לב קטמון הישנה. הג'י.פי.אס טוען שזו הכתובת, בניין ישיבת תורה בציון. "זו גם הישיבה וזה גם הבית שלנו", מזמינים שירה ודורון בפלר שיצאו לקראתי ומנווטים אותנו למתחם מגורי האברכים. הדרך למעלית רצופה טיולונים ובימבות, כמו הקדמה יפה לנושא הכתבה.
דורון (28), במקור מבני ברק, בשגרת יומו שעון על הסטנדר כאברך בישיבת תורה בציון. שירה (27), בת כרם ביבנה, בעלת חזות שקטה ועדינה. המראה של בובת חרסינה יתגלה עוד מעט כמוטעה, כשהמילים שלה יגלו מתחת לפנים המסמיקות כוחות של פלדה. העיסוק הרשמי שלה הוא מטפלת בפסיכודרמה, אך לאחרונה הוא נדחק מעט לטובת העיסוק המרכזי והלא רשמי - מנהלת ארגון אדו"ה.
תקווה בתוך פלפל
"מסלול ההיכרות בינינו יכול להיות חומר לכתבה נפרדת", שירה מחייכת בתשובה לשאלתי. "אבל בסופו יצאנו שבועיים עד שהחלטנו להתחתן, אחרי שאני הייתי זאת שצוחקת על כל החברות שלי שמתארסות תוך שבועיים", היא מגלה, ודורון מוסיף: "ואחרי שאני הייתי מגחך על כל החברים שלי שמתארסים אפילו בלי לדעת את שם המשפחה של הבחורה, ואז אני מגלה באירוסין ששם המשפחה של שירה הוא לא מה שחשבתי...".
השנה הראשונה זכורה כחוויה מתוקה, שנה של הרבה כיף והשקעה בזוגיות. "השנה הראשונה הייתה פשוטה", דורון משחזר, "זו תקופת חסד מהסביבה, יש מרחב ושקט. רק אחרי שנה אנשים מסביבך כבר מתחילים לחשב לך כמה זמן אתם נשואים". עם תחילת השנה השנייה, החלו החריקות מבחוץ וסימני השאלה מבפנים. שירה לא שוכחת משפטים ומילים שתרמו לה אנשים מסביבה, ודווקא אנשים לא קרובים במיוחד ושלא ממש היו איתם בקשר, אמירות מסוג "השעון מתקתק, הזמן לא מחכה לכם". אנשים חשבו שהבפלרים מונעים היריון, ותרמו את חלקם בדרבון ובעידוד. חוץ ממשפטים מהסוג הזה, היו גם קמיעות וסגולות שהוצעו מכל עבר, בתוספת שפע עצות ושיטות.
דורון: "אתה כל הזמן בטוח שזה אוטוטו מגיע, עוד רגע, עוד מעט. אני למשל מעולם לא הייתי אכלן גדול של סלט. אמרו לנו שמאוד יכול לעזור אם נתחיל לאכול בריא. מאז התחלתי להכין סלט. חתכתי פלפל, ובפנים היה פלפל קטן. חשבתי מיד שזה סימן משמיים שהנה, זה תיכף מגיע. עד שגיליתי שזה חוזר על עצמו, ובהרבה פלפלים יש פלפל קטן בפנים".
לאט לאט החל תהליך של הסתגרות, הימנעות מאירועים שמקשים להתערב בנינוחות בקהל. עוד אחיין שנולד, בריתות מסביב. אחת מהן נחרתה אצל שירה בבהירות. "הייתה ברית לאחיין חדש שנולד. דורון היה בצבא, ועם כל המשפחה מסביב הרגשתי פשוט לבד. בדידות קשה".
"תמיד זה הצטייר לי כל כך פשוט", מודה דורון, "מתחתנים, היריון, ילד. רצף טבעי וקל. ופתאום אתה לא מקבל את זה. לא פשוט לראות חניכים שלך שמתחתנים, תלמידים צעירים ממך בישיבה, כולם עוקפים אותך, ולכולם יש את הדבר הכי פשוט והכי יקר. זה יצר אצלי שאלות. לא ספקות באמונה, אלא יותר שאלות קשות: למה לכולם יש ולנו אין, במה אנחנו כל כך לא בסדר שאנחנו לא זוכים לילד? למה דווקא אנחנו?".
