"יש לי רצון סמוי לא לרצות אף אחד, לשבור את המוסכמות שאני בעצמי בניתי". אהרן רזאל
"יש לי רצון סמוי לא לרצות אף אחד, לשבור את המוסכמות שאני בעצמי בניתי". אהרן רזאלצילום: מרים צחי

למופע ההשקה של אלבומו החדש, 'האיש בקצה המנהרה', בתל אביב אהרן רזאל עולה בסנדלים. הוא מספר שבאותו יום התקיימה הנחת התפילין הראשונה של בנו הבכור, שיר ציון, ומסביר שבטעות הוא החליף נעליים עם הבן שלו. רק סמוך להופעה הוא גילה שהנעליים לא באמת במידה שלו, אז הוא עבר לסנדלים.

האנקדוטה הזאת עלולה להפתיע הן את מעריציו של רזאל משכבר הימים, והן את אלה שלא ממש שמעו עליו. אלה שלא מכירים אותו עשויים להיות מופתעים מפיזור הנפש של הזמר, ומכך שהוא עוד מספר על זה במופע ההשקה שלו, בספונטניות ובגילוי לב. אלה שמכירים אותו יודעים לצפות לדברים כאלה, אבל אולי מתקשים לעכל שהבן של אהרן רזאל כבר בר-מצווה. הבחור הקופצני שלפני רגע תיזז בהרקדות, שפך מים לעבר הקהל בהופעות ושר על "שניים סוכר אחד קפה" ו"הביסקוויט והקרם", כבר עבר את גיל ארבעים וחובק אלבום סולו עשירי.

לריאיון על גבול שכונת נחלאות הירושלמית הוא מגיע מביתו, רכוב על אופניים, מחזיק ספר 'שערי תוספות' על מסכת בבא קמא. אלבומו האחרון יצא זה עתה, אחרי שגייס יותר מ‑100,000 שקלים למימון הוצאתו בקמפיין דרך אתר הד-סטארט. "לא הייתי עושה את זה כדי לקבץ נדבות", הוא מנמק את הפנייה לעזרת הקהל במימון האלבום, "העיקר הוא החיבוק, הפרגון ההדדי, תחושה של אנשים שהם שותפים".

מאלבום עשירי עדיין מתרגשים?

"זה נשמע כמו עוד אלבום אחד, כמו להוציא סרט של 'אבא גנוב 3' או 'שכחו אותי בבית 6'. אבל זה ממש לא ככה. אני מרגיש שאני ממציא את עצמי מחדש בכל אלבום, כך שמבחינתי זה הדיסק הראשון של האהרן החדש".

האלבום העשירי של אהרון רזאל אכן שונה מקודמיו, וגם קודמיו שונים זה מזה. תוך כמה שנים דילג רזאל בין המוזיקה המקורית הקרליבכית, המיינסטרים של גלגלצ והסגנון החסידי-ישיבתי. מי שנחשב בעבר לאחד מסמלי הדור הדתי-לאומי הצעיר, התגלה כמורכב ורב-תהפוכות, ואולי זה אומר משהו גם על המורכבות והתהפוכות בקרב הציבור עצמו. הפעם ביקשנו לעקוב אחרי כל התחנות בתהליך האישי של רזאל.

תחנת בני עקיבא: ממחנה סיירים עד גוש קטיף

על הביוגרפיה של אהרן רזאל (41) נכתב כבר בעשרות ראיונות. הוא גדל בנחלאות שבירושלים, הקים עם אחיו הרכב מוזיקלי כשהיו נערים, למד קומפוזיציה בבר-אילן, אבל במהלך הלימודים לתואר שני החליט לחתוך לצפת. שם מצא את דרכו לעולם היהדות, ושם גם התחיל את הקריירה המוזיקלית החדשה שלו. הוא היה מחלוצי המוזיקה היהודית המקורית, ולהיטיו הראשונים ("הסנה בוער", "זמן הגאולה", "מים רבים", "צא מן התיבה" ועוד) כבשו את הנוער הדתי-לאומי. בהמשך התחתן עם אפרת, מוזיקאית ויוצרת בפני עצמה, והיום גר עם משפחתו בנחלאות.

