ערוץ 7 מגיש לקט מקורות על ט"ו בשבט, חגה של ארץ ישראל, בהלכה ובאגדה. על מעלת הנטיעות, שבח הפירות, וסדר ט"ו בשבט.
ט"ו בשבט כראש השנה
ט"ו בשבט, חג האילנות, הנו אחד מארבעה ראשי השנה המופיעים במקורותינו במשנה במסכת ראש השנה פרק א' משנה א': אחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו.
ארבעת ראשי השנים הם:
א' בתשרי - ראש השנה למניין השנים לבריאת העולם.
א' בניסן - ראש השנה למניית שנות מלכי ישראל ויהודה, וכן ראש השנה הפותח את החודשים בלוח העברי, כשניסן הוא החודש הראשון שבו יצאו ישראל ממצרים.
א' באלול – הוא ראש השנה למעשר בהמה. כלומר בהמות שנולדו עד א' באלול נחשבות שייכות לשנה שעברה, ואלו שנולדו מכאן והלאה נחשבות לשנה הבאה, ואין מפרישים מעשר בהמה מבהמות של השנה שעברה על אלו של השנה החדשה. מעשר בהמה – עשירית מהצאן היו מפרישים ומקריבים בבית המקדש.
ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות. היינו שפירות שחנטו (שנגמר השלב הראשוני של גדילתם והוציאו פרחים) שייכים לשנה שעברה, ופירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט שייכים לשנה הבאה. ואין מעשרים מאלו על אלו.
ט"ו בשבט בהלכה
התורה מצווה אותנו להפריש מתבואת השדה ומפירות האילן הגדלים בשדותינו, 'מעשר' לכהנים. הרעיון שעומד מאחרי ציווי המעשרות הוא ההכרה כי כל מה שיש לנו בעולם הוא מהבורא יתברך, וציוונו לתת מכל תבואה שאנו מגדלים עשירית לכהנים שהם קודש לעבודת בית המקדש. עלינו לזכור שבעצם הכל ממנו יתברך ורק מרשותו אנו יכולים ליהנות מתבואתנו ופרותינו, ורק לאחר שאנו מפרישים עשירית, וזוכרים מנין קיבלנו את כל השפע של התבואה והפרות, רק אז מותר לנו ליהנות מהן.
התאריך הקובע למעשרות בפירות הוא ט"ו בשבט. לתאריך זה יש שתי משמעויות הלכתיות:
א. לא לעשר מפירות של שנה אחת על חברתה - ישנה הלכה שאסור לעשר מפירות הגדלים בשנה אחת על הפירות הגדלים בשנה אחרת. בכל שנה צריך להפריש מעשר על הפירות של אותה שנה. לכן אין מעשרים על פירות שהבשילו קודם ט"ו בשבט, על פירות שהבשילו אחר ט"ו בשבט.
ב. דין נוסף שיוצא לנו מקביעת ט"ו בשבט כראש השנה לפירות, הוא ההבחנה איזה מעשר יש לעשר על הפרות. שהרי בששת שנות השמיטה מפרישים תרומה לכהן ועשירית מהתבואה ללוי (מעשר ראשון). ובשנים א,ב, ד,ה, משנות השמיטה, מפרישים 'מעשר שני' היינו פרות שמעלים אותם לירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים, ושם אוכלים אותם בקדושה ובטהרה. ובשנים ג, ו' משנות השמיטה אנו מפרישים 'מעשר עני' עבור העניים. הזמן הקובע מתי הזמן של מעשר שני לפרות או מעשר עני הוא יום ט"ו בשבט. אם פירות בשנה שלישית גדלו עד ט"ו בשבט, נפריש מהם מעשר שני. לעומת זאת פירות שגדלו אחרי ט"ו בשבט נפריש מהם מעשר עני.
מדוע קבעו את ט"ו בשבט כראש השנה למעשרות?
בתלמוד מסכת ראש השנה הסבירו : "משום שיצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה". כלומר עד עתה גדלו הפירות בעיקר מהמים שעוד נותרו באדמה מהשנה שעברה. מכאן ואילך גידולם הוא ממי השנה הזאת, ולכן הם נחשבים כשייכים לשנה החדשה.
.
