ערך שמחת החתונה
בימים אלה אנו זוכים להוביל בת יקרה לחתונה, ומתוך כך אעסוק בשמחת החתונה, שהיא השמחה הגדולה ביותר בחיים היהודיים.
שירים וניגונים רבים מספור הולחנו סביב החתונה. שלא כמו הנוצרים שראו בחתונה כניעה ליצר השפל של האדם, היהדות מתוך גישתה החיובית לחיים רואה ביום החתונה את היום הגדול והשמח ביותר בחייו של האדם. זהו היום שבו בני הזוג מתחילים לקיים בשלמות את המצווה שעליה אמר רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה - מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח, ספרא שם). ואמר האר"י שבקיום המצווה בשלמות בני הזוג מקיימים באופן תמציתי את כל התורה (ספר הליקוטים עקב). זה גם היום שבו מניחים את התשתית לדורות הבאים שייוולדו, בעזרת ה', לזוג החדש.
העלאת השמחה הפרטית לשמחת הכלל
לכאורה יש מקום לשאול, מדוע צריכים החתן והכלה שירקדו לפניהם וישמחום, הרי ממילא הם שמחים? אלא ששמחת החתונה נועדה להרחיב ולחבר את שמחתם של החתן והכלה לכלל ישראל, לכל הדורות שעברו ולכל הדורות שעתידים לבוא. שידעו החתן והכלה עד כמה גדולה מעלתם, שעל ידי קידושין כדת משה וישראל מתגלה האחדות האלוקית בעולם, ואהבה ושלום וברכה ומתפשטים על הכול.
וזה עיקר עניינם של ישראל בעולם, לגלות לעולם את האחדות האלוקית, באהבה ובשמחה, באור התורה וכפי הדרכת מצוותיה, ועל ידי כך להוסיף ברכה וחיים בעולם ולרוממו ולתקנו עד הגאולה השלמה.
הרעיון הגדול הזה מתגלה דרך האיחוד של החתן והכלה, ולכן שמחת החתונה חשובה כל כך. ודווקא בזכות העלאת האהבה והשמחה הפרטית לממד הכללי שלה, האהבה הפרטית שבין בני הזוג תעלה ותתעצם עם השנים, ולא תדעך כדרך האהבות הגשמיות הקטנות.
גילוי האחדות
כדי להבין יותר את ערך החתונה, צריך לבאר שרצה הקב"ה לזכות את בני האדם, לפיכך ברא את העולם כשהוא חסר – כדי שיוכלו בני האדם לתקנו ולעשותו טוב ומאושר, ובזה יזכו להיות שותפים עם הקב"ה בכל הטוב שבעולם, ושמחתם בו תהיה שלמה. הפירוד הוא החיסרון העמוק ביותר שישנו בבריאה. אמנם הבורא הוא אחד, אולם כיוון שהסתיר את אורו, נעשו הברואים נפרדים ממנו יתברך, וממילא גם נעשו נפרדים זה מזה, כשכל אחד דואג לעצמו. מזה נובעים כל הקטטות, המחלוקות, הסכסוכים והמלחמות. על כן העולם הזה נקרא "עלמא דפירודא" - עולם הפירוד. לכן הוא גם נקרא "עלמא דשיקרא" - עולם השקר, שאין מכירים בו את שורש האחדות, וכל הרעות שבעולם נובעות מזה. לפיכך, עיקר אמונת ישראל היא אמונת הייחוד, אמונה בה' אחד.
בחתונה מתגלה האחדות הגדולה בעולם, ששני בני אדם נפרדים מתאחדים באחדות כפולה ומכופלת: אחדות של איש ואשתו, ואחדות של הנשמה והגוף. פעמים רבות יש ניגוד בין הנשמה והגוף, הנשמה נכספת לתענוגים רוחניים ומתוך כך אל הטוב, והגוף נמשך לתענוגים גשמיים ומתוך כך לרע, הנשמה חפצה בנצח והגוף בהווה החולף. על ידי הנישואין הנשמה והגוף מתלכדים בקדושה, ואף היצר הרע מתהפך לטובה. הרעיון הנאצל של נאמנות ואחדות מתחבר עם התענוג הגדול ביותר, והערך המוסרי של התמסרות מוחלטת מתחבר עם השמחה הגדולה ביותר. לכן שמחת החתונה צריכה להיות גדולה מאוד, יותר מכל השמחות האחרות.
