לבחור בחופש

"ספרת דרך כמה דלתות עברנו?", שואל הרב יגָאֵל ללום כשאנחנו נכנסים לתוך בית המעצר.

זה עתה נכנסנו בכניסה הראשית, שם נפרדתי בכאב מהטלפון הסלולרי שלי עד תום הביקור, ותוך שלוש דקות כבר הספקנו לעבור בסדרת שערים, מעברים ומסדרונות. "אומרים שההבדל בין הקדוש ברוך הוא לשב"ס", ממשיך הרב יגאל, "הוא שהקדוש ברוך הוא לא סוגר לך דלת לפני שהוא פותח דלת אחרת. בשב"ס זה הפוך: לפני שאתה פותח דלת, אתה חייב לוודא שהדלת שמאחוריך סגורה".

הרב יגאל ללום (38) הוא רבו של בית המעצר הדרים, שרבים חולפים על פניו בנוסעם צפונה או דרומה על כביש 4, אך רובם כנראה אינם מכירים אותו מבפנים, מאחורי החומות והגדרות. מדובר במתחם של שירות בתי הסוהר, הכולל את בית המעצר הדרים, כלא רימונים, כלא השרון וכלא אופק. הרב יגאל אחראי לספק להם מצות, הגדות ושאר אמצעים לקיום מצוות, אבל אולי יותר מכול הוא אחראי לספק להם חירות ואמון בעצמם.

"התפקיד שלי הוא לחבק ולאהוב"

הסיור שלנו נערך בבית המעצר הדרים. לידו נמצאים כלא רימונים המשמש בית סוהר רגיל, כלא אופק לקטינים וכלא השרון לאסירים שמצריכים הגנה מיוחדת. לעומתם, האנשים שנמצאים כאן, בבית המעצר הדרים, עדיין מצויים בהליכים משפטיים. "כאן הם מקבלים את ההלם הראשוני", אומר הרב יגאל כשאנחנו עוברים באזור שאליו מגיעים העצירים היישר מהניידת. "בשלב הראשון אף אחד לא יודע שהם כאן. רק כמה שעות אחרי שהם הגיעו הנה, יכתבו בחדשות באינטרנט שהם נעצרו. הם מגיעים כמו שהם, לפעמים בלי טלפון, בלי תפילין".

עם זאת, יש כאלה שאינם בהלם גמור, מכיוון שזו לא הפעם הראשונה שלהם כאן. יש רבים שמשתחררים, חוזרים למעגל הפשיעה, ומגיעים לבית המעצר ולכלא אפילו בפעם השישית או השביעית.

הרב יגאל מחייך לכל אחד שחולף על פנינו, מברך בשלום. אפשר לשער שזו אינה ההתנהגות רווחת אצל כל אחד מאנשי שב"ס. "המטרה העיקרית של כל המערכת היא לסגור על האסיר, שלא יברח החוצה. בתוך המערכת הזאת, אני צריך לחשוב על תשובה, על תיקון".

אתה מסתדר עם האנשים כאן? לא מאיימים עליך לפעמים?

"אני לא מאוים, נותנים לי כבוד. מבחינתם אני יושב ומלמד תורה, אני לא חלק מהממשק הביטחוני. התפקיד שלי הוא לחבק ולאהוב".

מותר לכם להיות ממש בקשר? הם יכולים לדעת עליך פרטים אישיים?

"אני לא יכול לספר על עצמי מעבר לשם שלי. אבל אני מקשיב, וזה יותר חשוב. הם רוצים בעיקר לספר על עצמם".

אין מי שיקשיב להם?

"יש כאן אנשים בודדים, ביניהם כאלה שאפילו המשפחה שלהם מתנכרת אליהם. למשל אם הם גנבו ומכרו את התכשיטים של אמא שלהם או את האקדח של אבא שלהם בשביל סמים. היה לנו אסיר אחד שדיבר בטלפון עם אמא שלו אחרי עשר שנים שהם לא דיברו".

תוך כדי הליכה, הראש הסטריאוטיפי מתחיל לעבוד. האם כך נראים עצירים? האם כולם כאן נראים כפי שדמיינתי אותם?

אפשר לאפיין את האוכלוסייה כאן? מה היחס בין כל מיני סרטים על פושעים מסוכנים ובין המציאות?

