הכירו את המזרח הקרוב

הנייד של נתי מצלצל. "שלום, שמענו על המזרחאן, נשמע ממש מדהים. יש מקום בשבוע הבא לקבוצה של 20 בני נוער?".

נתי אדיב ומסביר, מפרט ועונה, ותוך כדי השיחה מפנה את הלקוח הנלהב להציץ באתר האינטרנט. "אהה, אני רואה... בעצם... אני מבין שזה מעבר לקו הירוק, כן?" נתי מאשר, והלקוח מתגמגם שהוא צריך לבדוק משהו. הודעת הסמס לא מאחרת להגיע - "תודה, כרגע לא מתאים, אולי בפעם אחרת".

"הנוף הכי יפה בארץ"

נתי ברונר, בן 29, ירושלמי במקור, הגיע לבקעה בעקבות פרסום שראה במהלך השמינית. זו הייתה הזמנה להצטרף לחבורה שמקימה ישיבה במושב גיתית. נתי התאהב במקום במהרה, ומאז הוא נטוע בבקעה. הישיבה פעלה כארבע שנים - קבוצה של ארבעה עשר בחורים, שני ר"מים, וזוג צעיר שבמקרה נחשף למקום והישיבה אימצה אותו בחום, כולל סעודת שבע ברכות. בתוך שנה התחילו להגיע משפחות דתיות צעירות לגיתית. אל אותו נוף ואותו המושב, נתי הביא אחריו את יעל (28), ילידת אפרת. נתי ויעל הכירו במשך כמה שנים, מאז שהקימו את גרעין נחשון הראשון של מחוז ירושלים בבני עקיבא. לא היו להם לבטים איפה לגור - הבחירה הייתה ברורה.

ההורים לא חששו מכך שהלכתם ל"סוף העולם"?

"להורים שלי לקח קצת זמן להתרגל לכך שהטמפרטורות פה שונות מאשר באפרת", יעל רומזת. "ההורים שלי כבר ידעו שאני שייך לבקעה", מסביר נתי. "בפרט שאחרינו הגיעו לגיתית עוד שתי אחיות שלי, ככה שחצי מהילדים שלהם גרים כאן. יש להם חיים קלים, הם מגיעים לשבת ומרוויחים את שלושתנו, בשלושה בתים סמוכים".

לאחר מעברים מקרוואן לקרוואן בתוך המושב, היום נתי ויעל הם הורים לשלושה ילדים, גרים בבית הקבע שבנו בגיתית, ובונים חלומות.

מכל פינה ניבטת ההשקעה. הבית חם ומחבק. היציאה לגינה מגלה את הדק המרשים, הפרגולה והחצר שמנצלת כל סנטימטר רבוע, כולל פינת משחקים וערסל לילדים - הכול מעשה ידיהם של בני הזוג. הבית של ברונר הוא האחרון ברחוב, פתוח לגמרי אל המרחבים. אפשר לעמוד כאן שעות מול הנוף, ההרים הבראשיתיים, פסגת הסרטבה ושלד הבית הסמוך עטוף הפיגומים. הכיסא הבודד הפונה אל הנוף עושה רושם שזו פינת ההתבודדות וההשראה. הם מאשרים בחצי בחיוך.

"הנוף הכי יפה בארץ", יעל אומרת בוודאות, "שמישהו יבוא ויגיד לי אחרת".

במשך שמונה שנים נתי התמקד בהוראת דרך והדרכת טיולים. בהמשך הוא הצטרף לרשות הטבע והגנים במספר תפקידים. כיום הוא גם מורה במגמת ארץ ישראל בישיבה התיכונית מקור חיים. יעל למדה אמנויות וחינוך, ועד היום היא משתמשת בשני הכובעים. היא מורה במשרה מלאה בממ"ד כוכב השחר, ובמקביל יוצרת ומעבירה חוגים וסדנאות בסטודיו לקרמיקה שהקימה. מדרגות עץ מהוקצעות מובילות מהחצר אל הסטודיו ("כאן תהיה סוכת גפנים, ופה אנחנו מותחים מצללה גדולה בקיץ"). הסטודיו בנוי כמפלס מתחת לדק הגדול שמקיף את חצר הבית.