האדם משול לאילן
במסכת תענית ה: מסופר על חכם אחד (רב נחמן) שבא לבקר רב חבר (ר' יצחק), ושאלו שאלות והרב ענה לו על הכל, וכשבא להיפרד ממנו אמר לו הרב תברך אותי, ענה לו תלמידו וחברו: "משל למה הדבר דומה לאדם שהיה רעב ועייף וצמא בדרך ומצא אילן שפרותיו מרובין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו, אכל מפירותיו שתה ממימיו וחסה בצילו. אף אתה במה אברכך אם אומר לך שיהו פרותיך מתוקין הרי פרותיך מתוקים, שיהא צילך נאה הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך, אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך". והנמשל: במה אברכך, אם בתורה הרי יש לך תורה, אם בעושר הרי יש לך עושר, אם בבנים הרי יש לך בנים. אלא יהי רצון שיהיו צאצאיך כמותך. המהרש"א - הגאון הרב שמואל אידלס מפרש אגדות התלמוד, מסביר כי ישנם בדימויים אלו של האילן לרמוז על כל הברכות. הפירות מסמלים את הבנים שיוצאים מהאדם ואת המשכיותו. הצל מסמל את העושר וההרחבה. והמים שמשולים לתורה, מסמלים את התורה והחכמה שהיו בחכם זה.
מכאן השיר: "אילן, אילן, במה אברכך? פירותיך מתוקים, צילך נאה, אמת המים עוברת תחתיך, אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך". בחצרות החסידים שרים שיר זה שמילותיו מהגמרא לכבודו של ט"ו בשבט בטי"ש הנערך בו. (טי"ש- סעודה שעורך האדמו"ר עם החסידים בשבתות ובמועדים ובימים טובים).
גם התורה משולה לאילן שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".
מנהג הנטיעות במקורות
במשך השנים פשט המנהג לטעת נטיעות בט"ו בשבט.
על מעלת הנטיעות ניתן ללמוד מהמדרש בויקרא רבה קדושים, על הקב"ה שהתעסק במטע תחילה:
"מתחילת ברייתו של עולם לא התעסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב (זה הוא שכתוב):" ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם, אף אתם שתכנסו לארץ ישראל לא תתעסקו אלא במטע תחילה". אכן נטיעת האילנות והצמחתם נחשבת במדרש כמעשה של הליכה בדרכי ד', להיות שותף בהצמחת העולם, ובהוצאת הכוחות מן הכח אל הפועל.
ט"ו בשבט – ראש השנה והתחדשות
במובן הרעיוני, ההתחדשות של ט"ו בשבט, היא התחדשות ראשונית לקראת הקיץ המלא חיים. בט"ו בשבט ישנה התחדשות ראשונית פנימית. החורף על גשמיו המבורכים הביא חיות וצמיחה פנימית לאילן, צמיחה שעדיין אינה נגלית, אך בעוד כחודשיים בתקופת האביב תבוא לידי ביטוי. עד תקופה זו האילן קיבל את מי הגשמים, ומתקופה זו ואילך הוא מתחיל להצמיח ולהוציא את פירותיו.
זהו עניינו העמוק של ט"ו בשבט, החג המופיע לקראת סיום החורף, המבשר את בוא האביב והקיץ, את עונת הפריחה והצמיחה ההתחדשות והברכה.
כל ראש שנה מסמל התחדשות, ובט"ו בשבט, שהוא חג האילנות, מבשר חידוש זה גם חידוש פנימי אצל האדם המשול לו, כי האדם עץ השדה. כשם שהאילן מתחדש, כך גם האדם מתחדש בתקופה זו. לאחר שעברה עליו רוב תקופת החורף, תקופת ההתכנסות הפנימית לתוך ביתו מפני הגשמים הרוחות הסוערות שבחוץ, מגיע שלב ההבשלה הפנימית וההתפתחות. ההתכנסות מחדשת כוחות באדם, שיביא אותם לידי ביטוי בצורה שלמה מאוחר יותר בתקופת האביב והקיץ שמהווה את שיא הפריחה והיצירה.
תמיד בתקופה זו קוראים בפרשיות השבוע את פרשת יתרו, שיש בה אזכרה של מעמד הר סיני וקבלת התורה. לאחר ההתחדשות של הטבע, ישנה מוכנות חדשה לקבל את התורה מחדש. הטבע מתחדש וכך גם קבלת התורה.
