הימים שבין ראש השנה ליום כיפור הם ימים של חשבון נפש, התכנסות, תחילת סתיו של רוחות קרירות המביאות איתן כובד ראש ומחשבות קודרות.
אני פוגשת חברים בבית הכנסת או סתם ברחוב, ושומעת לא פעם את האמירה "כל הכבוד על העבודה למען הנשים מסורבות הגט שאתן עושות שם ב'יד לאשה'". זה תמיד מחמם את הלב לקבל מחמאות, אך בליבי אני חושבת: האמנם? האמנם עשיתי הכל?
וכאן צצה ועולה לי מנבכי הזיכרון המודחק אותה עגונה שאני במילותיי שלי הבטחתי לה: "תסמכי עלי. אל תדאגי. עוד השנה תקבלי גט", והנה, יום כיפור לפנינו, חלפה לה שנה, וחלפה לה עוד שנה, וגט אין. עדיין.
אני נזכרת גם במבטה החודר של ע', אישה בגילי, מההתיישבות העובדת כמוני, בעלת משפחה גדולה, כמוני. ילדיה בגיל של ילדי. ואיפה אני, ואיפה היא. הלב מתכווץ. בעלה היה "פייטר בצבא", קצין בסיירת. נישא לה, היפה של הכיתה. "ענבי הגפן בענבי הגפן", הכל היה נראה וורוד. ההמשך היה פחות וורוד, על האלימות שלו כלפיה הצליחה להבליג, אולם משהכה את ילדיה לא יכלה לעבור לסדר היום וביקשה להתגרש.
הוא, הגיבור הגדול, ברח מהארץ והשאיר אותה עגונה. אלמנה חיה. בתחילה עוד שמר על קשר עם המשפחה, משפנו אליו חברים בבקשה שישלח גט, פשוט נעלם ממקום מגוריו. מידי פעם ראו אותו בפינות שונות של העולם, צץ ושוב נעלם.
חוקרים פרטיים ושליחי בית הדין נשלחו אליו, אולם בכל פעם שמישהו הצליח לעלות על עקבותיו נעלם למדינה אחרת בעולם. טובי החוקרים השקיעו מאמצים, אולם מכולם הצליח להתחמק.
כעת, ערב יום הכיפורים, ובלבי אני חושבת שאמנם סייענו אני ועמיתותיי למאות נשים במהלך השנה, הבאנו עשרות גיטין מחו"ל, פתרנו תיקים סבוכים שנמשכו 10 שנים ויותר. זה נכון, אבל דמותה של אותה עגונה ודמותה של ע' עולה לנגד עיני. צרתה של אישה יחידה לא תוקל בגלל העובדה שרבות אחרות כן מצאו פתרון. בדמיוני היא נועצת בי עיניים כאומרת: "אבל הבטחת לי..."
נכון, את הבטחתי לא הצלחתי עדיין לקיים, אבל בשום אופן אני לא מתייאשת מלנסות שוב ושוב לממש את הבטחתי. אם התייאשנו- אבדנו את זכות קיומינו בעולם.
לקראת יום הכיפורים, נהוג לאחל גמר חתימה טובה, ואני חושבת שיש גם להוסיף ברכת "מתיר אסורים" בסימן השביעית, שנת השמיטה שלפנינו, בה נאמר "וקראת דרור לכל יושביה", ואני מוסיפה: "ויושבותיה".
הכותבת היא עורכת דין, טוענת רבנית ומנהלת ארגון "יד לאישה" מבית "אור תורה סטון", המסייע לנשים מסורבות גט ועגונות.