"רובם המכריע של האנשים בא מרקע של משפחות מצוקה, אלימות, סמים. אבל יש גם אנשים שאינם מהסוג שרואים בסרטים, עבירות של צווארון לבן, או אנשים נורמטיביים לחלוטין שגרמו למוות בתאונת דרכים.

"יש כאן הרבה אנשים שהגיעו מבתים קשים, התחילו בשכונות מצוקה. הם גדלו במציאות שבה אם אתה רוצה לשרוד אתה צריך להיות עבריין, ואם אתה רוצה לאכול ולהתלבש יפה – אתה צריך גם למכור סמים. אני לא יכול לשפוט אותם, לא יודע מה אני הייתי עושה במקומם במצב הזה".

אנחנו נכנסים למטבח. מי שהיה נכנס לכאן באישון לילה, בשעה שבה אף אדם לא עובד כאן, היה יכול להתרשם שמדובר במטבח צבאי. כלפי חוץ הוא נראה כך – ענקי, מרובה אגפים, מלא בהנחיות. אבל כמות האנשים וקצב העבודה שלהם עושים את ההבדל. המטבח כעת גדוש באנשים, בכל פינה בו יש פעילות, נראה שכל מכשיר פועל וכל ברז פתוח בו זמנית. תהליך ההכשרה לפסח, שנמצא תחת אחריותו של הרב יגאל, מוסיף כמובן לעומס.

"זה מטבח אינטנסיבי מאוד", אומר הרב יגאל ומרים מעט את קולו, כדי שיהיה אפשר לשמוע אותו בין כל האנשים והמכשירים. "אלפי מנות בכל ארוחה יוצאות לארבעה מוסדות, מחולקות לשלל סוגים: מזון לקטינים ומזון לבוגרים, מזון בכשרות בד"ץ ולהבדיל מזון לעצירים ביטחוניים. הכול עובר תחת הרב, צריך לדאוג שהכול מתנהל כמו שצריך. אני יכול לראות הכול במצלמות, וביום ראשון אני בודק במצלמה אם לא נעשה משהו לא תקין בשבת. צריך לוודא שכל תנור מופעל רק בידי יהודים, כאשר שמונים אחוז מהעובדים במקום הם ערבים".

המטבח הוא אחד המקומות שבהם העבודה מופקדת בידי אסירים. הוא מנוהל בידי סוהרים, אבל לא מעט אסירים עובדים בו, בין השאר בתפקידים של משגיחי כשרות. מבחינה הלכתית הרב יגאל אינו מפקפק בהם, אבל מבחינת מערכת היחסים בכלא - המצב הזה יוצר מציאות מורכבת. "זה דבר שאין לו אח ורע: מנהל המטבח הוא סוהר והמשגיח הוא אסיר. המשגיח לא יגיד ישירות למנהל המטבח מה לעשות, אבל ייתכן שהוא יפנה אליי ויגיד לי שהוא אמר למנהל לעשות משהו והוא לא עשה. אני אצטרך להיות המכריע בין שניהם. בדרך כלל אני מפרק את המוקש, זורק את האוכל ואומר להם להכין חדש".

יוצאים מהמטבח לכיוון משרדו של הרב יגאל. מולנו נמצא אזור שבו אנחנו לא אמורים לעבור. כאן יושבים העצירים הביטחוניים, שנמצאים מחוץ לתחום אחריותו של הרב. כמעט כל דקה נשמעת ברקע קריאה כלשהי. השימוש במערכת הכריזה כאן נעשה באופן הרבה יותר תכוף מאשר בסופר או בקניון. "אין כאן קליטה", מסביר הרב יגאל, "יש בכוונה מיסוך בגלל העצירים הביטחוניים. דואגים שגם אם יצליחו להבריח אליהם פלאפון, הם לא יוכלו להשתמש בו. לכן מתקשרים רק דרך הכריזה".

"אבא, אתה לא מפחד?"