"להקים סטודיו לקרמיקה זה חלום ישן שלי. אני מאמינה גדולה בשילוב של חינוך ויצירה", יעל מצהירה ולוגמת מספל מעשה ידיה, "כדי להיות מורה טוב חייבים להיות יצירתיים. זה מוכרח להגיע ביחד". על מדפי הסטודיו עומדים לייבוש כלים שיצרו ילדי החוג, וכלים שיעל יצרה בעצמה. "תמיד חלמתי להתמקצע בקרמיקה. בעיניי, ליצור על אובניים זו חוויה רוחנית מדהימה. רק לידה היא חוויה עמוקה יותר. זה מפגש שלי עם עצמי, עם החומר. לוותר כשלא הולך לי, לדעת להתחיל שוב כשיוצא משהו שלא תכננתי. הכול צף ועולה דרך היצירה. אני רואה את זה על עצמי ועל כל מי שנוגע בחומר, ילדים ומבוגרים".

מאיפה ההשראה לכלים?

"ההשראה נולדת מהתהליך עצמו. אני לא מתכננת כלום מראש. תוך כדי היווצרות הכלי הוא מקבל אופי וצורה, עיצוב משלו".

החלום של נתי היה קצת יותר מורכב: מיזם תיירות בבקעת הירדן תחת השם 'המזרח הקרוב'. "לפני כארבע שנים עברנו כמשפחה תאונה לא פשוטה. ב"ה ניצלנו כולם. בחודשים שהייתי מושבת בבית, הרעיון שתמיד קינן בתוכי התפרץ מחדש. ניצלתי את הזמן הזה ללמידה ומחקר בשטח, תכנונים ותוכניות. אפשר לומר שהתאונה דחפה אותי להוציא את זה החוצה".

מה כולל המיזם?

"המטרה העיקרית שלי היא הנגשת הבקעה לכלל עם ישראל. להביא לכאן מטיילים ואורחים. הבקעה היא חבל ארץ שעוד לא נודע. יש כאן אתרים מדהימים שהרבה לא מכירים, אתרי ארכיאולוגיה, מעיינות, שמורות טבע ואפילו מערת נטיפים. לא סתם השם הנבחר היה 'המזרח הקרוב'. רציתי להגיד שבמקום לנסוע מסביב לגלובוס ואפילו חמש-שש שעות לערבה - אפשר למצוא הכול במרחק נגיעה. אנשים לא מאמינים כמה הבקעה הקרובה".

הפתעה בקומפוסט

השלב הראשון היה הקמת ה'מזרחאן', מתחם קמפינג אקולוגי. "התחלנו עם האוהל הבדואי", מאהל גדול וצבעוני משובץ כריות ופינות ישיבה. "בפריסת המזרונים על המחצלות הוא יכול לאכלס עד 50 לנים". סביב האוהל יש פינות מטבחון, מתחם מקלחות ושירותים אקולוגיים, שזהו תחום חדש למדי בארץ, ועוד לא מספיק מוכר.

שירותים אקולוגיים? איך זה פועל?

"בטבע יש כלל לפיו חומר אורגני מתפרק בתוך הטבע בלי להשאיר עקבות או ריח. מהתקופה הרומאית התחילה האנושות להרחיק ממנה את פסולת האדם על ידי מים. עד היום זה ככה, רק שאנחנו לא חושבים על ההשלכות של זה. כמויות המים והפסולת יוצרות לנו ים של זיהום וביוב שאחר כך קשה להתמודד איתו, וגם מבזבז לנו הרבה ממשאבי המים שכל כך יקרים לנו". בשירותים האקולוגיים ניצב מיכל עם שבבי נסורת. נטלה של נסורת המכסה את הפסולת מפרקת אותה לגמרי. למי שעוד לא לגמרי מבין מה מצופה ממנו - יש הסבר מפורט על הדלת.

איך האורחים מגיבים? לא מסתייגים?

יעל צוחקת. היא כבר מכירה את התגובות של השומעים. "הייתה כאן קבוצה של 200 בני נוער ולא היה אפילו קצה מהריח שמלווה שירותים כימיים. גם אנשים מבוגרים שלפעמים הרעיון נראה להם מוזר, מופתעים לטובה. אורחת מבוגרת ניגשה לומר לנו שאף פעם עוד לא פגשה בשירותים ציבוריים כל כך נקיים".