מצוות שמחת החתונה בסעודה ובבגדים
סדר מדרגות השמחה: מצוות השמחה ביום טוב גדולה מאשר בשבת, לכן סעודות החג צריכות להיות יותר משובחות מסעודות השבת, ומצווה לשתות יין ולאכול בשר בסעודות החג יותר מאשר בסעודות השבת. וסעודת החתונה צריכה להיות משובחת יותר מסעודת יום טוב.
וכן לגבי הבגדים: מצווה לקנות בגדים לקראת החג, ובמיוחד מצווה לנשים לקנות להן בגדים לקראת החג, כדי לקיים בהם את מצוות השמחה בחג. ולקראת החתונה של קרובים מדרגה ראשונה, נוהגים ישראל להדר יותר ולקנות בגדים עוד יותר נאים מאשר הבגדים שקונים לקראת החג. נוהגים שאם יש חג סמוך לחתונה אין צריך לקנות בגדים נוספים לקראת החג, אלא שמחים בבגדים שקנו לקראת החתונה גם בחג. ואף מצווה לכל המוזמנים לבוא בבגדים חגיגיים, לפחות כבגדי שבת.
סעודת החתונה
מכיוון שסעודת החתונה חשובה במיוחד, בנוסף ללחם צריך להגיש בסעודה בשר ויין, שהם משמחים. ומסתבר שגם בשר עוף נחשב משמח כבשר, שכן מצינו בתלמוד (כתובות ה, א) שהיו מכינים עוף לחתונה.
יש לטרוח לקראת הסעודה, ותיקנו חכמים שיתעסקו בסעודה שלושה ימים לפחות, משום כבוד בנות ישראל (כתובות ב, א). כיום, כששוכרים קייטרינג, אין צורך להכין את הסעודה שלושה ימים, אלא די בכך שדואגים שהסעודה תהיה מכובדת.
לשמוח ולשמח
שמחה אמיתית היא שמחה של צוותא, שבה האדם שמח ומשמח אחרים (פנה"ל מועדים א, יא). לשם כך צריך כל אחד מהמשתתפים להביט על הכול בעין טובה, על החתן ועל הכלה ועל כל הנאספים, לשמוח בסעודה ובבגדים, ומתוך שמחתו יוכל להחמיא לכולם ולשמחם שמחה אמיתית.
שמחה בשיחה ודיבורים
במסכת ברכות (ו, ב) הפליגו חכמינו ז"ל בחשיבות המצווה לשמח חתן וכלה, ואמרו: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות (שחמישה קולות הוזכרו בפסוק שעוסק בשמחת החתונה), שנאמר: "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צ‑באות" (ירמיהו לג, יא). ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות. ורבי אבהו אמר: כאילו הקריב קורבן תודה. ורב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים.
יש טועים לחשוב שכל שמחת החתונה בריקודים, ולא כן. אמנם שיא השמחה מתבטא בריקודים, אבל העיקר ששמחים הכול בסעודה, בשתיית יין, בבגדים נאים ומשמחים, ומשוחחים זה עם זה באהבה ובשמחה. וכפי שמובא בתלמוד: "אמר רב אשי: אגרא דבי הלולי - מילי" (ברכות ו, ב). תרגום: שכר בית המשתה של חתונה - הדיבורים. היינו המולת השמחה של הדיבורים הטובים והיפים שנאמרים בין הנאספים. כדי שאפשר יהיה לקיים את עיקר השמחה, נכון שבעת הסעודה התזמורת לא תנגן, כדי שיוכלו המשתתפים לדבר זה עם זה.