בכניסה למשרדו של הרב יגאל מתחילים לראות סוף סוף אלמנטים מוכרים. ספרי מהר"ל, הרב קוק, הרב מרדכי אליהו ועוד. מול כוננית הספרים עומד שלט ובו הציטוט הידוע של הרב קוק, שמקבל משמעות חדשה במקום הזה: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק". הרב יגאל מסב את תשומת לבי לעובדה שגם כאן, בכניסה למשרד הרב, עדיין ניכרים נוהלי הכלא. "חוץ מספרים, הכול כאן נמצא מאחורי מנעולים. אפילו כשעושים שלט לקיר אסור לעשות למינציה, כי אפשר להכין מזה סכין".

בפנים כבר אפשר להרגיש קצת כמו בחדרו של רב. ספרי יהדות, תמונות של רבנים (הרב קוק, ולצדו מי אם לא רבי אריה לוין, "אבי האסירים"), מגילות אסתר שעדיין מונחות על השולחן מהחג הקודם, לצדן ארגזי מצות סגורים שמחכים לחג המתקרב. על המחשב פתוח קובץ של הלכות פסח, מתוך 'פניני הלכה' של הרב אליעזר מלמד, שאצלו למד הרב יגאל בישיבת הר ברכה. על הרקע הזה, ובלי אסירים מסביב, אפשר גם לדבר קצת על פרטים אישיים.

הרב יגאל ללום נולד ברחובות, למד בישיבת הדרום ולאחר מכן בישיבת ההסדר הר ברכה. היום הוא מתגורר בשומרון עם אשתו ושבעת ילדיהם, בני שנתיים עד ארבע עשרה. עדיין לא בגיל שבו הם מסוגלים להבין את כל המורכבויות שתוארו עד כה, ובכל זאת הם מבינים מה זה בית סוהר.

הילדים יודעים איפה אתה עובד?

"כן. הקטן אפילו רצה בפורים להתחפש לסוהר. הבעיה הייתה שלא מצאנו לו תחפושת כזו, זה לא הירואי כמו חייל, שוטר או כבאי. את הסוהרים לא מספיק מעריכים, אף על פי שבלי שב"ס המדינה אינה יכולה להתקיים אפילו רבע שעה".

איך הם מקבלים את המקצוע הזה?

"הם יודעים שאבא מלמד תורה בעבודה. מה שמפריע להם בעיקר זה הפחד הביטחוני. הם שואלים אותי: 'הם לא מרביצים לך? אתה לא מפחד מהם? הם לא אנשים רעים?'. אני מחדד להם את הפן של התשובה, מסביר להם שהתפקיד שלי הוא לעזור לאנשים לחזור בתשובה".

ואיך אשתך מתמודדת עם העבודה התובענית?

"בפורים, כשכל הילדים הסתובבו וחילקו משלוחי מנות בשמחה, לי הייתה אחריות על הקהילה שלי – קהילת בית הסוהר. דאגתי כל הזמן הזה להכניס אזרחים, לעשות מסיבה קטנה בכל אגף, רק בצהריים הגעתי לסעודה עם המשפחה. כך זה בכל חג, זה החלק הכי קשה לאשתי. ראש השנה, יום כיפור, ערב פסח. אשתי הייתה רוצה שאהיה בשריפת החמץ, לפני ליל הסדר, אבל אני צריך לדאוג שיהיו שני עלים של חסה לכל אחד מחמש מאות האסירים שאני אחראי עליהם".

דיני ספר תורה שכתב רוצח

איך תלמיד ישיבה מחליט פתאום להיות רב כלא? זה מה שחשבת עליו בשיעור א'?

"לא ידעתי אז שיש בכלל דבר כזה בעולם. הכרתי רבנים צבאיים, בקושי רבני משטרה, אבל רב בשב"ס – לא ידעתי שיש מושג כזה".

אז מאיפה זה הגיע?

"אחרי תקופה שבה לימדתי בישיבה, הרגשתי רצון להתקדם הלאה. שמעתי על התפקיד, ונפגשתי עם הרב שהיה כאן. נצמדתי אליו, ראיתי מה הוא עושה. זה היה אינטנסיבי מאוד, הייתי צריך לרוץ אחריו.

"בדיעבד אני מבין מה אני אוהב בתפקיד הזה, זו מציאות מורכבת. שואלים אותי שאלה הלכתית, אחר כך אני צריך לבוא עם תוכן רוחני למכורים לסמים, ובמקביל אני צריך לתכנן מאיזה חומר תהיינה הפתילות שנזמין לנרות חנוכה, כדי שלא יהפכו אותן לדוקרנים או למפתח אזיקים. אני אוהב את הגיוון, את האתגרים המשולבים".