החאן מאופיין כאקולוגי. "הקונספט הוא שימוש בחומרים טבעיים עד כמה שאפשר. המים עוברים להשקיה, אנחנו משתדלים לא לייצר מזהמים. את הבונגלוסים (ראו בהמשך) למשל, בנינו מערימות סכך מיותם שנשאר אחרי סוכות, ומכפות תמרים שנקצצו במטעי התמרים בבקעה ויועדו לשריפה".

נתי נאמן לטבע עד הסוף. "אם הייתי בונה מחדש את הבית שלנו - הייתי מכניס גם שירותים אקולוגיים". יעל מסתייגת, זה מקסים במזרחאן אבל לא בבית. "נתי משוגע על אקולוגיה. אני לא שם במאה אחוז, אבל זורמת איתו. הוא רוצה שנפריד פסולת בבית? בכיף. אפילו צמחו לנו בגינה הפתעות מהקומפוסט הזה. יום אחד מצאנו מלון".

המזרחאן מציע גם פינת ליטוף של בעלי חיים, שולחנות קמפינג, ערסלים והרבה מרחב לילדים. במרחק שתי דקות הליכה מהמתחם יש סיורים בחממות התאנים והענבים ובמשקים החקלאיים במושב. "חשוב לנו להפגיש את האורחים עם נופי הבקעה וגם עם הנוף האנושי כאן. כמו שאנחנו מציעים טיולים ומסלולים, אנחנו מציעים גם סדנאות ופעילויות ברוח המקום: סדנת מוזיקה ומקצבים, קליעה בכפות תמרים, טיפולים אלטרנטיביים ועוד - כולם מועברים על ידי תושבי הבקעה".

סביב האוהל הבדואי ניצבים בונגלוסים, מעין אוהלים העשויים כפות תמרים. "את הבונגלוסים הקמנו כשהתחיל הביקוש ללינה בקבוצות קטנות יותר, או כחלוקה למשפחות. יש לנו אפילו בונגלוס צימרי", יעל פותחת בונגלוס שמסודר בפנים כבקתה זוגית לאירוח מלא. כל המתחם נבנה בעבודת כפיים של נתי וחברים שבאו לעזור.

מה הם העקרונות במתחם לגבי שמירת שבת, כשרות, הפרדה בלינה וכו'?

"אנחנו פותחים את שערינו בפני כל עם ישראל לגווניו. קבוצות שמגיעות לאירוח בשבת, התנאי היחיד שלי הוא הגעה לפני שבת לקבלת המפתחות. מצדנו אנחנו מעניקים למבקרים כל מה שצריך לשמירת השבת כאן - פלטות, שעוני שבת וכו'. מעבר לזה, כל מה שהאורחים יעשו זה מבחירתם, כמו בכל בית מלון או צימר". חוץ מלינה היו כאן גם אירועים משפחתיים, ערבי גיבוש לצוותים, קבוצת ארכיאולוגים שבאה לשבוע ועוד.

14 ק"ג של פיתות

המזרחאן הוא הסנונית הראשונה במיזם התיירות 'המזרח הקרוב'. נתי לא מפרט הרבה, מעדיף לדבר אחרי שייצא לפועל. אבל הוא מבטיח שיש עוד הרבה מה ליצור. "זה רק הפיילוט. פוטנציאל התיירות בבקעה כמעט לא מנוצל. כשהדרכתי בעבר קבוצות באזור מטעם רשות הטבע והגנים, נשאלתי לא פעם איפה יש באזור מקום ללון, ודי גמגמתי. הענף עדיין לא מספיק מפותח פה".

היתרון הגדול של הבקעה הוא תיירות החורף. אם נניח לרגע בצד את הקיץ על 40 מעלותיו, שאר ימות השנה אידיאליים לטיולים בבקעה. מזג האוויר חף מלחות רטובה, ונתי עוד מאמין שהבקעה תהפוך לאופציה יפה לירידה ההמונית לאילת בחנוכה. מכיוון שהחאן הוא בן שנה, הוא עדיין לא חגג קיץ. אבל גם לעונה הלוהטת הם מחפשים פתרונות יצירתיים - פעילות בין ערביים, בקרוב תיבנה בריכת ילדים לטובת הדור הצעיר ופתרונות קירור מקוריים. "הקיץ יהיה באמת יותר מאתגר", הוא מודה.

היו רגעים קשים?