"הייתי אז צעיר, רוצה להקפיץ ולשמח, מוקף באנשים. הייתי מופיע בכליזמרים, ביישובים, במחנות בני עקיבא בעין זיתים. למדתי מר' שלמה קרליבך להלחין ברגע, הוא היה מלחין בכל מקום שהוא היה. אם זה להלחין שיר בחתונה, או את 'ופדויי ה'' אחרי מבצע אנטבה, להלחין את הרגע. מהמוזיקה שלו לא הושפעתי, אני תלמיד של פרופסור אנדרה היידו. אבל ההלחנה ברגע קסמה לי, והייתי ממציא ניגונים במקום. הלחנתי את 'צא מן התיבה' באוטובוס, הייתי מלחין כל שבוע שיר מהפרשה. לא כתבתי שירים, את 'זמן הגאולה' המצאתי במקום באיזו דירה בצפת. היום אני פחות בסיטואציות האלה. אני מגיע מיושב, מגלה יותר את הכתיבה. בדיסקים הראשונים כמעט לא נתתי לזה ביטוי, הלחנתי פסוקים, ועכשיו כאילו התחלתי קריירה חדשה".

גם בדיסקים הראשונים כתבת פה ושם מילים משלך. לא השקעת בהן, כתבת בשלוף?

"זה נכתב בשלוף", הוא מאשר, "תוך כדי התבודדות בשדה בעין זיתים. שם אני לא כותב שירים אלא קוטף שירים, שם נולדו שירי הטבע שלי".

אחרי ארבעה אלבומים רוויי להיטים מקפיצים, משהו השתנה בסגנון של רזאל. האלבום החמישי היה רגוע יחסית, כמעט בלי להיטים ובלי קוריוזים, למעט שיר אחד על הלכות אכילת קרמבו בשבת.

מאיפה הגיע השינוי הזה? משהו מבפנים?

"אמרתי פעם שאילו הייתי להקה, הייתי כבר מזמן מתפרק. שמונה עשרה שנים עברו, וזה טבעי שאדם משתנה, לא צריך לעבור מהפך בנפש בשביל זה. טבעי לעשות איזון ביצירה, לומדים את זה גם במוזיקה קלאסית. והיה גם השבר של גוש קטיף".

עקירת גוש קטיף התרחשה בדיוק במעבר מהאלבום הרביעי לחמישי. רזאל היה האמן הקבוע בכל ההפגנות (לצד שותפו המוזיקלי דאז, אריאל זילבר). בהמשך הוא הסתובב עם גיטרה בין בני הנוער בגוש הנצור, עד שלבסוף חווה את החורבן מבפנים. "אני זוכר ששיבי קלר שאל אותי: אהרן, אתה חושב שזה יקרה? אמרתי: ברור שלא. עד היום זה לא מסתדר לי, נראה לי סוריאליסטי לחלוטין. גם היום אם תשאל אותי, אני אגיד שלא יכול להיות שזה יקרה. אני לא מסוגל לראות סרט על גוש קטיף, מרגיש עד היום שזה היה דגל שחור. כל אחד יודע היום שבאף מקום בעולם זה לא היה עובר. אבל המשכתי הלאה, כמו כל הציבור. ואנחנו קמנו ונתעודד".

האלבום שיצא לאחר מכן, רגוע מקודמיו, נחתם בשני שירים על העקירה. השירים לא חסכו את שבטם מעצם העקירה, אבל המסר המרכזי שעלה מהם היה עידוד וחיזוק.

זאת הייתה בחירה משמעותית. ידידך אריאל זילבר, לשם השוואה, הלך לכיוון אחר לגמרי.

"אבל לאורך השיר אני מספר על הילדים שלא מבינים, ועל אישה מלאה דמעות... זה כמו קהלת, בסוף אומרים 'את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור', אבל אל תשכחו שמפסוק א' אמרתי לכם שהכול הבל".

באותו שיר תיארת את האופטימיות שהקהל משדר: "כשניגנתי שיר למגורשים יום אחרי, הם אמרו 'תן קצב, רוצים לרקוד'". כך זה היה?

