"עניין אישי" עם שמואל פפנהיים (44). אב לחמישה וסב לחמישה. חסיד תולדות אהרן ותושב בית שמש. רכז פרויקטים חרדיים בקרן 'גשר'
התחלה: נולד בירושלים ליעקב אליעזר וזלדה פפנהיים, מחסידי תולדות אהרון. הוא הבן הבכור ואחריו חמישה אחים. המשפחה התגוררה ברחוב שטראוס, שהיה קו התפר בין מאה שערים החרדית למרכז העיר. "הבית שלנו היה מאחורי קולנוע אדיסון המפורסם. ראיתי אנשים חילונים הולכים לקנות כרטיס לסרט, ובתור ילד הסתכלתי עליהם בפליאה. הם היו נראים לי שונים מאוד בלבוש ובהתנהגות".
חילונים: לא נרשם קשר חזק עם השכנים בבניין. "הסתכלנו עליהם כפסולים וכמשהו לא טוב". אחד השכנים מלמעלה היה יצחק ברמן, מבעלי מאפיית ברמן, "איש חילוני מקסים שכל ליל שבת היה מדליק את הטלוויזיה בסלון ויוצא החוצה למרפסת עם גמרא גדולה וסיגריה בפה כדי ללמוד". הלימוד של אדון ברמן היה בניגון של "ישיבע בוחר" והמשפט הקבוע שנהג לומר לכולם עדיין זכור בשכונה. "הוא אמר לחבר'ה שבאו לקולנוע: אתם חושבים שבקולנוע עושים חיים, ואני אומר שהחיים הטובים זה לימוד של דף גמרא".
לימודים: המסלול הרגיל של חסידות תולדות אהרן. "תלמוד תורה, ישיבה וכוילל. חינכו אותנו להסתגרות והתבדלות מהעולם החיצון".
חתונה: בגיל 19, כמו רוב הבחורים בחסידות. "אצלנו בחור בן עשרים ושתיים כבר נחשב מבוגר". את אשתו, שלא הגיעה מחסידות תולדות אהרן, הכיר בשידוך והם נישאו בירושלים. "אשתי התייתמה בגיל תשעה חודשים משני ההורים שלה והיא גדלה אצל הוריה המאמצים בבני ראם". לימודיו בכולל נמשכו, ובמקביל נעשה חיפוש למצוא "פרנסה יותר מכניסה", בדמות כתיבה בביטאון 'העדה'.
'העדה': שבועון דל תקציב המנוהל בידי קבוצת חרדים אנטי-ציונית המקורבת לנטורי קרתא. "כתבתי שם בהתנדבות את הטור הפופולרי 'תולדות חכמי ירושלים'. לא קיבלתי שקל אחד על כל הספרים שקניתי ועל המאמץ התמידי להוציא טור איכותי מדי שבוע".
איכותי: "אני דוגל באיכות הכתיבה ולא משנה מה הבמה שלך". לאחר הולדת התאומות, כשהעול הכלכלי דחק נעשה ניסיון לכתיבה גם מעבר לים. "כתבתי טור בעיתון היהודי 'דער ייד' שיוצא לאור באמריקה. נהניתי מכל רגע למרות שהרווחתי מעט".
מעט: "הילדים נולדו ברוך ה' ואני חיפשתי פרנסה יציבה יותר". הפור נפל על יזמות בנייה לציבור החסידי בבית שמש. "הייתה מצוקת דיור גדולה בכל הריכוזים החרדיים בירושלים. זוגות צעירים התחתנו וגרו במחסנים ובמרתפים". המשימה הייתה לשכנע את הצעירים לעבור לגור בבית שמש. "ניהלתי קמפיין תקשורתי ענק שקרא להם לקנות בית בעיר". את הצלחת הקמפיין, אגב, הוא זוקף לזכותו. "נתתי אינספור ראיונות בכלי התקשורת. הרגשתי שאני מדברר את הקהילה הסגורה הזו שנקראת 'העדה החרדית". בלי לשים לב, הוא הפך לדובר הלא-רשמי של בד"ץ העדה החרדית.
דובר בד"ץ: מתוקף תפקידו כאיש תקשורת, החלו לזרום טלפונים מעיתונאים שביקשו לדעת עוד על העדה החרדית. "עיתונאים לא הניחו לי ואני הרגשתי שיש לי פה הזדמנות נדירה לספר לציבור הכללי על החרדים. למרות שהעדה לא דגלה בהידברות והסברה, אני חשבתי שרק זו הדרך. ידעתי שתהיה התנגדות אבל לא שיערתי עד כמה".