השאלות הללו הטרידו יותר את דורון, לשירה היו קשיים מסוג אחר. "לא היו לי נושאי שיחה לדבר עליהם עם נשים מסביבי. איכשהו כל השיחות עסקו בעגלות, טיטולים, מתי הוא התחיל ללכת... הרגשתי לא קשורה. כשפעם אחת העזתי להשתתף ולהביע דעה, התגובה הייתה 'כשיהיו לך ילדים תביני'. ב"ה שאלה הם נושאי השיחה", קולה כן, נקי מצרות עין, "זה חשוב, וזה משמח שעם ישראל מתרחב ונולדים ילדים, אבל זה הותיר אותי מחוץ למעגל".
מה החזיק אתכם ברגעים הקשים?
שירה: "דורון. ידעתי שאמנם אין לי ילדים, אבל יש לי את הבעל הכי טוב שיכולתי לקבל. ברגעים נקודתיים של קושי, חיזקה אותי גם עצם הידיעה שיש לי בחירה מה לעשות הרגע. זה נתן לי כוח".
דורון: "מה שהחזיק אותי זו אשתי, שיודעת באיזו דרך לעודד ולעזור לי לראות את הטוב שבמצב, להגיד את המילה הנכונה. תמיד אמרתי לה שכנראה בשמיים התינוקות רבים מי יהיה הילד שלה, ולכן זה לוקח לנו כל כך הרבה זמן... לרוב גם השתדלנו להתפרק בתורות, ולהיות שם זה בשביל זה. דברים נוספים שעזרו לי זה לימוד התורה והתמיכה של הרב דוד חי הכהן שליט"א. באמת ובתמים 'תורתך שעשועיי'. ועדיין היו דברים שרק הזמן ריפא".
"אם צריך לסכם מה החזיק אותנו - אז זו הזוגיות שלנו", אומרים השניים, "ב"ה זכינו בזוגיות טובה, יציבה וחזקה. זה היה העוגן שלנו", הם מחליפים ביניהם מבט, אחד מני רבים שמוחלפים במשך הריאיון. מבטים רבי משמעות, כבר יודעים לקרוא את התשובה לשאלה שנשאלה בניד עפעף. מילים בודדות משמשות כקודים, והם צוחקים הרבה ביחד. יש לי פתח ורשות להיכנס מעט אל הגן הנעול שלהם, החתום.
הכול נשמר בפנים, ביניכם?
"מה שהיה נכון לנו בכל תקופה. לפעמים לא שיתפנו כי לא התאים לנו, ולפעמים לא היה שייך. קרה שרציתי לספר לחברה על היריון שהתחיל והסתבך, אבל היא הייתה בעצמה בתחילת היריון, ולא היה מתאים להפחיד אותה. היו לי עוד שתי חברות שהתחתנו די במקביל אלינו, ובמשך שלוש שנים חיכינו שלושתנו להיפקד. הן היו שותפות מלאות לדיבור ולשיחות. עם מי שבאותו ניסיון איתך, הרבה יותר קל לדבר. חשבנו אז להתחיל ליצור קבוצה, משהו משותף לזוגות כמונו, ופניתי לאחת החברות, אלא שאז הסתבר לי שהיא בהיריון. זה גנז את הרעיון. כי כמה ששמחים עם חברים שנפקדו, ומאוד שמחים איתם באמת, זה רק מברר לך כמה נשארת לבד".
"ביצה" לזוגות מאותגרי פוריות
מתי התחיל לנבוט הגרעין לרעיון של אדו"ה?
"בערך אחרי שלוש שנות נישואין, כשקלטנו שאין לנו חברים שמבינים אותנו. היו לי חברות ששמעו וגילו הבנה ככל יכולתן", שירה מתחילה, ודורון ממשיך אותה באותה נשימה: "אבל היה לנו חסר חברים שחווים כמונו את הניסיון - מה זה חוסר של ילד, הכמיהה אל הבלתי מושג הזה. ההשוואה בראש שלי הייתה להקים משהו כמו הביצה של הרווקים. בלי להתייחס לעניין הביצה עצמו, אני לוקח משם את הרעיון - לגור ביחד בסביבה כמוך שמבינה אותך. הגעתי מזה לרעיונות משוגעים. חשבתי לכנס זוגות כמונו, להתארגן לקבוצות רכישה, לשכונה כזו, סביבה תומכת, לחיות עם זוגות כמוך", הם צוחקים, ושירה משחזרת: "אמרתי לו שהוא פנטזיונר, שזה לא מעשי. מה, כשיוולד למישהו ילד הוא יצטרך לעבור דירה?". אבל דורון לא נסוג גם כששירה הייתה צוחקת. "כמו שהרב נריה אמר - כדי להקים משהו צריך להיות משוגעים, אז הייתי משוגע לזה. שירה למדה לחיות עם זה במשך השנים".