"אחד לאחד. הציבור הדתי-לאומי הוא מדהים במובן הזה שהוא חי את הגאולה. הולכים צעד קדימה ושניים אחורה במפעל ההתיישבותי. לא נעים להגיד את זה, בכל זאת עשרת אלפים אנשים נשארו בלי בית, אבל הולכים קדימה. כתבתי מה שקרה כמה ימים אחרי גוש קטיף. במוצאי שבת אמרו לי: 'אהרן, אתה חייב לבוא לכיכר ספרא, עושים מלווה מלכה, תבוא עם גיטרה'. כולם רצו לרקוד. היית יכול לחשוב שיעשו עצרת זיכרון, אבל אלה אנשים שמאמינים בבנייה ובעשייה. היום כולם מעזים לבכות על השבר. כשהיה על הפרק לבנות או ליפול, הייתה חשובה האמירה שממשיכים קדימה, עכשיו יכולים גם לבכות".

יכול להיות שהטראומה השפיעה על המוזיקה שלך? או שהקהל הדתי-לאומי נהיה יותר מפוכח ופחות קופצני?

"אני לא מוסמך לענות, אבל יכול להיות שכן. מבחינתי תם אז העידן של שירי 'זמן הגאולה', אבל אחריי בא אודי דוידי עם שירים כמו 'תחשוב טוב יהיה טוב'. מצד שני, באמת בתקופה ההיא היו רק הופעות של רבע לשבע, חיים דוד, 'יממַי', אנשים קפצו בהופעות, לא היו כיסאות. רק אחר כך יצאו הדיסקים של יונתן אחי, שולי רנד ו'אבא אני רוצה לחזור אליי' (של אביתר בנאי, ח"א). אולי זה פוסט גוש קטיף".

התחנה הישראלית: גלגל"צ צריכה את הדתיים

התקופה השקטה של אהרן רזאל הגיעה לשיאה עם השיר "מה עשית היום". לראשונה רזאל נכנס לפלייליסט הנחשק של גלגלצ, וזכה להשמעות רבות מחוץ לגבולות המגזר הדתי.

"זה היה אחרי שעמיתיי למקצוע כבר נכנסו לפלייליסט, כולל אחי יונתן. זה השיר הראשון שכתבתי אי פעם, ביום שהגעתי לצפת. הייתי אבוד, עזבתי את תל אביב, החלטתי לא ללכת לכיוון של קריירה אלא ללמוד בישיבה חצי יום, שאלתי מה אני עושה פה. התחלתי לשיר לעצמי, מה עשית היום, את מי חיבקת היום. השיר הזה חיכה כל השנים במגירה כי לא היה לי זמן בשבילו, הייתי עסוק בלהקפיץ את הנוער".

העיבוד של השיר נשמע תפור על גלגלצ. כיוונת לשם?

"כיוונתי לפלייליסט, אבל אני אגיד לך דוגרי – זה עושה הרבה רעש, אבל הקהל שלך נשאר דתי, הוא רק יותר גאה בך. אני זמר של דתיים. חילונים אולי באים אליי ואומרים 'מזל טוב, נכנסת לפלייליסט' או 'אתה אחלה זמר, אנחנו אוהבים את החומרים שלך'.

"מצד שני, יש בזה אספקט של קירוב רחוקים. זמרים דתיים שואפים להגיע לכלל החברה הישראלית כסוג של שליחות. למוזיקה יש כוח להשפיע, לעבור מתחת לרדאר. זה גם אומר משהו על החברה הישראלית, כבר לא מופתעים לשמוע 'אנא בכח' ברדיו. כמעט צריכים את זה, המוזיקה הישראלית לא שלמה בלי זה. הבמאי שיושב בכוכב נולד מאחורי הקלעים – וידוע שהכול שם מבוים – יודע שחייבים מישהו כמו האחים גת. זה לא כמו פעם, כששלמה ניצן עשה את 'איש חסיד היה' כקוריוז, זה לא ארכיאולוגיה ולא התרפקות על השטייטל. זה כאן ועכשיו בישראל, חלק מהמיינסטרים".

למה החילוני הממוצע צריך את זה?

