התחלה: אלול תשמ"ג, רחובות. האב הוא מתכנן מערכות אופטיות מהמובילים בעולם, ונמנה עם מפתחי ההדמיה ההולוגרפית הרפואית. האם מפקחת ארצית על תוכניות הלימודים באגף האומנויות במשרד החינוך. את הצד האמנותי קיבל "מכולם", אבל את כישרון הציור מסבתא, שהייתה ציירת. ארבעה אחים. הוא השני.
לימודים: שנות היסודי נלמדו ב'נועם' בנים, משם יש לו חברים טובים עד היום. הלימודים כשלעצמם לא ממש עניינו אותו, "הייתי מאלה שהמחברות שלהם מלאות בציורים, ושהם לא מאוד מסודרים". שאריות הסנדוויצ'ים והפירות מעולם לא הוצאו מהילקוט בזמן הנכון. "התיק היה ניסוי ב'איך בקטריות אוכלות דפים מצוירים'".
תיכון: ישיבת הדרום הרחובותית עד כיתה י', ואחר כך, כשהמשפחה עברה לעיר מודיעין, עבר לישיבת 'נר תמיד' בחשמונאים. "יש לי בגרות, אני לא יודע בדיוק איך". כיתות י"א‑י"ב הוקדשו בעיקר לנגינה עם להקה שהייתה לו ולסנפלינג. מגמת הבגרות הייתה בנגינת סקסופון.
תנועת נוער: ברחובות הייתה זו עזרא, כי "זה היה המסלול", שם גם הדריך שנה אחת. המעבר למודיעין הביא אותו לבני עקיבא, כי לא הייתה שם תנועה אחרת. בסניף הוא נמנה עם חבורה רב גילאית "גדולה וכיפית". לא בחבורה, אלא בשבט שמתחת, אבל עדיין כיפית, הייתה רעות. האישה שאיתו.
האישה שאיתו: רעות היא מרפאה בעיסוק, מדריכה מרפאות בעיסוק וגם לומדת לתואר שני בתחום. "היא המאורגנת מבין שנינו, ובלעדיה לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. צריך מישהו שיאמין בי ויסכים עם השטויות שלי".
השמחה: שלושה ילדים, טליה דבורה בכיתה ב', מרדכי בגן חובה ורוני בת השנתיים. כמו יידישע טאטע הוא כבר יודע לומר ש"לטליה יש יד מדהימה של ציירת, ומרדכי הוא רעיונאי של ממש". רק את הפוטנציאל של הקטנה הוא עוד לא מזהה.
נוף איילון: היו מגורים של שבע שנים בשכונת אושיות ברחובות, חלקן תוך חברות בגרעין המורים שם, עם כל התרומה המתבקשת לחברה. "נתנו מעצמנו מה שאפשר. אחר כך רצינו זמן בשבילנו, מקום לגדל בו את הילדים וקרבה להורים שבמודיעין. נוף איילון הוא הטוב מכל העולמות".
פוסט תיכון: אמו עודדה אותו ללכת לסמינר הדרום, מקום שיש בו גם תורה, גם צבא וגם תואר בחינוך. חבר ילדות שהלך גם הוא לשם היה עוד סיבה טובה. אבל התואר מעולם לא נגמר. הם "מאוד הקשו עלינו לסיים. מתוך 30 תלמידים אולי ל‑12 יש תואר. זה היה אסון מתמשך". ובכל זאת הוא יודע לעמוד לפני קהל, "למדתי להיות מורה".
צבא: "בקו"ם מדור שחרורים - כבוד!" הצד היפה של צה"ל. "כולם באים בחיוך, מביאים לך עיתונים וקפה ו'אח שלי, שחרר אותי'". בהמשך הייתה "עבודה פקידותית קטנה ונחמדה" בלשכת הגיוס בירושלים. "הייתי מעדיף להיות קרבי, אבל הגוף לא מרשה".
להיות מורה: היה ניסיון בהוראה: חינוך של ילדי כיתה ז', שעלו שלוש שנים קודם לכן מאתיופיה. "זה לזרוק אותך למים עם כרישים, להחזיק לך את הראש מתחת למים ולהגיד לך: שחה. זה היה מאוד מאוד קשה, אבל בסוף כל טראומה הופכת לחוויה".
חוויה חד פעמית: לתפקיד ההוראה הוא לא חזר. הוא למד גרפיקה, והחל לשמש כגרפיקאי במהדורה היומית של 'מקור ראשון-הצופה'. תוך כדי הוא שלח איורים ל'אותיות', 'סוכריות' ועוד.