הוסיף המהרש"א ששמחת הדיבורים היא לשמח את החתן והכלה בדיבורים של מצווה, בהודאה לה' על רוב חסדיו. ואכן כך הוא מנהג ישראל, שבעת הריקודים התזמורת מנגנת שירי קודש שיש בהם הודאה ותפילה לה'.
שיאם של דיבורי השמחה הוא הדיבורים שנועדו לשמח את החתן והכלה עצמם, כפי שפירש רש"י, וכפי שאמרו חכמים (כתובות יז, א), שיש לרקוד לפני הכלה ולומר "כלה נאה וחסודה". וגם כאשר נראה לכאורה שהכלה אינה נאה וחסודה, הלכה כבית הלל שצריך לשבח אותה שהיא "נאה וחסודה", כי זו האמת הפנימית לגבי כל כלה. על אחת כמה וכמה שכמעט תמיד, כאשר מתבוננים בעין טובה, רואים שזו האמת הפשוטה.
מכאן למדנו שבתוך מגבלות הצניעות צריכים קרובי החתן וחבריו לשבח בפניו את הכלה, וככל שהם משבחים אותה יותר בדברים שמתקבלים על דעתו, כך הם זוכים לקיים יותר את המצווה לשמח חתן וכלה, שמתוך שהחתן שמח בכלתו הוא משמח אותה יותר. וכן מצווה על קרובי הכלה לשבח בפניה את חתנה, שעל ידי כך תשמח בו יותר.
ריקודי החתונה
"אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה" (כתובות יז, א). מעצם זה שגדול בתורה כרבי יהודה ביטל עצמו מהלימוד כדי לבוא לרקוד לפני הכלה, הבינו החתן והכלה עד כמה גדולה מעלתם, שהם מקימים בית בישראל. הזיכרון הנפלא הזה יישאר להם לעולם מחתונתם, וגם אם יגיעו שעות קשות, זיכרון שמח זה יפיח בהם שמחה ועידוד.
עוד סיפרו שם בגמרא על רב שמואל בר רב יצחק, שגם בהיותו זקן, היה רגיל לרקוד לפני הכלה תוך שהוא אוחז שלושה ענפי הדס וזורקם ותופסם לסירוגין, עד שהצעירים היו מתביישים מפניו שאינם יכולים לרקוד ולשמח את החתן והכלה כמותו. כאשר נפטר רב שמואל בר רב יצחק, ירד עמוד של אש והפסיק בינו לבין העם. מקובל היה לחכמים, שאין עמוד אש זה יורד אלא לאחד או שניים שבדור. אמרו חכמים שזכה רב שמואל בר רב יצחק למעלתו היתרה בזכות ההדסים שהיה רוקד בהם לפני הכלה, שההדסים רומזים לריבוי ילדים. ויש שפירשו שזכה למעלתו היתרה בזכות שהיה מתמיד לעשות כן לפני כל הכלות, ויש שפירשו שזכה למעלתו היתרה בזכות שהיה משתטה ומבזה את עצמו כדי לשמח את הכלה.
מכל זה למדנו עד כמה גדולה ועצומה היא המצווה לרקוד בחתונה לפני החתן והכלה ולשמחם.
השתתפות מבוגרים בריקודים מעלה את השמחה
כאן המקום להוכיח את הצעירים והצעירות שרוקדים בפראות ובועטים במבוגרים, עד שאפילו בני שלושים נדחקים משם בתחושה שהם כבר זקנים. נוסף על האיסור לפגוע בשום אדם גם בעת הריקודים, וקל וחומר באנשים מבוגרים שמצווה לכבדם, צעירים אלה גם פוגמים בשמחת החתונה, שככל שמשתתפים בה יותר אנשים מבוגרים וזקנים מעלתה גדולה יותר. והצעירים שיזכו לכבד את המבוגרים יזכו לרקוד עד זקנה ושיבה בשמחה של מצווה.
לתגובות: [email protected]