במשך שנה נוספת הרעיון להתגבש לקבוצת חברים - גם אם לא כשכונת מגורים - המשיך לפעם, אך עדיין נראה כמו חלום רחוק. "דיברנו על זה לעתים רחוקות, אבל זה תמיד היה נראה כמו משאלה רחוקה".
אחרי חמש שנות נישואין, מלך העולם זיכה את בני הזוג לחבוק בן. "אני לא יודעת איך ההרגשה למי שהיריון בא לו בקלות. אבל למי שזה לא בא פשוט כל כך - זה פשוט נס שלא נתפס. אדם גדל בתוך אדם. פלא". דווקא ההיריון והלידה דחפו אותם יותר מכול להוציא את רעיון הקבוצה לפועל.
"זהו, הדברים התחילו להתגלגל", דורון משחזר. "יצא שבשמחת תורה האחרון ישבנו במקרה ליד הרב יצחק נריה, ראש הישיבה. ניסיתי לחשוב על נושא שיחה. בכל זאת, לא נעים, ראש הישיבה, והדיבור התגלגל. סיפרנו לו על החלום להקים קבוצת חברים של זוגות מאותגרי פוריות. הוא ענה בכזו פשטות: 'יאללה, אז תעשו עם זה משהו'. אחרי כמה ימים הוא חזר עם הקו הפרקטי שלו - הוא דחף את העניין והבטיח לעזור כמה שצריך. זה היה משמעותי בשבילנו. צריך להבין עד כמה הפרוצדורות מסובכות בהקמת עמותה, ולנו לא היה קצה של חצי עמותה. עם העזרה של הרב, מתאפשר לנו לפעול דרך הישיבה".
מה בעצם החזון של אדו"ה? הרי יש כבר קבוצות תמיכה, פורומים ברשת, מה ביקשתם לחדש?
"הצבנו לעצמנו שלושה עקרונות", דורון פורש בבהירות, "העיקרון הראשון הוא לתת לזוגות מענה רוחני ונפשי לשאלות מהסוג שהטרידו אותי - למה לכולם יש ולנו אין? הנקודה השנייה הייתה ליצור מקום לזוגות ליהנות בו. פשוט ליהנות יחד, באירוע עם זוגות כמוהם, בלי עגלות ומוצצים מסביב שדוקרים בעיניים. זו לא קבוצת תמיכה. בוודאי שיש הרבה תמיכה קבוצתית, אך המיקוד הוא יצירת מעגל חברתי. כל אחד אוהב ליהנות עם חברים, ואנחנו מקווים שבין האירועים ייווצרו גם קשרים פנימיים בין הזוגות, ולאט לאט זה נוצר. המטרה השלישית שלנו היא להעלות את המודעות הציבורית לרגישות הנדרשת. אני מבקש להדגיש: זה דו-צדדי לחלוטין. חשוב שהסביבה תהיה רגישה יותר לזוגות המתמודדים, וחשוב שגם הזוגות יורידו את מפלס הרגישות שלהם לחברה סביבם. אנחנו לא שופטים אף אחד, לא את החברה ולא את הזוגות. רק מנסים לגשר בין השפות האלו ובין כוונות הלב".
"חוץ משלוש המטרות האלה, יש חידוש באדו"ה גם בכך שזהו אירוע שמיועד לזוגות. אם יש אירועים הם בדרך כלל לנשים בלבד. גברים - גם אם יהיה להם אירוע הם לא ילכו", דורון נשמע בטוח. "הגברים בוכים בלילה - כבר מקובלנו מחז"ל", הוא מחייך באירוניה.
חזון - יש, מטרות - יש. איך יוצאים לדרך? מפרסמים את הקמת הארגון?