הקריקטורה היומית: כבר שש שנים הוא מפרסם קריקטורה יומית. מה שהתחיל בעיתון עבר לרשת, וכיום נמצא בפייסבוק, נושא עיקרון דומה. "קריקטורה יושבת על הרבה מאוד חיבורים שיוצרים סיפור שלם ומתחברים לאקטואליה". כדי להצליח בזה יש לצבור הרבה ידע, ולהתאזר ב"הרבה מאוד ציניות ועוקצנות". לפעמים הוא שומע חדשות וכבר מצייר את הקריקטורה בראש, "ואז אני צוחק בקול".
מקום ראשון: בתחילת דרכו בעולם הגרפיקה הוא שלח קריקטורות לכל מיני תחרויות. אחת מהן הייתה סוג של מרתון, והפרס היה הצגת הקריקטורה הזוכה בטיימס סקוור במנהטן. הקריקטורה שלו ניצחה. "התקשרתי להודיע לאבא שלי, אבל הוא לא האמין לי". במהלך השנים הוא השתתף וניצח בתחרויות רבות, ביניהן תחרות שהביאה אותו לשפוט בתחרות בינלאומית במינסק. "חוויה מדהימה".
גליקמן-נטלר-סמסונוב: מהעבודה בעיתון הוא הגיע לאחד ממשרדי הפרסום המובילים, שם שימש ביצועיסט. "למדתי פוטושופ מיגאל לוי, כותב ספרי פוטושופ, שלימד אותי את רזי המקצוע. שם נחשפתי לעולם הפרסום בצורה חזקה".
'אפיקים': השלב הבא הייתה קפיצה משמעותית לתפקיד ארט דירקטור במשרד הפרסום החרדי. "אתה צריך לתת רעיון ולראות אותו שלם, שם ראיתי שאני יכול לעשות את זה, וזה עובד". במהלך התקופה הוא פגש את היחצ"ן איתן זליגר שביקש שיריץ יחד איתו את הקמפיין של זבולון אורלב מול נפתלי בנט, "הגענו למקום השני המכובד". אורלב לא זכה, אבל בין השניים נוצר קליק.
הקליק: זליגר ושותפו אמנון שומרון הקימו איתו משרד פרסום נפרד ממשרד היח"ץ שלהם. היום המשרד כמעט בן שנתיים. "עזבתי משרה נוחה ונעימה ואף אחד לא הבטיח שיהיו לנו לקוחות. עבדנו קשה כדי להגיע לאיפה שאנחנו". והוא בהחלט מרוצה מהמיקום.
עולם הפרסום: אין לו טלוויזיה והוא כמעט לא צופה בפרסומות. מצד שני הוא לא חושב שזה עולם של שקר. "אני מוביל קו של פרסומות שכמעט לא קיים בציבור הדתי: התייחסות לעצם העניין. אני לא רוצה למכור, אלא למשוך את העין וליצור חיבור בין האדם למה שהוא צריך עכשיו. את זה אני עושה בצורה הכי כיפית ויצירתית שיש".
הטובים לפרסום: "אין היום מספיק אנשי פרסום דתיים". הפרסום הוא הצד החומרי של עניין חשוב הרבה יותר. "העולם שלנו הוא עולם ציוצים, שבו מעבירים מסר בצורה חדה, קצרה וברורה. צריך להעביר המון אידיאולוגיה ומידע במשפט אחד, ואין לנו מספיק אנשים שיודעים לעשות את זה". קמפיין בנייה בירושלים, למשל, צריך להחזיק גם את התחכום הנכון וגם את המסר הפנימי הנכון. "צריך להיות מערך שיניע ציבור שלם מבחינה מחשבתית".
ספרי קומיקס: במהלך השנים הוציא לאור את 'תנאים א' ו'תנאים ב', שפורסמו ב'מקור לילדים'. הוא חיבר גם הגדה מאוירת של פסח עם תחש - החיה הבלתי מזוהה ממלאכת המשכן, וסלבה - שליו צלוי. ספר נוסף הוא 'ספר הקומיקס הגדול', שמדריך ילדים כיצד לצייר קומיקס והיה לרב מכר.
רב מכר: "ההורים יודעים שהם צריכים לתת לילדים אלטרנטיבות למחשב, ולכן בשלב מסוים הם אומרים לו: 'תעזוב את המחשב ולך לצייר'". הוא, אגב, עושה את אותו הדבר עם ילדיו. "סבתי הייתה מביאה לכל הילדים טושים, מספריים ודבק ואומרת: 'תעשו מה שאתם רוצים'. כך יוצאים דברים מדהימים". אחד מבני הדודים, איתי רייכרט, הוא מאייר.
יריב נאור: בדף הפייסבוק שלו "אור רייכרט ושאר ירקות" הצטברו יותר מ‑1,500 קריקטורות. "יום אחד צצה לי דמות של שמאלני נחמד, שהחברים בדף החליטו לקרוא לו יריב נאור. אני לא עושה הרבה, רק שם בפיו את המשפטים הקבועים של אנשי השמאל". אחרי ניסיון ההתנקשות ביהודה גליק, למשל, הוא צייר את יריב מחזיק אקדח מעשן ואומר: "כן, אבל אתם רצחתם את רבין".