התנגדות: התחילה בקטן והפכה ללבה רותחת. "באותה תקופה עברתי דירה מירושלים לבית שמש והתחלתי להתנדב במד"א. הייתי עושה משמרת של שמונה שעות ולמחרת מתפקד כרגיל. החבר'ה ב'עדה' זעמו עליי. מבחינתם להתנדב במד"א, מעוז החילוניות, זה חציית קו אדום. אבל אני התייעצתי עם האדמו"ר מתולדות אהרן והוא עודד אותי. שם, באמריקה, זה מאוד מקובל להתנדב ב'הצלה'. רק בארץ זו פריצת גבולות".
גבולות: ודאי. כל הזמן עם יד על הדופק. "אין לי חברים וחברות במד"א, למרות שאני מתנדב שם כבר 15 שנה. כולל שבתות". במסגרת ההתנדבות הספיק להיחשף למקרים "ממש לא נעימים", כולל החייאה על סבא שלו.
הסבא: ד"ר ויסמן. יהודי ייקה אציל ונעים הליכות. "החסיד היחיד של תולדות אהרן שהתהלך בלי זקן". צפצוף ממושך בביפר עם כתובת מקום מגוריו של הסב והאסימון נפל. "פתאום אני רואה את הכתובת שלו על הצג. 'רחוב עונג שבת 14'. טסתי לשם כמו משוגע. כשהגעתי הוא היה מחוסר הכרה על הספה בסלון. בלי דופק ונשימה". לאחר פעולות החייאה ממושכות הנס קרה. "הייתי חייב להתנתק מהרגשות שלי ולהיות הכי טכני בעולם. אחרת היינו מאבדים אותו". בסעודת ההודיה שנערכה לאחר מכן, החליט הסב לחלוק עם האורחים לראשונה את סיפור הישרדותו בשואה. "המעמד היה מרגש במיוחד. סבא שלי קם ומול כולם אמר שרק בזכותי הוא יכול לדבר".
פשקוויל 1: ראשי הבד"ץ חשבו שדרך התנהלותו אינה לגיטימית והזמינו אותו לשימוע. "התקיימה אסיפה של כל ראשי ה'עדה' בירושלים בנוגע אליי. הם ממש שברו את הראש מה לעשות איתי. הייתי להם כמו עצם בגרון". לאחר ישיבת הנהלה סוערת במיוחד הוא תלה את המפתחות. "אמרתי להם שאין מה לדון בי. אני מתפטר". למרות העזיבה, הפשקווילים רדפו אחריו עד בית שמש.
פאשקוויל 2: במקביל ללימודיו לתואר ראשון בתקשורת ומדעי המדינה הוא גם ניהל את סניף מפת"ח לתעסוקת חרדים. "ראיתי שליחות ביצירת חיבור בין המגזרים, ולשלב חרדים בתעסוקה נראה לי הכי נכון. אז הלכתי על זה". מי שלא אהב את הרעיון הם קבוצת קנאים בבית שמש שהטרידה אותו באובססיביות. "אותם קנאים בירושלים עברו לבית שמש. הם לא בחלו בשום אמצעי כדי להכפיש אותי והפיצו נגדי פשקווילים בכל העיר כאילו אני מעודד בחורים לעזוב את הישיבה". כשההטרדות הפכו לבלתי נסבלות הוא החליט לעזוב את מפת"ח. "קיוויתי שהתואר האקדמי שהשגתי בעמל רב יפתח לי דלתות בהמשך".
תואר אקדמי: הוא היחיד בחסידות תולדות אהרן שמחזיק בו, ועוד מאוניברסיטת בר-אילן. החזון שלו לעתיד קשור להשכלת חרדים, ולא, זה לא נראה לו יומרני. "הרי כשבחור לומד בישיבה שעות ארוכות גמרא מוסר וחסידות הוא מחדד את השכל שלו, אז מה זה בשבילו תואר ראשון או שני? גורנישט". כשנותנים לו במה במדיה הכללית הוא משכנע אברכים חרדים להתמקצע בתחומם ולהוציא תואר אקדמי. "האג'נדה שלי היום הרבה יותר פרקטית. אני מסביר לאותם בחורים שזה רק יועיל להם ולא להפך". גם על זה, ניחשתם, הוא קומם עליו את הממסד החרדי. "הרבה חבר'ה חרדים לומדים היום במסגרות נפרדות ומוציאים תואר אקדמי. לא צריך להיות ציוני כדי ללמוד באקדמיה".