"לא", יעל עונה, "יש תקופות של לחץ ועומס שדורשות התגייסות מאומצת של שנינו, אבל אני לא זוכרת שהיו רגעים קשים שאמרנו 'די, סוגרים את העסק'". "אני פחות ורוד", נתי עונה ונוטל תמר מהסלסלה הקלועה, "היו קשיים. לעבור את מסכי הביורוקרטיה, לפרוץ מחסומי תודעה נגד מעבר של הקו הירוק, קשיים עם שיווק, יח"צנות, בפרט לאור הדיבורים המדיניים. יש גם תמיד דברים שלא בשליטתנו - להתמודד עם תנודות מזג האוויר והרוחות, האזור פה מאוד רוחני..." הם מחייכים. "בחודשים הראשונים של המאהל הבדואי, הרוח הפילה אותו כמה פעמים. אבל זה לא משבר, זו הייתה למידה. למדנו איך לחזק הכול בקונסטרוקציה רצינית".

אנחנו, אגב, זה לפעמים נתי ויעל, ולפעמים נתי ויוסוף, הפועל והעוזר הצמוד שהוכנס לאחרונה עם גדילת העסק. יוסוף מסתובב במתחם, מסדר מזרונים וכריות אוריינטליות, מדריך נציגי קבוצה שמתעתדת להגיע בפסח, וממלא לנו מדי פעם קומקום בתה ריחני. "תה זעתר. רוצים תה עם סוכר או סוכר עם תה?" הוא שואל ברצינות. לעצמו יוסוף ממלא שליש כוס בסוכר והשאר בתה. "אומרים שסבתא שלו מאיזשהו צד היא בכלל יהודייה", יעל לוחשת כשיוסוף הולך לפתוח לצלמת את הבונגלוסים.

אתם תופסים את המזרחאן כמתחם של נתי? העבודה זוגית?

"זוגית", הם עונים כמעט ביחד. "נכון שבפועל אני יותר בסטודיו ונתי יותר בחאן, אבל בתחושה אנחנו לגמרי ביחד. גם אם לי לא יוצא להגיע הרבה לחאן, וגם אם נתי עד היום לא יודע לגעת בקרמיקה". נתי מסכים: "יש הרבה שיתוף הדדי בהתלבטויות, בקבלת החלטות. כמו בכל מיזם עצמאי - חייבים שיהיה את המישהו שתומך ומקשיב ומייעץ. אנחנו כאן אחד בשביל השני". יש נישות שבהן יעל מתגייסת לחאן, כמו העברת סדנאות קרמיקה והכנת בצק כשהאורחים מזמינים. "לא מזמן הגיע לכאן בית הספר היסודי של הבקעה, והם רצו ישיבה על המחצלות סביב השולחנות הקטנים שיעל יצרה במקוריות מצמיגים. הם הזמינו פיתות על טאבון וחומוס. יעל הכינה 14 ק"ג...".

"הייתה פה קבוצה של 15 ארכיאולוגים שהזמינה לשבוע", נזכרת יעל, "והתקשרה קבוצה נוספת של 200 אורחים שרצו להגיע ליומיים במהלך אותו שבוע. התלבטנו מאוד אם לקחת את שניהם ביחד והחלטנו לקפוץ לסערה. אלה היו שבועיים משוגעים שבהם נתי היה רק בחאן, היה צורך להכפיל את תאי השרותים והמקלחות. קנינו עוד עשרה אוהלים של עשרה מקומות באוהל. בתוך הטירוף הזה ידעתי שהתפקיד שלי הוא לתת את כל הגיבוי והתמיכה, להאמין בו כל הזמן, וכן, להיות בבית עם הילדים". נתי מהנהן, "יעל היא קיר התמך".

החאן נמצא בכניסה למושב גיתית, צמוד למתחם הרכיבה הטיפולית והחממות החקלאיות. בכניסה ליד הש.ג עומד טרקטור, ועובר אורח קשיש מניף יד לשלום לנהג ההסעות שמוריד ילדים בכיכר. מושב גיתית מונה כיום כ‑80 משפחות. חלקן משפחות ותיקות ובנים חוזרים, וחלקן משפחות דתיות שהגיעו בעשור האחרון.

אז החלוקה היא חצי-חצי?