"כי זה מייצג את מי שהוא. חילונים מוכנים להודות שאם תוריד עוד קצת את הקליפה של 'ככל העמים', זה חלק מהם. זאת תופעה שלא מתרחשת בחו"ל. עולם הקירוב בחו"ל נמצא במשבר עצום, ובארץ זה פורח, מכל הזרמים. יש עם מי לדבר, כולם צמאים לזה. זה מסממני הגאולה בטוח".

השליחות הזאת דורשת גם שינוי כלשהו בסגנון המוזיקלי?

"זה דורש סטנדרט מקצועי גבוה מאוד. פעם כשזמר דתי היה רוצה להקליט אלבום, הוא היה הולך לשכן שלו ביישוב. היום כל אחד מציב רף חדש. זמרים שואלים אותי או את יונתן איפה הקלטנו את האלבום, אצל מי הפקנו אותו, ומתקשרים לשם. מתי שריקי, למשל, שלח לי את הדיסק הראשון שלו, וזה נשמע מדהים. איפה אני הייתי באלבום הראשון, בכלל לא חשבתי על זה. הוצאתי דיסק מכספי השחרור מהצבא, לא לקחתי יחסי ציבור, מי ידע שצריך. זה כמו הסיפור על אותו רב שישב כל הלילה על חידוש תורה, עד שהוא פיצח אותו, ואז נכנס לבית המדרש ושמע מישהו אומר את אותו הדבר. אמרו לו שמרגע שהוא חידש את החידוש הזה בעולם, זה נהיה מציאות. כשמישהו מגיע לפסגה אחת, מישהו אחר מתחיל משם. אז חנן בן ארי נכנס בשיר הראשון לגלגלצ, מה שאני הגעתי אליו רק בדיסק השישי".

התחנה הליטאית: שיר חובה בחתונות של בני ברק

בשלב הבא רזאל לא ניסה לשחזר את ההצלחה בגלגלצ, אלא חתך במפתיע לאלבום שמוקדש ללימוד התורה – 'קבעתי את מושבי בבית המדרש'. שיר הנושא עסק בבחירה ללמוד בישיבה על חשבון קירוב רחוקים או טיולים בארץ, וגולת הכותרת הייתה השיר "דעתי עליה" על אהבת התורה גם בעולם המעשה. אם האלבום הקודם הפגיש את רזאל עם הציבור הכללי, "קבעתי" התקבל בהערצה בציבור החרדי. המגזר שנחשף בתהליך ארוך והדרגתי למוזיקה של רזאל ודומיו (מה שהתבטא בין השאר בדואטים של רזאל עם מרדכי בן דוד ויידל ורדיגר, מגדולי הזמר החסידי), פרש לפניו סופית את השטיח האדום. "קבעתי" הפך לשיר חובה בכל חתונה בבני ברק. "אנשים אומרים: איך קרה שמישהו עם כיפת קרליבך כותב לליטאים את האני מאמין?".

מאיפה זה בא לך פתאום?

"זה מקום שהגעתי אליו בחיים. כל המשפחה שלי עברה תהליך התחרדות, אבא שלי ואחים שלי סחפו אותי איתם. אני לא יודע להגדיר את עצמי היום, אבל אני נמשך יותר ללימוד הליטאי. הם עברו לפראקים וכובעים ואני לא, אבל פעם הייתי חזן בקרליבך בנחלאות והיום אני מתפלל בבתי ברוידא. יש לי תחושה שזה המקור, ישראל סבא".

אולי הציבור החילוני לא כל כך הוטרד מהמהפך הליטאי, אבל מתחת לכמה כיפות סרוגות התרוממו הגבות. טור באתר דתי-לאומי (שבמקרה נכתב בידי כותב שורות אלו) טען שלא במקרה רזאל בחר בישיבה ליטאית, כי במגזר הדתי-לאומי לא יכתבו שיר על לימוד התורה כערך מרכזי. טור אחר התפרסם אחרי אירוע ה‑80 לרב דרוקמן, שבו הופיע רזאל עם "קבעתי את מושבי", ובו נכתב שהשיר אינו תואם את גישת הציונות הדתית, שמאמינה בריבוי ערוצים של השפעה בעולם. רזאל קיבל זאת בהבנה, והופתע דווקא מכך שהביקורות היו מעטות, ובאופן כללי האלבום הצליח גם בקהל הדתי-לאומי.