במידה סמול: תערוכת קריקטורות שלו על השמאל הקיצוני שמוצגת בימים אלה ב'גולה' בפתח תקווה. "הרגשתי שזה משהו שאני חייב לעשות לציבור הימני בכלל והדתי בפרט. להראות שאנחנו לא צריכים להתבייש, אנחנו יודעים להעמיד תערוכה, אנחו מובילי דעה ויש לנו אמירה משלנו".
זובור: במקביל לכל אלה, הוא מריץ הופעות של ה"זובור" - פאנל הומוריסטי בהנחייתו ובהשתתפות יאיר אורבך, אורי מלמד, יותם זמרי ואמיר מויאל. "אנחנו לא צריכים את השמאלנים שיציגו אותנו עם מעיל דובון. זה לא מצחיק אותי, זה משעמם אותי. יש לנו אנשים משלנו והם עושים את זה טוב. הרבה מבוגרים לא מסתובבים בפייסבוק ולא יודעים שהם יכולים להגיע לערב כזה ולצחוק מכל הלב במשך שעה וחצי".
הקפאה: אחרי שהלך בעקבות אבישי עברי, עיצב ופרסם בדף הפייסבוק שלו את המילים "נכבה עכשיו", הוקפא חשבון הפייסבוק שלו למשך 24 שעות. "היו שכתבו לי תגובות לא יפות ומישהו אפילו איים על חיי, וזה מה שמפחיד אותי. מתברר שאנשים שמציגים את עצמם סובלניים ונאורים הם לא כאלה כשמציגים דעות אחרות משלהם".
חתימה טובה: הקריקטורות שלו תמיד חתומות בשמו ובמגן דוד. "זה מסמל בעיניי את כל מה שאני: יהודי, ציוני דתי וכל הערכים שמשתמעים מזה. אם זה קצת דוקר את השמאלני שרואה את זה - טוב. ואם זה משמח את האחרים - עוד יותר טוב".
אם זה לא היה המסלול: הוא היה שף. כיום השאיפה ממומשת רק בחלקה והיא כוללת ניסיונות מגוונים כמו הכנת לחם שאור ובצקי פסטות.
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: ההשכמה מוקדמת וכוללת תפילה, וידוא שהילדים "סבבה" וכניסה לדף הפייסבוק.
מוזיקה: הטעם כולל רוק "קלאסי כמעט" וגם פופ וחסידי.
שבת: שבת היא שקט. "כל השבוע המוח עובד מהבוקר עד הלילה, ובשבת מכבים את הכול". התענוג כולל את כוס הקפה של כניסת שבת, בילוי עם המשפחה, דברי התורה של הילדים, דגדוגים וכמובן "שנ"צ חובה".
אוכל: הכול. הוא מבקר מסעדות ב'שביעי' וככזה יש לו סלידה רק מדבר אחד: "גויבה. לא יכול אפילו להריח את זה". כל השאר מתקבל בשמחה, "רק שיהיה איכותי, טרי ומוגש נכון".
עתים לתורה: יש לו משנה בתיק והוא מקפיד ללמוד בה.
אחזקת הבית: מנסה לנקות אחרי שהוא מבשל. מלבד זאת הוא משתדל לעזור בבוקר עם הילדים ומכין סנדוויצ'ים. "התכנון הוא שהם יהיו גורמה". אבל עד שהטעם של הילדים יתפתח הוא מסתפק במועט, "שוקולד וחומוס". לא ביחד, כן?
מפחיד: "שיקרה משהו למשפחה".
דמות מופת: רבי עקיבא, שאת דמותו חקר כשכתב את אחד מספריו על התנאים. "אתה מגיע לסיפורים הזויים ורואה את ההתמודדות שלו בדברים הקטנים, כשהוא עוד לא היה רב מאוד גדול".
פנאי: "מהפנאי שלי אני מרוויח הרבה כסף. אני עושה את מה שכיף לי ומשלמים לי על זה. מה עוד צריך בן אדם בחיים? הקב"ה פירגן לי".
משאלה: אין לו כרגע. "אם היו מציעים לי אחת, הייתי מבקש לשמור לי את זה להמשך".
כשתהיה גדול: השאיפה היא להספיק את עשרות הפרויקטים שמחכים לו, כולל ספרים שהולכים ונכתבים, סרטים מתוכננים ומה לא. "אני רוצה להביט לאחור ולהגיד שהספקתי יותר ממה שתכננתי". בינתיים רשימת הרעיונות רק הולכת וגדלה.