"בגדול המטרה היא אכן איזון, אבל המושג חלוקה לא שייך כאן. אין כאן גרעין, וגם לא קהילה דתית. החזון בגיתית הוא חיים משותפים - עם ישראל כמו שאנחנו. חיים ביחד בקהילה משותפת. זה גם יומרני להחליט מי נקרא דתי ומי לא. יש כאן זוגות מעורבים, ויש פה בנים חוזרים שגם חוזרים בתשובה, ותיקים מסורתיים, וגם המשפחות הדתיות פרוסות על סקאלה מגוונת".

אז איך רוקמים את הביחד הזה?

"זה בהחלט מאתגר, כי אף אחד לא מוותר על הזהות של המשפחה שלו, וזה אומר שיש כאן דתיים תורניים מאוד לצד משפחות שמבקשות להצהיר על חילוניותן המוחלטת. הביחד הזה מופלא, כי אף אחד לא מנסה לטשטש את הגבולות שלו בשביל הרקמה הזו, פשוט החוטים השונים יוצרים את המרקם. זו הייחודיות בגיתית. זה לא עובד בהצבעות יבשות, הפוך - יש הרבה שיח פנימי. מתכנסים לישיבות תושבים, בירורים ודיונים. רכזת הקהילה המקסימה יודעת ללכת ברגישות בין הטיפות ולאסוף את כולם אל המשותף. זה לא חלק, כל פעם צד אחר צריך להתגמש, אבל ככה מתבררים, כל הזמן מתבררים. מי שמגיע לכאן בלי לדעת שזה אופי הקהילה - יכול לקבל כאב ראש מהדיונים, ולראות את זה כמציאות של כורח שדורש הרבה ויתורים משני הצדדים. אבל מי שמאמין ברעיון הזה מסתכל על זה אחרת. מבחינתי", מסכם נתי את משנתו, "השיתוף הזה הוא מטרה". יעל מסכימה עם כל מילה: "הדיונים יכולים להיות משהו מאוד מטריד ומתיש, ואפשר לראות את זה כמצמיח".

הקליטה מופנית רק למשפחות דתיות?

"בפועל, הבאת זוגות צעירים שאינם דתיים היא הרבה יותר מאתגרת. למרות שיש גם בנים חוזרים. אני חברה בוועדת הקליטה, שככל ועדות היישוב היא מעורבת, ואנחנו עושים מאמצים לתת דגש דווקא בציבור שאינו דתי, כי משפחות דתיות מגיעות ביתר קלות".

איך החיים בקהילה מעורבת? לא מפחדים מהשפעות על הילדים?

"לא. בכלל לא", הברונרים נחרצים, "צריך להבין שמי שגר כאן זו אוכלוסיית איכות, גם בלי כיפה. אנשים שאוהבים את הארץ, אנשי אדמה. באמת אוכלוסייה מדהימה. אפשר ללמוד מכל חקלאי כאן שיעור באמונה. רואים כאן בפשטות מה זה 'מאמין וזורע'. צריך להבין מי האנשים כאן", נתי מוכן להצדיע, "הם גדולים בעיניי. כל מי שלא ברח עם האינתיפאדה ומשבר החקלאות, והחזיק את המושב בציפורניים - הוא גיבור. ויותר מזה, אותן 17 משפחות של ותיקי גיתית שהיו מוכנים לשנות את הצביון של המושב שהקימו, שעשו שינוי כדי לפתוח את השערים - זו גדולה".

אי אפשר לברוח מהמורכבות. עם כל החזונות והאמונה, בסוף צריך לקבל הכרעות על שגרת היומיום.

"נכון. יש התמודדות. בחירת הרב, למשל. אחרי הרבה דיונים הוחלט שהוא לא רב רשמי של המושב, וגם לא של הקהילה הדתית - מושג שאנחנו לא רוצים בו. אלא הוא דמות מפתח בהווי הקהילתי. גם הגנים - אמנם הם נפתחו כגני ממ"ד בעקבות המשפחות הדתיות שהגיעו, אבל כל ילדי המושב מרגישים בהם בנוח. אין תקנון צניעות. בשבת המושב פתוח, ומי שרוצה לנסוע יכול. להגיד לך שיש תנועה סואנת? לא. אבל בעצם גם לא ביום חול...". על הפרק יש גם סוגיות כמו בחירת תנועת נוער, פתיחת שעות נפרדות בבריכה, אבל יעל מסכמת ש"לכל דבר יש פתרון. צריך רק לדבר, להקשיב ולהיות יצירתיים".