"לקח לנו זמן להבין איך עובדים, אבל מה שבעיקר מניע את הגלגלים זו סייעתא דשמיא עצומה בכל צעד וצעד. אנחנו פוגשים כל הזמן אנשים טובים באמצע הדרך שמתגייסים ונותנים כתף. לקראת הכנס הראשון חיפשנו מקום בירושלים, ופנינו ליחיאל שוסהיים ממתנ"ס בית רוס בקריית משה". עמליה בלס מהמתנ"ס התגייסה מיד במרץ אופייני. אחרי שהעיפה מבט בשניהם היא פסקה: "אתם נחמדים מדי, אני אטפל בזה". ומיד הרימה טלפונים לעירייה כדי להשיג תקציב וחסות לאירוע.
לכנס הראשון הם יצרו פרסום ציבורי כדי לתת את החשיפה הראשונית, אך מאז התקשורת היא פנימית. מיידעים את הזוגות שכבר שותפים, והם מעבירים הלאה לחברים חדשים. "אנחנו גם מפרסמים בפורומים קיימים למאותגרי פוריות, ומבקשים מחברים שמחזיקים חשבונות פייסבוק לפרסם גם שם".
כמה זוגות מגיעים לכנסים?
"בממוצע 20 זוגות".
התאכזבתם?
"מה?" הם לא מבינים את השאלה, "זה המון! זו הצלחה עצומה! את יודעת איזה אומץ צריך כדי להגיע לערב כזה? כמה פחד יש שמישהו מוכּר יראה אותם נכנסים לכנס, לפגוש בכנס עצמו מישהו שהם מכירים. נכון שכולם יודעים שהם מאותגרי פוריות, אבל זה לשים בגלוי שלט על הדלת - אין לי ילדים. נדרש לכך המון אומץ.
"יש זוגות שאנחנו בקשר איתם רק בהתכתבות או בשיחות, והם לא מגיעים למפגשים עצמם כי הם חוששים מחשיפה או שיש איזשהו קושי לאחד מבני הזוג להגיע. בהתחלה היה לנו קצת קשה עם זה שזוגות לא מגיעים למרות שהם ממש רוצים, אבל הרבנית אהובה נריה אמרה לנו שעצם זה שידעו שיש דברים כאלה ושיש סוף סוף למי לפנות ולהגיד 'אני מתבייש להגיע', זה כבר יכול לעשות טוב לאנשים. היום אנחנו מסכימים איתה".
שיחה אישית עם יונתן רזאל
בני הזוג בפלר סימנו לעצמם יעד להפיק אירוע קבוצתי מדי חודש, ומאז אכן נערכו שלושה כנסים, כשכל אחד מהם ענה על אחת ממטרות הארגון. הוחלט שהכנס הראשון ימוקד ביצירת המעגל החברתי ומקום להתאוורר וליהנות בו, וכך תוכנן בעבורו מופע של יונתן רזאל. "לא האמנו ולא ידענו עד כמה הבנאדם הזה צדיק, עניו ורגיש. הוא הגיע אחרי שהיה חולה שבוע, בא כשהוא עדיין לא מאושש לחלוטין, ונתן הופעה מכל הלב. האמרגן שלו היה בהלם. במקום הופעה של שעה ורבע הוא נתן הופעה של שעתיים, בין השירים הוא הכניס קטעי עידוד וביטחון מעומק הלב. רגע לפני שעלה לבמה, הוא עוד ישב בחדר החימום והתלבט איתי - השיר הזה נראה לך מתאים? וזה יהיה שיר טוב? בסוף ההופעה, כמו בבא, נפתחה קבלת קהל לא רשמית. זוגות ניגשו אליו אחד אחד לדיבור אישי. יצאנו באורות גבוהים, זה היה ערב מוצלח מעל כל הציפיות".