"פחדתי פחד מוות מהציבור הדתי-לאומי, וזה בכלל לא קרה, כי כולם אוהבים את התורה. אחד מהמקומות הראשונים שהזמינו אותי אחרי האלבום היה עֵלי. רב שם אמר לי שלפני שחיילים שלו מתגייסים, הוא מביא להם את 'דעתי עליה'. השיר הזה אומר שאיפה שאתה לא נמצא, הקשר שלך לתורה זה העיקר. זאת אידיאולוגיה דתית-לאומית. דתיים-לאומיים בוכים מהשיר הזה, אנשים אומרים לי 'עצרתי את האוטו בצד ובכיתי'. בשיר אני אומר שהכול נכון, אני משבח את הדברים האחרים, 'זה וזה דברי אלוקים חיים'. אגב, אני גם לא הטיפוס של 'קבעתי', זה לא שיר ביוגרפי. אני כן הולך עם גיטרה ושר ניגונים בבתי חב"ד. אנשים מפספסים את זה. כשהוצאתי את השיר אנשים התנצלו כשהם פנו אליי, חשבו שאני בטח באמצע תוספות. לכל אחד יש 'הרגש', רגע אחד של שטייגען שהוא אומר 'אין כמו התורה', אז הלחנתי את הרגע הזה. אני גאה בטקסט, הוא לא אמירה שפוגעת במישהו, רוב האנשים הבינו שאני בעד הכול".

אולי ההצלחה בציבור הדתי-לאומי נובעת דווקא מהמחסור שם בשירים כאלה. רבים בציונות הדתית מעריכים את הלימוד הישיבתי כערך עצמאי, אבל יש להם רק שירי תורה ועבודה.

"לא חשבתי על זה אף פעם. אפשר לראות אותי כמייצג של אנשים שגדלו כדתיים לייט ופתאום מגדלים פאות ונוסעים לאומן, ואמא שלהם אומרת שהילד השתגע. יש תופעה בציבור הסרוג של התחזקות בתורה. אנשים שמתקשרים ואומרים 'בכיתי בשיר הזה' אלה אנשים ששואפים לחיות קרבה לעולם החול, ומצד שני רוצים חוויה דתית חזקה ומנייני קרליבך לא מספקים אותם. הם רוצים שיעורי דף יומי, צורבא מרבנן. ביישובים תורניים סיפרו לי בהתרגשות שבכל הגנים ותלמודי התורה שרים את זה, עושים עם זה קליפים בסוף השנה. ברור שאני לא המניע שלהם, אבל ייצגתי בשבילם את זה".

אז לאן אתה משתייך היום?

"אני כל החיים מכיל הפכים, זאת כמעט ההגדרה שלי. לא שיניתי לגמרי את האידיאולוגיה, אבל נחשפתי לאידיאולוגיה החרדית. אני לא מבין עד הסוף את הוויכוח בין החרדי לדתי-לאומי, להפך – אני מבין מה כל צד אומר. זה ניגוד משלים, כל צד שונה מהשני אבל צריך את השני כדי להיות הוא. בזכות זה שהוא לומד כל היום תורה, אתה יכול לקשר בין תורה לחול. צריך את מי שיבנה חברה ומדינה וצריך מי שיזכיר לנו לא להתערבב בגויים. אולי מפני שלא גדלתי באף ציבור, אני מבין את היופי שיש בכל אחד".

התחנה הנוכחית: קרליבך ורמיזות ליהודה עמיחי

גם האלבום החדש, 'האיש בקצה המנהרה', הוא פניית פרסה. במקום החצוצרות החסידיות חזר הפסנתר המלנכולי, והנושא הוסט מבית המדרש לקבצנים מהמנהרה של בנייני האומה. "אמרתי: על החיים ועל המוות, אני עושה אלבום הפוך מ'קבעתי'".

אתה בכוונה משנה בכל פעם את הסגנון?