מחוברים לאדמה

איך התחושות במושב בצל הדיבורים המדיניים?

"ג'ון קרי מוזמן לבית שלי", יעל מזמינה בנדיבות. הברונרים נשמעים רחוקים מהשאלה. שטף הדיבור שעד עכשיו קלח נעצר מעט, משתהה. נראה שזה אפילו לא מעסיק אותם ביומיום. "הרוח באזור איתנה. ואני מתכוון לרוב מוחלט של תושבי הבקעה. צריך להבין שראשית ההתיישבות בבקעה היא קיבוצים ותנועות מהצד השמאלי של המפה, ועליהם בדיוק אני מדבר - כולם חדורים בתחושה שאנחנו כאן לא רק ביטחונית ואסטרטגית, אלא כי זה שלנו, יש הרבה חיבור לארץ. גולת הכותרת של הבקעה היא החקלאות. יש כאן פיתוחים ואיכויות חקלאיות מהטובות בארץ. הבקעה מורכבת ממגוון של קהילות ואוכלוסיות. מאוד מורגש שכל מי שנשאר ולא ברח - קורץ מחומר אחר. בנים שחוזרים מהמרכז הנוח כדי להחזיק את המשק ולהשקיע בחקלאות, משפחות שמגיעות כדי להקים קהילות משותפות – כל אלו הם אנשים שמונעים מאידיאולוגיה וחיבור לאדמה הזו".

אנשי הבקעה לא מזניחים את העבודה ההסברתית. הם דואגים להביא לא מעט ח"כים, אישי ציבור ומקבלי החלטות לסיורי היכרות עם הבקעה. לאחרונה נערך גם טקס חנוכת הבתים החדשים בגיתית, והתקיימה צעדת הבקעה שמשתתפים רבים נטלו חלק בה.

"גם אם הסלוגן שנבחר הוא 'בקעת הירדן - סיפור הצלחה ישראלי', לא נתלים כאן רק בהצלחה החקלאית. נכון, זו לא כותרת ששמה בראש את זכותנו כאן על ארץ אבות או משהו דומה. אין ברירה, הסלוגן צריך לדבר לציבור הרחב בעם. בכל זאת, כולם מזכירים שהבקעה היא המקום שממנו נכנסו עם ישראל לארץ בחציית הירדן. כל הוותיקים כאן מדברים בשפה ערכית, שורשית. מי שחי כאן הוא מחובר, גם בלי הצהרות והגדרות חיצוניות. מי שקם כל בוקר לעבד את החלקה שלו - זה הביטוי הכי אמיתי לאמונה פשוטה שיש מישהו למעלה שבסוף יפדה את התוצרת, והמטע אכן יגדל".

מה בפועל נעשה במושב לאור האיומים המדיניים?

"היה דיון קהילתי שהתמקד בשאלות כמו איך מחזקים את הבקעה, איך עוזרים במיתוג האזור. הגיע אחוז גבוה של תושבים והשיח היה פורה ומפרה. הכיוונים היו להשקיע בתיירות, טיפוח הסביבה בבקעה, וכשיוצאים מהבקעה לזכור לדבר על היתרונות ועל כל הדברים היפים שקורים כאן, כמו הקהילתיות המקסימה שיש בגיתית. היום גיתית מהווה מודל למושבים נוספים שחושבים על הרחבה קהילתית גם לציבור הדתי".

אז לא מוסרים את הבקעה?

"אנחנו לא טומנים את הראש בחול", יעל מהורהרת, "לצערנו כבר ראינו שגם בגוש קטיף לא האמינו שזה יקרה וזה אכן קרה. אבל בינתיים נראה שזה רק דיבורים ריקים. האמונה פה גדולה יותר".

אנחנו לקראת סיום. השמש יוצאת ומייבשת את האדמה הרטובה. נתי פונה לקבל חבר שקפץ למזרחאן, ויעל מביטה אחריו. "נתי הוא איש של חלום ואמונה. אפשר ללמוד הרבה על אמונה, אבל הרגע האמיתי זה מבחן המציאות, לשים הון באדמה ולהאמין בוודאות שיש אופק. בנקודה הזו אנחנו שונים. אני חולמת בעדינות, לאט יותר. נתי חולם על הכול בגדול, אבל עם רגליים על הקרקע. אני מאמינה בו".