הכנס השני היה מפגש עם רבנים שחוו את ההתמודדות הזאת ובאו לדבר עליה. "כאן רציתי לענות על השאלות האמוניות והכעס שמופיע לפעמים כלפי שמיא", מתאר דורון. "לי אישית זה מה שעזר בדרך. היה רב שפגשתי והוא הבין אותי מקרוב, אחרי שגם הוא עבר ניסיון דומה. הוא הפך לי את הכיוון. במקום השאלות שניקרו - במה אני לא בסדר? מה עשינו שככה מגיע לנו? הוא הראה לי מבט אחר: ה' לא נותן את התפקיד הזה לכל אחד. יש לנו משימה - לרומם את ערך הילודה בעם ישראל, לעורר שילד יהודי זה לא דבר פשוט, זה לא מובן מאליו. אין לך שום חטא שאתה נענש עליו, להפך - נבחרת וגויסת כי אתה מיוחד. דרכך הסביבה מתעוררת לערך הגדול הזה".
בכנס השני הרצו הרבנים בן ציון אלגאזי, ראש ישיבת כרם ביבנה, הרבנית עידית איצקוביץ' והרב אבי תמיר, מעורכי הספר 'שחר אבקשך' העוסק בציפייה להיפקד. "זה מחזק לראות רבנים גדולים שחיכו שנים ארוכות. זה מטהר מהתחושה שיש פגם במי שאין לו ילדים, ומנטרל מתחושת האשמה העמומה שמלווה כל הזמן. זה היה משמעותי לשמוע את הרבנים פותחים את הלב, משתפים בכנות בחיים האישיים שלהם". בסוף הערב אמרו חלק מהזוגות שחבל שלא שמעו את הדברים לפני כמה שנים. משא כבד ומיותר היה נחסך מהם.
הכנס השלישי התקיים לא מזמן, ערב חג הפסח. "העיתוי הזמין אותנו לעסוק במטרה השלישית שלנו, השיח עם החברה מסביב", מסבירה שירה. "פסח הוא חג משפחתי והמוני, ומאוד רצינו לעורר את המודעות לפני ליל הסדר". לערב הם קראו "מה נשתנה", והוא נבנה כפאנל. פסיפס השותפים בפאנל הורכב מזוג מאותגרי פוריות ששותפים בארגון מאז היווסדו ונשואים כשמונה שנים, רון, ששימש כנציג החברה והסביבה, אמה של מאותגרת פוריות, והרבנית והאחות רעיה כהן.
"היה מפחיד לבנות את הכנס הזה. הנושא כל כך רגיש, נפיץ וטעון. לא ישנתי כמה לילות לפני הכנס", שירה מתוודה. "זה היה קצת יומרני. מי אנחנו שנבוא ונגיד לאנשים איך להתנהג ומה לחשוב? בדרך לכנס אספנו עוד חברים, וחבר של דורון אמר לו: 'אתה יודע, משפט אחד לא נכון יכול לגמור הערב את הארגון'. זו הייתה גם הפעם הראשונה ששיתפנו בכנס אנשים מבחוץ. אי אפשר היה שלא, זה בעצם היה הנושא - המפגש וההתמודדות עם החברה. זה היה אתגר: לקחנו את השאלות הבוערות של הזוגות, לקחנו את כל הבכי שלהם על כך שהחברה לא מבינה אותם ועד כמה היא לא רגישה, וניסינו לכווץ הכול לערב אחד ולדיון מצמיח - מה עושים עם זה?
"אנחנו מאוד מעריכים את חברי הפאנל שטרחו ועסקו בדבר שלא תמיד נעים לעסוק בו. הנציג של החברה בפאנל ביטא את זה יפה כשאמר לדורון אחר כך: 'באיזשהו שלב הסתכלתי על כל האנשים שהיו באולם ואמרתי: מה, לכל אלה אין ילדים? רציתי פשוט לקחת את הרגליים ולברוח'. זה משהו שבאמת קשה להכיל אותו, ובכל זאת - אנחנו לא רוצים שירחמו עלינו, אלא שיבינו אותנו יותר".
מה עיקר הקושי מול החברה?
