בעולם בו השמות "הרצל" ו"בן גוריון" משוייכים יותר בתודעתם של אזרחים צעירים לרחובות מרכזיים מאשר לאבות הציונות, אין כמעט סיכוי שהשם "אב"א אחימאיר" יעורר אצלם אסוציאציה פוליטית כלשהי.
אף בעולם העיתונות, הזירה שבה פעם אב"א אחימאיר במשך שנים רבות, קשה להאמין שמרבית העיתונאים הצעירים היום ידעו לזהות את דמותו ולמקמו מבחינה פוליטית.
אולם קיימת עדיין קבוצה לא קטנה של אנשים, ולא רק בני משפחתו ומי שנותר מחוגו, שעושים מאמצים כדי להעלות את זכרו של אותו איש מרתק, מייסד "ברית הבריונים", אחד מאבות "הציונות המקסימליסטית" והוגה רעיון "הציונות המהפכנית" ולהביא את דבר פעילותו בפני הציבור הרחב. במסגרת מאמצים אלה הוקם "בית אבא", ארכיון וחדר הנצחה שהוקם לזכרו בדירה שבה חי ויצר בעשור האחרון לחייו. ובמסגרת פעילות הבית, הוציא גוף זה לאחרונה, בשיתוף עם מכון ז'בוטינסקי, את הספר אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית, קובץ מאמרים לציון חמישים שנה לפטירתו.
הקובץ, שעיקרו הרצאות שהושמעו בכנס לזכרו של אחימאיר שהתקיים במאי 2012 במכון ז'בוטינסקי, מחולק לארבע חטיבות. הראשונה מורכבת מפרקי זיכרונות של בני משפחתו של אחימאיר – בנו הצעיר מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי יוסי אחימאיר, חבר-הכנסת לשעבר, הבת הבכורה המורה והמחנכת זאבה זבידוב, והבן, העיתונאי הוותיק וחתן פרס ישראל לתקשורת, יעקב אחימאיר. שלושתם מתרכזים במידה זו או אחרת בדמותו של "אב"א כאבא", ולא כדמות פוליטית בלבד. אמנם מדובר במבוא קצר יחסית אך עבורי היה זה החלק המעניין ביותר בקובץ, מאחר והוא האיר את דמותו של אחימאיר מזוויות שונות, אישיות מאד, שלא היו כמעט ידועות לציבור הרחב.
בחטיבה השנייה מופיעים מכתבים מראש הממשלה בנימין נתניהו, מיו"ר הכנסת ראובן ריבלין ונאומים בני דקה שנישאו בכנסת על-ידי אריה אלדד ויריב לוין לזכר אחימאיר. גם כאן יש נגיעה רבה באישי ולא רק בפוליטי. ריבלין מדגיש זאת במיוחד בכותבו "אני גם זוכר באופן מיוחד את הניגוד המובהק בין דמותו הציבורית של אב"א אחימאיר לבין האדם שהתגלה מעבר למכתבה".
החטיבה השלישית, זאת המבוססת על נאומים שנישאו בכנס לזכרו של אחימאיר, כוללת ששה מאמרים העוסקים כל אחד בהיבט אחר של חייו התוססים של אחימאיר. יורם ארידור, המתרכז באישיותו הפוליטית של אחימאיר, כותב על המנהיג והלוחם, על הדרך בה יצא להקים את הסיעה המקסימליסטית בתוך המפלגה הרוויזיוניסטית, ועל דאגתו לתופעות ציבוריות שלא רק בתחום המדיני כגון העיסוק שלו בהתעשרות עסקני הציונות.
מרדכי נאור מתרכז בפעילותו של אחימאיר בעיתונות הפועלית, החל ממאמריו ב"קונטרס" בטאונה של "אחדות העבודה", דרך פעילותו ב"הפועל הצעיר", הפולמוסים עם "דבר", המעבר ל"הארץ" עד למעבר שלו ל"דאר היום" הימני. כפי שנאור מזכיר לנו, כתיבה זו בעיתונות הפועלים הוצנעה על ידי יריביו בייחוד לאחר שהוצג כ"אויב" תנועת הפועלים. ואולם, מאמצע שנות העשרים ועד לסופו של אותו עשור, מאמרים רבים פרי עטו הופיעו בעיתונים אלה, והוא נקרא על ידי ציבור רחב של קוראים.