ציוני: הוא אמנם מגדיר את עצמו כאנטי-ציוני, אבל לא עם המשמעות הצורמת שנלווית לתואר. "יש כרגע המון דברים שאני מסתכל עליהם בעיניים פקוחות. אני לא חושב שבתורת ישראל יכולה להיות מציאות של מדינה חילונית. אבל היום, בשונה מהעבר, אני מבין שיש לי מחויבות כלפי כלל ישראל, ציוני ושאינו ציוני. ולכן המטרה שלי היום היא לחבר בין הקהלים בעם ולא לזרוע פירוד חס ושלום".
לחבר: הוא הקים עם קבוצת דוקטורנטים באוניברסיטה העברית את פורום 'השלמה', ששם לו מטרה לגשר בין חילונים ודתיים. חוץ מזה, הוא עמית במכון מנדל למנהיגות חינוכית. "זו המשימה שלנו היום, להתקרב אחד לשני. לא רק בשעת אסון חלילה, אלא גם ובעיקר בחיי היומיום".
ובמגרש הביתי:
דבר ראשון על הבוקר: חוץ מהקימה המוקדמת בכל יום "כשעדיין חשוך", יש גם תפילה במניין ושתיית קפה שחור איכותי. "אם זה לא 'בוֹץ' אני לא נוגע בזה".
דיסק ברכב: יש העדפה ברורה לאברהם פריד ועובדיה חממה, אבל גם ניגוני חב"ד מתקבלים בברכה. "יש לי באוטו ניגונים יפים של תולדות אהרן, אבל איכות הדיסקים שלהם גרועה".
איך נראית השבת שלך: כל סעודה נמשכת כמעט ארבע שעות, והיא כוללת "דברי תורה, שירים והמון אוכל טעים".
המאכל החביב: אפרופו אוכל, הוא אחראי על הכנת כל מאכלי השבת, כולל דגים, בשרים ומנות אחרונות. "אפילו את החלות אני אופה בעצמי". אין העדפה לאוכל מסוים, רק "שיהיה טרי ומתובל". כשבא לו להתפנק הוא נכנס למסעדה ירושלמית ומזמין שניצל ופירה. "המנה שתמיד כיף לי לאכול".
עיתים לתורה: נרשם מאמץ אמיתי ללמוד כל יום לפחות שעתיים, בבוקר ובערב. בינתיים זה קורה בעיקר בלילות. "גם אם אני גמור מעייפות, אני לא מוותר".
אחזקת הבית: "כשהייתי צעיר יותר הייתי עוזר המון בבית, עכשיו הבנות הגדולות עוזרות לאשתי". חוץ מזה, כבר אמרנו, הבישולים לכבוד שבת - עליו.
מה מפחיד אותך: "אנשים בורים וטיפשים. כאלו שרועדים מהצל של עצמם ומוסתים בקלות על ידי אחרים". הוא כמובן חווה זאת על בשרו, אבל יש לו תובנות לציבור. "טיפשות היא שורש הרע וצריך לבער אותה מקרבנו".
דמות מופת: "סבא שלי, הרב ד"ר שלמה פפנהיים. מראשי העדה החרדית המקורית, דוקטור לאמנות יהודית ומייסד בית ההחלמה ליולדות בטלזסטון".
פנאי: העבודה והלימודים לא מותירים לו "זמן לנשום", אבל כשהלחץ גובר הוא מחליט להירגע עם מהדורות החדשות. "אני איש אקטואליה בכל רמ"ח אבריי. קורא ושומע חדשות כל הזמן. זו בעירה פנימית שקשה להסביר".
משאלה: "להקים קהילה חרדית בדרך של הרש"ר הירש. שילוב של תורה עם דרך ארץ הוא בעיניי הבסיס לכל בית יהודי חם".
מה תעשה כשתהיה גדול: "מקווה להמשיך ולתרום מעצמי לטובת עם ישראל מתוך אהבת ישראל אמיתית. כולנו, בסופו של יום, ערבים זה לזה".
אם זה לא היה המסלול: החלום הגדול היה להתמחות ברפואה, אבל התנאים לא אפשרו מסלול תובעני שכזה. "במקום לבכות על זה שאני לא פרופסור גדול באיכילוב, הלכתי להתנדב במד"א. זה הכי קרוב לרפואה שהגעתי. מבחינתי, להגיע במהירות הבזק לכל יהודי שנזקק לעזרה ולהציל את החיים שלו, זה הסיפוק האדיר שנותן לי כוח, גם בימים שהעיניים שלי נעצמות בעמידה". ויש גם איחולי בריאות לכולנו: "שלא נזדקק אף פעם".