איך מלמדים תורה במקום כזה?

"זאת אוכלוסייה שלא תפגוש בשום מקום אחר, ולו מבחינת הפנאי שיש לאנשים. אצלנו ביישוב עבדתי על פתיחת 'כולל יום שישי'. השקעתי בפרסום, שלחתי הודעות בווטסאפ, דאגתי לכיבוד, אבל ברבע לעשר חייבים לסיים כדי לנקות בבית. נשים מתעצבנות, מה פתאום לפתוח כולל ביום שישי כשעוד רגע פסח. אבל פה יש להם את כל הזמן, עשרים וארבע שעות, הם פנויים לחלוטין. הפניות היא גם מבחינת המצב הנפשי: אדם יכול להיראות קשוח כלפי חוץ, אבל מבפנים אנשים נמצאים פה במצב של ענווה גדולה. וכשאין להם טלפון ואין להם פייסבוק, הם פתוחים ללמוד תורה ולחזור בתשובה".

מבחינת הדאגה לקיום המצוות וההלכה, אילו אתגרים התפקיד מזמן לך?

"בפורים, למשל, נכנסו לכאן שישה-שבעה אזרחים והתפזרו בכל האגפים, כדי שכולם ישמעו קריאת מגילה. כולל אנשים שכשהיו מחוץ לכלא לא היו באים לשמוע. מבחינת הכלא זה דבר נדיר ששישה אזרחים נכנסים בו זמנית. זה מצב לא פשוט, בקלות עציר יכול ללבוש את הבגדים האזרחיים שלו ולברוח בלי שישימו לב. בודקים כאן היטב כל אזרח שנכנס. אם אני מארגן אירוע ומזמין כליזמר – אנשי הביטחון בכניסה יספרו את החלקים של הקלרינט. אני עושה מאמצים מטורפים בשביל שמירת המצוות של האסירים, הם מתחזקים כאן ואנחנו צריכים לאפשר להם את זה".

על ההתחזקות הזאת עוד נדבר, אבל בינתיים הרב יגאל מדגים מה נכלל במשפט "כל פרט קטן". הוא ניגש למחשב ופותח קובץ מחג סוכות, לו"ז מורכב ומדוקדק. "לאסיר יש שעה אחת ביום בחצר, ויש רק ארבע חצרות. אני צריך לדאוג שלכל אסיר תהיה הזדמנות לאכול בסוכה, בשאיפה לשלוש ארוחות ביום. זה אומר לתכנן מבוקר עד ערב, כל יום בחול המועד, את זמני הארוחות בכל אגף. גם לבנות סוכה זה סיפור, סוכה היא פוטנציאל לדוקרנים. מצלמים אותה שלוש פעמים ביום ובודקים אם כל החלקים נשארו במקומם".

עד כדי כך צריך לבדוק?

"אחרי שאתה רואה תפילין של ראש שהוציאו מהם את הפרשיות ושמו סמים, ואחרי שאתה רואה שמחביאים סמים בארון הקודש, אתה מבין שאין גבול".

אילו שאלות הלכתיות מיוחדות מגיעות אליך?

"למשל דלתות חשמליות בשבת. סוהר צריך לפתוח מאה וארבע דלתות, והוא לא יפתח כל אחת עם מפתח, יש פתיחה חשמלית. שואל אותי אסיר: אם אני רוצה לצאת להתפלל במניין, האם מותר לי לבקש מהסוהר שיפתח לי את התא? האם מותר לפתוח דלת חשמלית שזה איסור דאורייתא, בשביל תפילה במניין מדרבנן? אנחנו מתירים לעשות את זה בגרמא, ורק בשביל מצווה כמו תפילה וסעודת שבת, אבל לא בשביל ללכת לשתות קפה. בכל אגף חדש מתכוונים לבנות מנגנונים של גרמא. על דברים כאלה הרב הראשי של השב"ס צריך להילחם בישיבות התקציב, וגם אז יש התלבטות: אם יש שמונים אלף שקל, האם לקנות ספר תורה או להתקין מנגנונים של גרמא?