"יש כמה דברים", והבפלרים חוזרים ומזכירים שהם לא באים לשפוט ולהאשים את החברה, אלא לתאר תחושות. "הרבה זוגות מרגישים שקופים מבחינה חברתית. אם אין להם ילדים - אין להם גם קיום חברתי. הרי הנושא שהכי קל לדבר עליו והוא זמין ונוח זה ילדים. הם יצורים שובי לב, אפילו כשאין נושא שיחה הם נושא מצוין. אז לא לעסוק בהם זה לפעמים אתגר למי שיש לו ילדים, ובכל זאת, גם בתוכם אנחנו בטוחים שיש כאלה שישמחו ששמם ילך לפניהם ולאו דווקא העגלה שלהם. קושי נוסף ועיקרי הוא שהחברה לא באמת יכולה להבין מה זוג כזה עובר, ומכאן נגזרים המשפטים והאמירות שמופנות לזוג. מי שזורק משפט כמו 'למה אתם מחכים?' לא יודע שהזוג הזה לא יושב לרגע בשקט. הוא מגיע מדי יומיים לבדיקות דם ומעקב זקיקים באולטראסאונד, רץ מטיפול לבדיקה, ומזריקות לשאיבה. יש גם התחלות של הריונות שנגמרים בהפלות ובאובדן, ומשפט תמים ממישהו שנוחת בדיוק כשאת חוזרת מבית החולים גורם בקלות לבכי להתפרץ. מי שמולך לא מבין למה את כזאת רגישה".
"זוגות כאלה צריכים לגייס כוחות בכל רגע נתון. אדם יכול להיות בעבודה ולקבל בנייד תשובה שלילית אחרי חודש של טיפולים. אין לו קרדיט ללכת לנשום רגע, הוא ממשיך בפגישה. תארי לך מורה שבהפסקה מקבלת תשובה שלילית, ומיד בצלצול היא צריכה להיכנס לכיתה ולחזור ללמד, כאילו כלום לא קרה. כאילו לא התנפצו עליה השמיים".
"רב אחד אמר לי פעם", דורון מתהרהר ברגע שקט, "שזוגות מאותגרי פוריות הם כמו צדיקים נסתרים. אף אחד לא יודע מה הם עוברים. הם חווים את הניסיון העצום הזה בינם לבין עצמם. עולם פנימי שלם שהחברה לא רואה".
"לפעמים יש תגובות מצחיקות על גבול האבסורדיות. אנשים בטוחים שזוגות בלי ילדים הם כמעט עשירים, כי כל המשכורות לא צריכות לצאת על טיטולים ומטרנות. הם לא מדמיינים את הכסף שנשפך על הטיפולים ועל רפואה משלימה בתקווה שתעזור. אין את ההבנה הבסיסית שטיפולים זה ים כסף וים זמן וים כאב".
נשמע כאילו החברה עוצמת עיניים. אבל בכנסי בניין שלם יש שיעורים בנושא, יש הצגה בעניין, במגזיני נשים מתפרסמים טורים על אתגרי פוריות. אתם לא חושבים שהמודעות הציבורית נפתחת?
"את צודקת, יש טעימות. כל הצגה ושיעור הם דברים מבורכים וכן ירבו. אבל אנחנו מתפללים לנסות ולפתוח שיח ציבורי כללי בנושא. טור אחד בגיליון לנשים זו התחלה טובה וחשובה מאוד, והצגה לנשים, ושיעור לנשים, אבל מה עם הגברים? גם הם מתמודדים עם הנושא הזה, ואין התייחסות אליהם בדרך כלל. מה גם שאנשים יודעים שיש חיה כזאת, אבל הם לא יודעים באמת מה הזוגות חווים, הם לא יודעים איך לאכול את המצב הזה ואיך להתמודד איתו".
דורון: "רק לדוגמה, אחרי הכנס 'מה נשתנה' אימא שלי אמרה שהיא ידעה שקשה לנו, אך היא לא דמיינה עד כמה. לא צריך שכל אחד יידע בדיוק מה עובר כל זוג, אבל אנחנו כן רוצים שאנשים ידעו שיש חוויות קשות: פיזיות, נפשיות, חברתיות וגם זוגיות לפעמים. המפתח הוא רגישות לנושא".
משרד בפינת האוכל
איך נבחר השם אדו"ה?
בני הזוג מסבירים שקודם כול מדובר בראשי תיבות של שמות קרובי משפחתם שהונצחו בשמה של העמותה החדשה. אולם מעבר לכך, "אדווה זה גם משהו שמתחיל בקטן ומתרחב לעוד מעגלים. אנחנו מקווים שהכנסים והאירועים באדו"ה הם נקודה בחיי הזוגות שנותנת להם כוח לעוד מעגלים. אנחנו רואים את זה בפידבקים, וזה מה שנותן לנו את הדלק להמשיך. ילדנו ילד ופרויקט. העיסוק באדו"ה לוקח לנו את כל היומיום, לא דמיינו עד כמה זה ישאב אותנו. חשבנו לקחת חודש אחד הפסקה מהפקת כנס, אבל זוגות כמעט אכלו אותנו, פשוט לא הרשו לנו להפסיק".