ט"ו בשבט – שבח הפירות
פירות ארץ ישראל התייחדו בטובם ובקדושתם עד כדי כך שייחדו להם לשון ברכה מיוחד. כשמברכים ברכה אחרונה על פרות משבעת המינים שהם פרות ארץ ישראל, מברכים את ברכת מעין שלוש עם הנוסח 'על פירותיה' במקום 'על הפירות' כשהכוונה לפירותיה של ארץ ישראל.
עיקר השבח של ארץ ישראל הוא בפירות. מתוך שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל בפסוק 'ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" חמישה מינים הם פירות: גפן, תאנה, רימון זית שמן ודבש (תמרים), ושנים מיני דגן: חטה ושעורה.
משום שט"ו בשבט מציין את השבח של ארץ ישראל והוא ראש השנה לפירות האילן, נהגו לאכול מפירותיה של ארץ ישראל כדי להראות שבחה, ובייחוד משבעת המינים בהם השתבחה, וכן נהגו לאכול חרובים, ובכלל מפירותיה של ארץ ישראל.
בפירות ארץ ישראל ישנה קדושה, כפי שמסביר הרב יואל סירקיש בספרו 'בית חדש' על הטור בסי' ר"ח, שאנו אומרים בברכה 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה' ולמה אנו מתפללים שנזכה לאכול את פירות ארץ ישראל? והרי אין לאדם לחמוד מאכלים ופירות? אלא שבפירות ארץ ישראל ישנה קדושה מיוחדת, ואנו מתפללים לזכות לאכול מפירות אלו, ולהתקדש בקדושתה של ארץ ישראל.
סדר ט"ו בשבט
על פי מנהג המקובלים וחכמי תורת הסוד בצפת ובראשם האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא, נהגו לערוך 'סדר מיוחד' לט"ו בשבט, באכילת פרות ושתיית יין. המקובלים החשיבו את יום ט"ו בשבט כיום פנימי בעל סגולה מיוחדת. חג שבו יש יכולת לערוך תיקון באכילת פירות ארץ ישראל. בסדר זה משתתף האדם בשמחת הפירות והאילנות המתחדשים.
המנהג שהחל מתלמידי האר"י התפשט מהרה בקרב עדות המזרח ואף בקרב עדות אשכנז בעיקר בקרב החסידים. בחצרות החסידים בירושלים ובבני ברק נוהגים לערוך טי"ש (סעודה יחד עם הרבי) ולקיים את מנהג סדר ט"ו בשבט.
הסדר מתקיים על ידי אכילת פרות משבעת המינים ופרות שונים של ארץ ישראל. במקור הסדר כולל אכילת שלושים מיני פרות. וכן שתיית יין. נוהגים לקרוא פרקים מתורת הנגלה ומספר הזוהר הקשורים לעניינו של יום. וכן תפילה מיוחדת על העץ. אחד המנהגים הוא סדר שתיית ארבע כוסות יין מעין המנהג הנודע הקיים בליל הסדר של חג הפסח.
שתיית יין זו בסדר ט"ו בשבט מסמלת את המעבר בין עונות השנה - מעונת החורף המסתיימת לעונת הקיץ, ולכן שותים בתחילה יין לבן המסמל את החורף, ואחר כך יין אדום המסמל את הקיץ ההולך ובא.
בהתייחסות לסוגי הפירות, מחלק המקובל רבי חיים ויטאל את הפרות ל-3 סוגים על פי סדר העולמות בקבלה. הפרות המתקלפים שתוכם נאכל מסמלים את עולם העשייה כגון: תפוזים שקדים ואגוזים. הפרות שחלקם החיצוני נאכל ותוכם כמו הגרעינים נזרק מסמלים את עולם היצירה כגון: זיתים ותמרים. ועולם הבריאה הגבוה יותר מסומל בפירות שנאכלים בשלמות גם הקליפה וגם התוך כגון תאנים וחרובים
ט"ו בשבט - תפילה על הנטיעות
בט"ו בשבט הזמן להתפלל על הנטיעות. האילנות משולים לבני אדם והשתילים הרכים לצעירי הצאן ואנו מתפללים שהם לא יכזיבו, שהחינוך יצליח ויגדלו לטובה לברכה ולתפארת. ועם ישראל יכה שורשים בארצו ויפריח את שממותיה. ויגדלו הנטיעות לתפארת. ועם ישראל כולו יצמח מחדש וייאמר עליו 'ישראל אשר בך אתפאר'. בט"ו בשבט שהוא חג הפירות ישנה גם סגולה להתפלל לזכות לאתרוג נאה (על פי ספר בני יששכר).