מאמרו של אמיר גולדשטיין מתרכז בדרך בה עוצבה אגדת הגבורה המקסימליסטית ובתפקיד שנטל על עצמו אחימאיר בתוך דינאמיקה זו. לדוגמה, לאחימאיר היה תפקיד מרכזי בעיצוב מיתוס שלמה בן יוסף כמיתוס מהפכני המנוגד למיתוס החלוץ של מפלגות הפועלים. במאמרו המרתק מראה גולדשטיין עד כמה אדם שאינו נמנה בין המנהיגים הפורמאליים של המערכת הרעיונית של תנועתו, יכול עדיין להשפיע כל עיצוב ההיסטוריה והאתוסים של תנועה זו.
מאמר נוסף, זה של יעקב טובי, עוסק בפעילות של אחימאיר בעת ראשית המרד ב"אלביון הבוגדת" וביחסו לבריטניה בעשור שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מאמרו של אריה נאור בוחן את מערכת היחסים המורכבת, או כלשונו "שורשי ההסכמה ושורשי המחלוקת" שבין יו"ר התנועה הרביזיוניסטית ומייסדו, זאב ז'בוטינסקי, ואב"א אחימאיר. נאור מזכיר לנו כי שניהם היו ילידי תחום המושב, שניהם אינטלקטואלים, אך שבע עשרה השנים שהפרידו ביניהם היו בעלות משמעות בהתפתחותם האינטלקטואלית.
המאמר שחותם את החטיבה השלישית הוא מאמרה של שושנה ברי (אישוני), המספרת על היכרותה המחקרית הארוכה שלה עם דמותו של אחימאיר במשך תקופה של כשלושים שנה שבהן היא עסקה בחקר דמותו. בין המסגרות שבהן חקרה את אחימאיר היו בתחקיר לסרט הטלוויזיה הדוקומנטרי "לאחר האהבה, לאחר השנאה", בתזכיר לוועדת החקירה לרצח ארלוזורוב, בעבודת המ"א שלה על יחס אחימאיר לשאלת יהדות אירופה בין השנים 1945-1928 וכן במאמר שכתבה בנושא. כמו כן היא נפגשה עם דמותו של אחימאיר במחקרים ובתחקירים אחרים בהם עסקה שנגעו לדמויות אחרות שאתן בא אחימאיר במגע. אחימאיר היה בן תקופתו, היא כותבת, ולכן על אף שקשה לחוקר שאינו בן דורו להבין את הרקע האינטלקטואלי שלו, תחומי העיסוק שבחר וכדומה, הם היו מובנים מאד לבני דורו, דבר שחוקר צריך לזכור.
החטיבה האחרונה של הקובץ כולל מאמרים שנכתבו ופורסמו בתקופות אחרות והוחלט לכלול אותם בקובץ. הראשון הוא מאמרו של יוסף קיסטר "גיבורים ולא קדושים" העוסק בין היתר ביחסו של אחימאיר לגיבורי התנועה. המאמר השני הוא עיבוד הרצאה של יוסי אחמאיר, "הגר הגר בתוכנו" על יחסו המורכב של אביו לשאלה הערבית. כאן מציין המחבר עד כמה אביו הבין את המציאות במזרח התיכון: "בן הארץ הזאת היה אב"א אחימאיר, מאז עלייתו הראשונה כנער, בשנת 1912, וידע מני אז, כי המאבק על הארץ, לכשישארו כאן שני העמים המקומיים לבדם, יהיה בסופו של דבר עם הערבים, שלא יסכימו למדינה יהודית".
המאמר האחרון בקובץ הוא מאמרו של פרופ' בנציון נתניהו המבוסס על הרצאה שנשא בשנת 1998 בערב לזכרו של אחימאיר ושפורסם לאחר מכן ב"סופשבוע" של "מעריב". במאמר כותב נתניהו על אחימאיר המורה, הפובליציסט, המנהיג, המחנך. "יש מספר גורמים שנותנים לאישיות היסטורית את הזכות להיקרא פותחת תקופה, קובעת דרך חדשה. קודם כל רעיון חדש ומחודש; שנית הטפה מתמדת ועקשנית לרעיון זה; ושלישית, יכולת לשמש מופת", ולדעתו של נתניהו, אחימאיר מילא אחר כל התנאים הללו כדי לשמש דוגמה ומופת ולפתוח תקופה.
הקובץ, המשובץ בתמונות של הנואמים, הכותבים ושל אחימאיר בתקופות שונות בחייו, מסתיים עם לוח תאריכים בחייו של אבא אחימאיר, המהווה מסגרת היסטורית וכרונולוגית לחייו של דמות מרתקת, שספרון זה קורע לנו אשנב לחייו ולפעילותו.
יוסי אחימאיר (עורך), אב"א אחימאיר והציונות המהפכנית : קובץ מאמרים לציון חמישים שנה לפטירתו, תל-אביב: מרון ז'בוטינסקי בישראל ו"בית אבא", תשע"ג, 2012, 160 עמ'.