שופט בימ"ש השלום בחדרה יוסי טורס קבל במלואה תביעתו של תובע מוגבל, אשר לא הורשה להכנס לבית קפה בגין מוגבלותו, והתנהג "שלא לכבודם" של לקוחותיו של בעל בית הקפה, כטענתו, והורה לאחרון לפצות את התובע בסך של 5,000 ₪ בצרוף הוצאות בסך 1,000 ₪. זאת, בגין פעולתו בניגוד לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
התובע נהג לפקוד את בית הקפה שניהל הנתבע גיל גלעדי מחדרה, לשתות משקה קל, לאכול דבר מה ולהמשיך לדרכו. כך עשה מספר שנים, עד שיום אחד ביקש ממנו הנתבע שלא יוסיף עוד לבוא לבית הקפה. התובע נפגע ועל כן הגיש תביעה זו.
הנתבע טען כי עשה כן היות והתובע לדבריו, "התנהג בצורה ברוטלית, ברברית ומשפילה כלפי לקוחותיי, דבר אשר גרם לפגיעה בפרנסתי, משום שלקוחות היו עוזבים את החנות שהתובע היה נכנס אליה".
לאחר ששמע את הצדדים הגיע השופט טורס למסקנה ברורה כי הסיבה בעטיה התבקש התובע שלא להגיע עוד לבית הקפה נעוצה במוגבלות ממנה הוא סובל (מגבלה קוגניטיבית או נפשית כלשהי, אשר מהותה לא התבררה עד תום), וכי למעשה די בגרסת הנתבע כדי לקבוע כי התובע הופלה מחמת מוגבלותו. ההתנהגות אותה תיאר הנתבע, אשר הייתה "שלא לכבודם" של לקוחותיו, הנה התנהגות הנובעת כל כולה ממוגבלותו של התובע.
השופט טורס קבע כי בהתאם לעדות הנתבע הוא נכנע ללקוחותיו, אשר הציבו בפניו בחירה "או הוא או אנחנו" ובחר לסלק את התובע מבית הקפה ולשמור על לקוחותיו. נוכח היות הנתבע מודע לכך שהתנהגותו של התובע נובעת ממוגבלות ממנה הוא סובל ומנע ממנו גישה לבית הקפה בגינה, הרי שבכך פעל הוא בניגוד לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
השופט הבהיר כי חוק שוויון זכויות, כאמור בסעיף המטרות הנזכר בראשיתו, בא לעגן עלי חוק את זכותו של אדם הסובל ממוגבלות כלשהי, להשתתפות שוויונית בכל תחומי החיים של החברה, על מנת לאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות ובכבוד. ניתן היה לגרוס שמדובר בקביעה ברורה מאליה אשר אין צורך בחוק על מנת להגשימה, אלא שמציאות החיים טפחה על פנינו וגילתה כי אנשים הסובלים ממגבלה גופנית או קוגניטיבית אינם זוכים ליחס שווה בתחומים רבים ועל התבקשה חקיקה אשר תבטיח מתן יחס שווה והזדמנות שווה. יחד עם זאת, ראוי לברך על כך שהחברה הישראלית עברה תמורות של ממש ביחסה לאנשים עם מוגבלויות. אם בעבר, נדמה היה שעל אוכלוסיה זו להתאים עצמה לכלל, הרי שכיום ברי לכל שעל אלו שהמזל האיר להם פנים, לעשות להקלת חייהם של אלו שמזלם האיר פחות ולו על ידי מתן אפשרויות שוות לכל והקלה ככל שניתן על הקשיים מהם סובל בעל המוגבלות.
השופט ציין כי ראוי להזכיר כי המצב עדיין אינו מניח את הדעת ועד לשוויון מלא הדרך עוד לפנינו, וכי המקרה הנדון ממחיש את החשש שמא החוקים שביקשו לעגן את זכותם הטבעית של אנשים בעלי מוגבלות בחברה, טרם חלחלו מטה בחיי היום יום.
השופט הוסיף כי הנתבע לא גילה רגישות כנדרש ובחר לפגוע בתובע על מנת "שלא להפסיד את לקוחותיו", וכי הוא עצמו לא השתכנע כלל שהנתבע היה מפסיד לקוחות, שהרי שנים רבות התובע הגיע לבית הקפה ולא נשמעה כל תלונה כלפי התנהגותו וכלפיו. נראה, אפוא, כי הנתבע בחר להיכנע לדרישתו של מיעוט מקרי וחסר לב, שהיה ראוי להעמידו מייד על טעותו ורשעותו. הוא בחר לפגוע בתובע, למנוע ממנו גישה לבית הקפה ולהעליבו בשל שיקול עסקי קר, ויש להוקיע התנהגות זו. יחד עם זאת ראה השופט לקבוע כי דרישה זו לא הייתה בפרהסיה, אלא קבל את גרסת הנתבע שהיה זה בשקט ואיש לא שמע את הדברים.