"אסיר ישב בכלא על רצח, ובזמן המאסר כתב ספר תורה. הוא רצה שיכניסו אותו לכלא ויקראו בו, אבל אסירים אחרים התנגדו – הם רוצים ספר תורה שכתב סופר ירא שמיים ולא רוצח. גם אנחנו התנגדנו, מכיוון שהאסירים התנגדו, ואנחנו צריכים לדאוג להם.

"לפני הימים הנוראים אני שומע ויכוחים בין האסירים, מי עשה עבירות יותר חמורות ולכן הוא לא ראוי להיות חזן ביום כיפור. אני צריך להחליט מי יהיה חזן – איך אני אמור לעשות את החשבונות של הקדוש ברוך הוא? אלה דברים שלא מלמדים בישיבות".

האם קיים שיתוף פעולה עם ענפים אחרים בשב"ס?

"יש שני ענפים ברבנות שב"ס: האחד הוא ענף כשרות ושירותי דת, והשני ענף תַקוֹן רוחני. מהצד הזה, הרבנות היא חלק ממערכת רחבה בשב"ס של שיקום חינוכי, טיפול פסיכולוגי, נתינת השכלה, נתינת כלים להסתדר בחברה, סדנאות, מניעת אובדנות ועוד".

עד כמה חשוב לשב"ס לעסוק בתיקון החינוכי?

"אחד המדדים לזה הוא הכסף: אם שב"ס משקיע כל כך הרבה בטיפולים האלה, זה אומר שהוא רואה את עצמו כארגון בעל תפקיד חברתי, בעל אחריות לאומית, שלא נועד רק לנקות את הרחוב מהעבריינים".

ואיך אתה משתלב במערכת החינוכית והפסיכולוגית?

"השתתפתי למשל בקורס של שיטת שנים עשר הצעדים לגמילה מהתמכרויות, כדי שאחר כך אני אכניס לזה תוכן רוחני. כל רבני שב"ס למדו באוניברסיטת תל אביב הנחיית קבוצות, ואנחנו משתמשים בכלים האלה כדי להכניס את התוכן שאנחנו רוצים להביא. יש שיתוף פעולה עם כולם, עם העובדות הסוציאליות, עם קצינות החינוך. אנחנו מבינים שיש לנו תוכן ייחודי אבל הוא צריך להיכנס לתוך הכלים של התַקון, ולגבולות של הביטחון".

והם מצדם משתפים פעולה עם הרבנות? אין להם בעיה איתכם?

"כן, כי זה מוכיח את עצמו. כבר עשרים וחמש שנה מחקרים מראים שלשיקום התורני יש אחוזי הצלחה גבוהים במניעת חזרה לפשיעה".

כיפה בבית המשפט? התחזקות אמיתית

מהמשרד אנחנו יוצאים לאחד האגפים בבית המעצר. ליד כיתת חינוך קטנה, עומד חדר קטן עוד יותר ובו ארון קודש וספרים. את פנינו מקדם אסיר שאחראי, תחת פיקודו של הרב יגאל, על תפקוד המדרשה באגף. הרב יגאל מסביר שרוב המלמדים במדרשות שבכלא הם אזרחים שמגיעים מבחוץ, בעיקר חרדים, אבל הוא נותן אמון גם באסיר. "הוא מדווח נוכחות על חברים שלו, ואני מאמין לו".

האסיר מקבל את הרב יגאל בשמחה, זורח כולו, מספר לנו על הזכות הגדולה שיש לו בארגון שיעורי התורה. "אילו הייתי מתחיל לשים כיפה שם בחוץ, היו אומרים עליי 'הנה, הוא נדפק'", הוא אומר. "עכשיו זאת ההזדמנות בשבילנו לעשות תיקון. ברוך ה' שיש במקום הזה בית כנסת, מקום של שפיות".

קבוצה קטנה, כמעט מניין, מתיישבת מול הרב לשיעור לקראת פסח. במרכז השיעור עומדת מעשייה של רבי נחמן מברסלב. סיפור חסידי מהסוג הטריוויאלי, עם שודד אכזר שלמעשה הוא משל ליצר הרע, אבל כאן יש לו קונוטציה אחרת. ייתכן שכמה מהם לא רחוקים מהמקום שנמצא בו אותו שודד מהסיפור, ומכל מקום כולם מכירים מקרוב את היצר הרע, במלוא עוצמתו.

