ההנגדה בין צורכי הכלכלה לצורכי הביטחון בנוסח "רובים או חמאה" היא מיושנת ופשטנית. ראש הממשלה בנימין נתניהו אולי הפתיע באומרו שהביטחון מוסיף מיליארדים לכלכלת ישראל, אבל הוא צדק בהחלט.
פרט לאמת הבסיסית שאם לא נוכל להגן על עצמנו גם הכלכלה הטובה ביותר לא תועיל לנו, כפי שלמדו הכוויתים מפלישת סדאם חוסיין לארצם זבת הנפט - הביטחון הוא גם ענף ייצוא שמפרה את ענף ההיי-טק וגם מגן על נכסים כלכליים. זה עתה חתמה ישראל על עסקה בשווי 15 מיליארד דולר לייצוא גז לירדן. כזכור, בימי המלחמה חמאס כיוון חלק מהטילים שלו אל שדות הגז, וממילא ברור שישראל זקוקה למענה ביטחוני כדי להבטיח את ההתקשרות המניבה הזאת.
מה שמתסכל בדיון על תקציב הביטחון הוא ירידתו הקבועה לפסים של ויכוח על סכומים ואחוזים של קיצוץ או תוספת, במקום להתמקד בשאלה מה אנחנו מקבלים בתמורה להשקעה בביטחון, והאם אין צורך לחלק את אותו תקציב עתק באופן אחר. כמובן, תהיה זאת אשליה לחשוב שקיים מרחב תמרון אין סופי בתקציב הביטחון, היות שחלקים נכבדים ממנו כבר שועבדו לשנים רבות קדימה. אם חתמנו חוזה לרכישת מטוסי F‑35 שכל אחד מהם עולה יותר ממאה מיליון דולר (ויש הסבורים שמחירו הסופי עשוי להכפיל את עצמו), מרחב הגמישות מצטמצם. גם תחומים כמו הפנסיות של גמלאי מערכת הביטחון הם בגדר התחייבות ארוכת טווח שאי אפשר לשחק איתה. ובכל זאת, אין המערכת הציבורית פטורה מדיון רציני סביב השאלה מהו ההחזר שאנחנו מקבלים על מרכיבי תקציב הביטחון ולאילו איומים הוא אמור לתת מענה.
בדו-קרב התקשורתי שהתקיים השבוע עלה נושא האיום הקרקעי שמציב חיזבאללה. האיום הזה רציני, בהתחשב בכך שחיזבאללה צובר ניסיון קרבי רב במלחמת האזרחים בסוריה. חשיפת 'שמורות הטבע' במלחמת לבנון השנייה העידה שבידי חיזבאללה יש יכולת הנדסית העולה על זו שיש בידי העזתים, יכולת שרק הלכה והשתפרה עם הזמן. היות שבמלחמה האחרונה גילינו שישנם איומים שחיל האוויר אינו מסוגל לפתור ומחייבים כניסה קרקעית, אולי יש מקום לשנות את ההעדפה הברורה בתקציב לטובת כחולי המדים? ואולי ישנם תחומים נוספים שראויים להשקעה תקציבית?
מעניין להיזכר שלפני עשר שנים שררה מתיחות גבוהה בין הרמטכ"ל דאז בוגי יעלון ויו"ר ועדת החוץ והביטחון יובל שטייניץ - היום שניהם שרים המקורבים לנתניהו. בצמרת צה"ל לא אהבו ששטייניץ הפך את הוועדה בראשותו לגוף שמבקר את צה"ל ברצינות. שטייניץ זכה להשפיע לכל הפחות בהרחבת ההשקעה בחיל הים, בהתאם לתפיסתו שהים מסוגל לספק לישראל עומק אסטרטגי. הודות לניסיונו בוועדת חוץ וביטחון, שטייניץ בימי כהונתו כשר האוצר בממשלת נתניהו הקודמת היה בר פלוגתא הרבה יותר רציני למערכת הביטחון מיאיר לפיד. לפיד במאבקו נגד הגדלת תקציב הביטחון דומה ללפיד שקידש את תוכנית אפס אחוז מע"מ – העיקר אצלו זה המספרים.