"יש לי קטע כזה, קיבלתי אותו מאנדרה היידו, מורי ורבי. הוא מסוגל לעמוד על הבמה, כמו הרבי מקוצק מול התלמידים שלו, ולהגיד: מה אני עושה פה? זאת בכלל לא אמת אם אנחנו רק משחזרים את עצמנו. יש לי רצון סמוי לא לרצות אף אחד, לא לעשות מה שמצפים ממני, לשבור את המוסכמות שאני בעצמי בניתי. אנשים הגיבו לזה יפה. כשיצא 'קבעתי' אמרו שמרגישים שאני לא מנסה להתחנף לקהל ולמצות הצלחות. זה גם סוג של שליחות, אני רוצה לחנך אנשים לחשיבה יצירתית. נכון שעשיתי את 'מה עשית היום' וזה היה מאוד ישראלי, אבל תראו שאני יכול פתאום להידלק על 'קבעתי' בלי לדפוק חשבון. אדם צריך להשתחרר, להיות קשור לעצמו, ללב, להשראה, לספונטניות. אולי זה הקו שלי, שאין לי קו. לא חייבים להיות ככה, אחי למשל – שני האלבומים שלו אותו דבר, ואני לא מתווכח עם ההצלחה שלו. כל אחד והאות שלו בעולם התורה ובעולם היצירה".

במגזר החרדי התאכזבו?

"אנחנו חיים בעידן תקשורתי שבו מצד אחד הכול נגיש, ומצד שני לכל אדם מגיע בדיוק מה שהוא רוצה שיגיע. בחברה החרדית, כמו בדתית-לאומית, יש הרבה תת-חלוקות. יש את החלק הסגור יותר ששומעים רק את מה שמגיע לישיבות, והם עדיין שומעים את 'קבעתי', אבל יש הרבה חבר'ה גם בעולם החרדי שמגיע אליהם הכול, גם שלמה ארצי. ואנשים כאלה פונים אליי ואומרים שהם מזדהים גם עם 'ימי צפת' בדיסק החדש".

אז איך מגדירים את המקום שבחרת בו עכשיו? שוב הקהל הכללי? קהל אחר?

"זה דיסק שמבחינתי הטקסט בו הוא העיקר. זה כמעט לחשוף סיפור אישי, להגיד אמירות חושפניות יותר מבחינתי. הטקסט הוא יותר שירה, שזאת הייתה האהבה הגדולה שלי בחיים בתקופה הטרום-צפתית שלי. כשחזרתי בתשובה התלהבתי מקרליבך וברסלב, אבל לפני זה הייתי קורא יהודה עמיחי ולאה גולדברג. בדיסק הזה יש ציטוטים מפורשים כמו 'התשובה לא במחוגים כמו שהאהבה לא בגופים' שזה מבוסס על יהודה עמיחי. יש גם שירים שמבוססים על תורות של ר' שלמה, כמו 'יש'ך אש'. כשאיש אחד ברחוב שואל אותך איך מגיעים לרחוב ירקון, זה לא באמת מה שמעניין אותו, הוא מבקש ממך יותר מזה".

זאת הפעם הראשונה שאתה מוציא דיסק שלם שקט רק עם שיר אחד קצבי.

"הציבור הדתי-לאומי היום רוצה להתרגש, אז אמרתי: רוצים דיסק רגיש? גם אני יכול. כמו שגרוניך אמר, 'רוצים שירים פשוטים – אז קחו'".

קודם היה נשמע שאתה נאמן למקום האישי שלך. עכשיו אתה אומר שאתה מייצר מה שהקהל רוצה?

"אפשר לומר שזה שילוב של שני הדברים: מצד אחד זה באמת המקום שהגעתי אליו בחיים, אבל מצד שני הייתי יכול לעשות דיסק של גם וגם, שירים כאלה ושירים כאלה, ובחרתי לעשות דיסק שלם כזה".

מתבקש לסיים בשאלה מה השאיפות לעתיד, אבל אחרי ריאיון כזה נראה שהשלב הבא בלתי צפוי. תלוי בתנודת הנפש הבאה של רזאל, ואולי במהפך הבא שיעבור על הציבור הדתי או הכללי.

ובכל זאת, יש תוכניות הלאה?

"אולי ספר, אולי דיסק עם יונתן, אנחנו חושבים על זה. בעזרת ה', שה' ייתן לי כוחות, הכול ממנו לגמרי. בינתיים המשימה העיקרית שלי עכשיו היא להבין תוספות, זה ממש קשה".