איך באמת הארגון מתנהל?
"יש חלוקה - דורון על הלוגיסטיקה ואני בקשר עם הזוגות. והכול מתנהל כאן", מצביעה שירה. הכאן הזה, שמשמש כמשרד של אדו"ה, כולל לפטופ שמונח על שולחן פינת האוכל ומדפסת-סורק-מכונת צילום שמונחת על הכיריים הסגורות. "ברצינות", דורון זוקף ראש, "זה המשרד שלנו, ושירה כאן מתפעלת הכול. זה לא פשוט על גבול התובעני. אנחנו עושים הכול בהתנדבות, ועם התגובות הטובות והפרגונים אנחנו יכולים לחטוף גם ריקושטים. הכול מתנקז לשירה".
גם הזוגות בפורום נרתמים לסייע כמה שאפשר. "זה מבורך, כשראינו כמה כוחות נדרשים מאיתנו עם כל הפקת אירוע. יש זוג שמעצמו יזם הקמת אתר לאדו"ה, כולל תפעול ותחזוקה. זוג אחר מיוזמתו לקח אחריות על כיבוד לכנסים". זוגות אחרים נרתמים כצוות הגייה והם תורמים רעיונות וחשיבה משותפת.
ניסיתם לפלח את הקבוצה?
"הזוגות הם החל מגיל 20 פלוס ועד 50 פלוס. חשבנו בהתחלה לתחום קצת, שלא יהיה פער גילים כל כך גדול, אבל ראינו שדווקא זה מגוון ומעשיר. גם מגזרית המנעד רחב. בדרך כלל בכנסים אנחנו יושבים מאחור ונהנים לראות את הססגוניות, את מגוון הכיפות וכיסויי הראש - המלאים והסמליים. יש גם כמה זוגות חרדיים. מרגש לראות איך כל הפערים שחוצצים ביומיום פשוט נעלמים כשהמכנה המשותף שלנו מחבר בינינו מעבר לכל הקטלוגים".
איך ההתמודדות אצל זוגות חרדיים?
"אין לנו מידע סטטיסטי, אבל אני מניח שאצל זוג חרדי ההתמודדות קשה יותר. אצלנו יש זוגות שמונעים היריון אחרי החתונה, וזה יכול לשמש מעין תירוץ עד שנתיים. אצלם אין את פתח המילוט הזה, ובאופן כללי יש פחות פתיחות לדבר על הדברים".
חלומות קדימה?
"אנחנו חושבים לעשות פאנל כמו האחרון שעשינו בנושא הקשר עם החברה, אבל שיהיה הרבה יותר גדול וציבורי, ועם תהודה הרבה יותר רחבה. יש לנו גם חלום להקים קבוצה דומה להורים מאותגרי פוריות. הכוונה היא לזוגות שבעבר הרו בטבעיות והקשיים התחילו מאוחר יותר, מה שמכונה 'עקרות משנית'. כך או כך, ברור לנו שמי שכבר הורים לילד חייבים מפגשים נפרדים. יש ממש לחץ מכיוון הורים כאלה להצטרף, אבל אנחנו עומדים על זה. לא שייך להיפגש במשותף".
רעיון נוסף שכבר קורם עור וגידים הוא קו חם של רבנים שחוו בעצמם את ההתמודדות. בכל יום רב מסוים ורעייתו יהיו זמינים לפניות טלפוניות של זוגות. "מדובר בתמיכה נפשית ואמונית, מישהו מקשיב שמאפשר לפרוק, ממש לא שאלות הלכתיות". כרגע שותפים במיזם חמישה זוגות רבנים בתורנות, והביקוש לשיחות בקו החם הוא מעל למשוער.
משפט לסיכום?
"אנחנו חייבים תודה גדולה לקב"ה על הסייעתא דשמיא שהוא נותן לנו בכל רגע, בכל מה שקשור לאדו"ה. כנראה שגם הוא רואה את הדבר הזה כנושא חשוב".