גם אם לפיד אינו דמות אהודה עלינו, גישת האיפכא מסתברא מול עמדת משרד הביטחון חשובה מאוד. במהלך מבצע 'צוק איתן' נשמעו תלונות על הדעה הכמעט אחידה שנשמעה במערכת ובקבינט לגבי אופציות הלחימה בעזה. המצב הזה טעון תיקון גם בימי קרבות וגם בזמן דיונים על התקציב.
יתרון ההסברה הערכית
בסוף השבוע האחרון ייחדה התקשורת בישראל מקום של כבוד למשאל העם שנערך היום בסקוטלנד. תשומת הלב הזאת הייתה במקומה, היות שהפיכה של בריטניה הגדולה לבריטניה הבינונית תהיה לבנה נוספת שנעקרת מחומת הסדר העולמי המתמוטט. במבט ישראלי הייתי מעדיף שתומכי העצמאות ייכשלו, היות שהלאומנים הסקוטים כבר אותתו על עוינותם לישראל. אבל עצם העובדה שהלאומנים הסקוטים עומדים לנצח, או לכל הפחות להפסיד בהפרש קטן, מעידה על טעויות שביצעו מתנגדיהם תומכי הממלכה המאוחדת - טעויות שכדאי שגם ישראל תלמד מהן.
בהשפעת השמאל הבריטי גומדו הישגיה של בריטניה הגדולה וסיסמת RULE BRITTANIA ("יחי השלטון הבריטי") הפכה בימי טוני בלייר ל‑COOL BRITTANIA – "בריטניה הקולית", הפתוחה לכל השפעה ומטשטשת את זהותה, במיוחד בעקבות ההגירה ההמונית לשעריה. מסתבר שכאשר חסרה גאווה לאומית, הדבר אינו תורם לשיכוך המתחים הלאומיים אלא דווקא להגברתם. לכן כל מי שמבקש לאמץ את ישראל כמדינת כל אזרחיה – בלי סממנים יהודיים – כמטה קסם לריצוי המיעוט הערבי, רק ייענה ביותר לאומנות מצדם.
הטעות השנייה הייתה בניהול מערכת ההסברה. מי שפעל נגד עצמאות סקוטלנד התמקד בהדגשת ההיבטים של הפגיעה הכלכלית כתוצאה מהפרישה מבריטניה: חברות יעתיקו את מקומן מסקוטלנד לאנגליה וזה יגרום לאבטלה; המערכת הבנקאית תהיה גדולה על האוכלוסייה; מחירי הנדל"ן יצנחו. מנגד, הלאומנים הסקוטים התומכים בפרישה דיברו על הערכים הסקוטיים המשותפים ועל הדאגה לזולת המקודשת כביכול בחברה הסקוטית. הם בנו את הקמפיין על מוטיבים של זהות וגאווה לאומית וניצלו לטובתם את אזהרות יריביהם שסקוטלנד תהיה מדינה כושלת. לצערי הדבר הזכיר יותר מדי את ההתמקדות אצלנו בטיעונים הביטחוניים על חשבון שימוש בטיעוני הצדק והזכות בהסברה הישראלית.
אותות מצוקה בשמאל
אפשר לראות כגילויים שונים של תופעה אחת את מכתב משרתי יחידה 8200, את טור ה"שלום אני נוסע" שכתב מבקר הטלוויזיה רוגל אלפר בשבח החלטתו לרדת, ואת הסרטון המציג יורדים עליזים מקפצים - כולם אוחזים בשלט המצביע על כתובתם החדשה בגלות. למעשה זוהי הודאה שבשתיקה בכך שהשמאל התייאש מהסיכוי לשכנע את דעת הקהל הישראלית ללכת בדרכו. לכן הוא שולף את נשק יום הדין – איום בירידה המונית (שתישכח עם גלי העלייה מצרפת, אוקראינה ודרום אפריקה) או סרבנות תוך ריצה לספר לחבר'ה ב'ידיעות אחרונות' וב'גרדיאן' הבריטי, אוהב ישראל הידוע. קל להבין את תגובתם הנזעמת של בוז'י הרצוג ושלי יחימוביץ' לסרבנות השמאל, כי מבחינתם זוהי הרמת דגל לבן.