השוטר יניב ראובני, צולם ביולי 2005 במחסום כיסופים כשהוא לופת בשתי ידיו את צוארו של תושב גוש קטיף אלעד כהן, לוחץ באצבעו על גרונו של אלעד וחונק אותו. החניקה, שבוצעה ללא כל התגרות מצדו של אלעד, הונצחה במצלמה, והתמונות צורפו לתלונה שהוגשה למח"ש באמצעות ארגון זכויות האדם בישע. בכתב האישום נכתב כי השוטר יניב ראובני "לפת את המתלונן בצוארו בעזרת שתי ידיו, לחץ באצבעו על גרונו וחנקו, וזאת – ללא כל התגרות מצדו של המתלונן." עוד נכתב בכתב האישום כי "כתוצאה ממעשיו אלה של הנאשם, נגרמו למתלונן כאבים חריפים, ואובדן נשימה למשך מספר שניות". המשפט מתנהל כבר 3 שנים, שבמהלכן בוטלו חלק ניכר מהישיבות ברגע האחרון, והוחלף שופט לאחר שהסנגור הביא לפסילתו. עדי התביעה, כולל פרופ' היס שמסר חוות דעת על הסכנה שבחניקה, כבר סיימו להעיד לפני קרוב לשנה, ומאז נדחו הישיבות שוב ושוב. השבוע היו אמורים להעיד עדי ההגנה, ואולם במקום זאת, באופן מפתיע, הודיעו הצדדים לשופטת על עסקת טיעון.
מפתיעה עוד יותר היתה העובדה שלאחר שהנאשם אמר בקצרה: "אני מודה ומביע חרטה. לא התכוונתי לפגוע באף אחד", ביקש נציג מח"ש לשאת דברים.
בדבריו הסביר עו"ד שלומי אברמזון ממח"ש בהרחבה, מדוע אין להרשיע את הנאשם: "התלבטנו ארוכות בתיק זה...נסיבות תיק זה הינן נסיבות חריגות...אנו סבורים שבתיק זה יש מקום לאי הרשעה...מדובר בתקיפה שארעה על רקע האירועים החריגים והייחודיים יוצאי הדופן של ההתנתקות. על רקע ייחודם של אירועים אלו לא מוצו ההליכים עם הנאשמים גם בתיקים המקבילים, בתיקים שתקפו את השוטרים... המתלונן...לא התפנה מהמקום...לפי נתון זה קמה לנאשם זכות להשתמש בכוח, אך השימוש בכוח בו נקט הנאשם חרג באופן קיצוני מהסביר....השוטר...הביע חרטה על מעשיו ולא היה מודע לנזק שמעשיו יכולים לגרום... בשקלול כל הנתונים מבלי שאנו מקלים ראש עם חומרת המעשה, בכל זאת מדובר בחניקה של
אזרח, ובלא התנגדות אקטיבית מצד האזרח, אנו סבורים כי זה המקרה החריג בו יש לשקול אי הרשעה...ולנהוג בו לפנים משורת הדין".
השופטת, יעל רז לוי, מבית משפט השלום בבאר שבע, תהתה על משמעות דבריו של התובע מטעם מח"ש, ועל כך שהוא דורש שוב ושוב שלא להרשיע את הנאשם. היא חזרה וציינה בפניו שטרם ניתן תסקיר של קצין מבחן, אין לדעת מה ייכתב בתסקיר, וממילא אין מקום לטעון לעניין ההרשעה. עוד תהתה מתי הספיק הנאשם להתנצל, והאם ההודאה בחצי-פה שנשמעה באולם לפני דקות ספורות היא-היא ההתנצלות והחרטה. סנגורו של הנאשם התנדב להסביר לשופטת: "התובע אומר את הדברים במסגרת הסיכומים בינינו". בתום דברי התובע ביקש הסנגור לשאת דברים, וציין כי "יש רגעים מעטים שאני כסנגור מרגיש גאה בדברים של נציג התביעה".
אורית סטרוק, מנהלת ארגון זכויות האדם ביש"ע המייצג את אלעד כהן, נפגע העבירה, ביקשה להציג בפני השופטת הודעת ס.מ.ס שקיבלה מאלעד דקה לפני תחילת הדיון, כשנודע לו במפתיע על עסקת הטיעון. אלעד כתב: "לפני מספר דקות התקשרו ממח"ש והודיעו לי שהולכים על עסקת טיעון. אמרתי שזה לא נשמע לי אז אמרו שזה לא נתון להחלטתי ולשיקולי". אלעד הביע התנגדות לעסקת הטיעון, והיה מזועזע מהתנהלות נציג מח"ש בבית המשפט. הוא מתכוון לבקש מבית המשפט שלא לאמץ את עסקת הטיעון.
בארגון זכויות האדם ביש"ע טוענים, כי ההשוואה בין מפגיני ההתנתקות ובין השוטרים האלימים שפעלו נגדם היא השוואה פסולה ונטולת-בסיס. וכי דברי נציג מח"ש, ולפיהם "לא מוצו ההליכים עם נאשמים שתקפו שוטרים בתקופת ההתנתקות" – סותרים את המציאות, משום שבשום תיק של תקיפת שוטר ע"י מפגין כתום לא ניתנה חנינה או הקלה כלשהי למפגינים. ההפך הוא הנכון: אמת המידה בה נבחנה סוגיית החנינה למפגיני ההתנתקות היתה השאלה האם הפעילו אלימות, אפילו מינורית.
עוד טוענים בארגון זכויות האדם ביש"ע, כי מדובר בעסקת טיעון פיקטיווית שנעשתה בשלב בו ברור שלנאשם אין ראיות להגנתו, והתביעה לא מרוויחה דבר מה"עסקה", שכן כל עדי התביעה כבר נשמעו ונותר רק דיון הוכחות אחד. העובדה שהתובע מטעם מח"ש לא נימק את העסקה בחולשה כלשהי של ראיות התביעה, אלא אך ורק בכך שמדובר ב"תיק התנתקות". בכך הפכה מח"ש את עצמה ממאשימה לסנגורית, וחמור מכך: אפילו לערכאת חנינה. – טוענים בארגון, ושוקלים צעדים משפטיים ואחרים כנגד ההחלטה.