לא הכול דיבורים

החרם הנוכחי הוא, בין היתר, תוצאה של הצטדקות ואפולוגטיקה מתמשכות מול העולם כולו.

אבי סגל , כ"ג בסיון תשע"ה

לא הכול דיבורים            -ערוץ 7
חרם לא מנצחים בהתנצלויות. ג'יבריל רג'וב בפיפ"א
צילום: רויטרס

יסלחו לי הפוליטיקאים ובכירי התקשורת אם אטיל ספק בקריאות הקרב שלהם נגד חרמות בינלאומיים.

אם אתה רוצה לירות - אמר אותו מכוער במערבון הספגטי ההוא - תירה, אל תדבר.

ובינתיים כולם מדברים ועושים כותרות ומבטיחים כספים ומנהלים קמפיינים, אבל במילים לא עוצרים צונאמי, ואפילו לא בהסברה יקרה ונוצצת ברחבי העולם. הדרך העיקרית להתמודד מול המחרימים היא, ככל הנראה, להפוך אותם לצודקים.

מה? מה ששמעתם. החרם הנוכחי הוא, בין היתר, תוצאה של הצטדקות ואפולוגטיקה מתמשכות מול העולם כולו. מי שחושש להצטייר כאפרטהייד – זה בדיוק מה שיחשבו עליו. עלינו לבצע את מה שאנחנו אמורים לבצע, בלי לפזול יותר מדי שמאלה וימינה, פנימה והחוצה. רק לאחרונה הסתבכה הממשלה בנושא הפרדת האוטובוסים ביו"ש, התבטלה בפני ג'יבריל רג'וב בפיפ"א, ואחר כך עוד התגאתה בהישג המפוקפק של דחיית ההצבעה נגד ישראל. בגילנו המתקדם אנחנו אמורים כבר לדעת שהתקפלות ופשרה מול בריונות עלו ויעלו לנו ביוקר. לבצע את הצעדים הביטחוניים הנחוצים לנו, לשמור על כללי המוסר מבלי לסכן בכך את חיילינו ואזרחינו ולהפעיל סנקציות חמורות נגד רודפינו ומשנאינו – אלה הדברים שמדינת ישראל צריכה להתמקד בהם. הסברה ודיפלומטיה זה נחמד ורצוי, אבל לא הכול דיבורים.

מפלגת קדימון

קולה של האישה שקט ומדוד, אבל אי אפשר לפספס את עוצמת הכאב.

"הבת שלי סובלת כבר שש שנים ממחלת אנורקסיה מאוד מאוד קשה. ואנחנו כל השנים... אני בתור אמא עומדת ונלחמת להחזיק אותה בחיים".

הקול הופך מרוסק, מלווה בהתייפחות קלה. "סליחה, אני פשוט מאוד קצת..." המגיש מנסה להפגין הזדהות, והאם ממשיכה בקול שבור: "אני בתור אמא רואה שהיא לא שם, היא לא איתי, ואני פוחדת לאבד אותה". המגיש שוב מדבר, נושא מונולוג רגשני בקול בס עמום. ואז נשמע קולו של הקריין שמכריז: "שיחות לילה עם אבי כץ ב‑103 אף-אם". כי בישראל כמו בישראל, אין כמו טרגדיה אישית של מאזינה כדי לקדם תוכנית רדיו נידחת ברדיו האזורי.

דבר אחד ייאמר לזכותו של רדיו 103fm, הוא 'רדיו ללא הפסקה': בכל הקשור לעידון וטעם טוב, הקדימונים של התחנה אינם גרועים יותר מהתוכניות שלה. ועדיין, יש איזושהי תפארת מיוחדת בתשדירי הקידום, שכוללים קטעים מתוך תוכניות התחנה: כמעט תמיד הם מבליטים את לשונו החדה של המגיש-הכוכב על חשבונם של מרואיינים מסכנים או סתם אישים בחדשות. אין זה משנה מהו אופי הקדימון – נתן זהבי עם גידופיו והומור המילואים שלו, פרופסור רפי קרסו שמתלוצץ עם חוליו או שי ודרור שמתקשרים לארמון בקינגהאם כדי לעשות לנו בושות – מה שחשוב הוא שורת המחץ, וזאת בדרך כלל שמורה למגיש התוכנית.

כרגיל, לכל כלל יש גם יוצא מן הכלל, ולפחות בקדימון אחד ניתנה זכות המילה האחרונה דווקא למרואיין. הזוכה המאושר הוא אביגדור ליברמן, שהתראיין לתוכנית הבוקר האקטואלית של ניסים משעל. "תראה, (את בנימין) נתניהו מעניין רק דבר אחד – הישרדות פוליטית", אומר ליברמן בפרומו, "חוץ מהישרדות אישית לא מעניין אותו שום דבר". להצהרה התוקפנית הזאת לא צורפה הפעם שום שורת מחץ של השדרן. ללמדנו, שהיעדר שיקול דעת וטעם טוב הולך יד ביד עם הטפה פוליטית גסה.

הצופים לטיס

מה לא היה לנו כאן במדור: ביקורות קולנוע וביקורות טלוויזיה ומבזקי DVD ומבזקי ערוצי סרטים ומבזקי סרטים על המחשב ומבזקי סרטים לשיער. אז הנה פינה חדשה, מרעננת וכנראה חד פעמית – מבזק סרטי מטוסים.

שני סרטים די טריים הוקרנו מולי בעת שטסתי בחברת תעופה ישראלית מוכרת: 'שחור על לבן' עם קווין קוסטנר, ו'מקפרלנד, ארה"ב' עם קווין קוסטנר. בדיוק, הכוכב האמריקני המקשיש ליווה אותי פעמיים, בדרך לחופשה ובחזרה, כשהוא צופה בי מן המסך ורואה אותי נאבק בקושי בכריך העוף הכשר שחולק במטוס. איך נאמר זאת בקוסטנרית מדוברת: החוויה הייתה הרבה יותר "ללא מוצא" מאשר "עולם מושלם".

על שני הסרטים אין יותר מדי סיבות להרחיב את הדיבור. ב'שחור או לבן' מגלם קוסטנר אלמן ואב שכול שנאבק משפטית על הזכות לגדל את נכדתו השחורה. ב'מקפרלנד' של חברת דיסני הוא מגלם מורה לספורט בבית ספר לנערים היספאנים שמוביל את תלמידיו לאליפות בתחום מרוצי השדה. כעת צריך קוסטנר לפרוש את חסותו גם על אסייתים, מזרח אירופיים ויהודים – ובכך ייצא ידי חובת כל המיעוטים באמריקה.

כפי שאפשר לנחש, העובדה שקוסטנר מפאר בנוכחותו סרטי מטוסים אינה קשורה לשיתוף פעולה כלכלי בינו ובין אל-על, אלא לבחירות המקצועיות האחרונות של השחקן עצמו. ממותחנים מחוספסים ונחשבים במילניום הקודם עבר האיש לככב בדרמות דביקות, נוסחתיות, קלישאתיות ופוליטיקלי-קורקטיות להחריד, המותאמות לכל הצופים ללא הבדל גיל, מגדר או מחלקת נוסעים. 'שחור או לבן' ו'מקפרלנד' הם לא יותר מסרטי טלוויזיה בסגנון ערוץ הולמרק שבטעות מצאו את דרכם לקולנוע. במובן הזה, ההקרנה על המסך הקטנטן של המטוס עשתה להם רק טוב.