"אומרים שאם ספר התניא נקרא 'ספר של בינונים', אז רבי נחמן הוא הספר של הרשעים", מצטט הרב יגאל אמרה חסידית ידועה בפני המשתתפים. "רבי נחמן הוא המומחה לטיפול ביצר הרע. אבל צריך לקחת אותו במינון הנכון. מאה גרם רבי נחמן, לא יותר. מי כאן ראה את הסרט 'פורסט גאמפ'? יש קטע שבו הגיבור הנכה רץ כדי להציל את החיים שלו, מתפרקים לו כל הברזלים מהרגליים והוא מגלה שהוא יודע לרוץ מצוין. גם לגבי רבי נחמן, כל אחד צריך לדעת מתי הוא לא צריך יותר את התמיכה הזאת, והוא יכול לרוץ לבד".

כולם מקשיבים בדממה, אחד המשתתפים מפגין מדי פעם בקיאות ברבי נחמן, ואף מציין שהיה באומן. משתתף אחר מתנהג קצת אחרת, נכנס בכעס באמצע השיעור ונראה תוסס במיוחד. אחרי השיעור, כשהוא ישפוך את כעסו בפני הרב, והרב מצדו ינסה להרגיע אותו בנחת, יתברר לי שהבחור עומד להילקח בעוד שעתיים מהמעצר לכלא. הוא לא כל כך מרוצה מהעניין, בלשון המעטה.

במהלך השיעור, מכל מקום, יש הקשבה ויראת כבוד ברמה שהרבה רבנים היו חולמים עליה. מצד אחד זה מעורר התפעלות, אבל מצד שני מזכיר את תופעת הפושעים ה"מתחזקים". התופעה שמתבטאת בין השאר בכיפות הממלאות את בתי המשפט ומתנוססות על ראשי גנבים ורוצחים. הרב יגאל לא שותף לדילמה: "מצד אחד אסירים מתחננים שאתן להם שיעור תורה, מצד שני הם פותחים את הברגים של הכיסאות בבית הכנסת בשביל לעשות דוקרנים, מחביאים סמים בארון הקודש. כולם אומרים שהם צבועים, סתם שמים כיפה ובאים לבית הכנסת, עובדה שזה כבר מאסר שמיני שלהם. אם הם דתיים, איך יכול להיות שהם חוזרים לאותו פשע שוב? אבל אני אומר שזה אמיתי. כשהם שמים כיפה בבית המשפט – זה לא בשביל השופטים, זה ממילא לא עושה עליהם רושם. אנשים באמת מתחזקים כאן, הם מרגישים שהם חטפו סטירה מריבונו של עולם".

איך יודעים שזה אמיתי?

"המדד האמיתי הוא שבבית המעצר הם באים לתפילה במקום לישון, ובאים לשיעור במקום לראות טלוויזיה. אין להם אינטרס לעשות את זה. יש להם בין אדם למקום חזק מאוד, ובין אדם לחברו חלש, לכן הם ממשיכים לעשות את העבירות הכי קשות. לאנשים קשה לתפוס את זה, אבל אנחנו מאמינים שאדם נוצר מגוף ונשמה, מחומר ורוח, ויכול להיות שיהיה אדם דתי עם יצר הרע גדול מאוד".

חירותו של האדם תלויה בו

אנחנו משתדלים לסיים בזריזות את המפגש, כי עכשיו מתחילה ישיבת היערכות לקראת פסח, והרב כמובן חייב להיות נוכח בה.

חוץ מהיערכות הלכתית לפסח, איך מכינים נפשית את האסירים לחג כזה? הם לא משועבדים מדי בשביל חג החירות?

"גם אני משועבד. למשל, השתעבדתי מרצון למכשיר הזה", הוא אומר ומצביע על הסלולרי שלו. "אנשים כאן צריכים להבין את ההבדל בין חירות ובין חופש. אם הם לא יבינו, ויחשבו שרק מי שיש לו חופש הוא בן חורין, הם לא יוכלו להיות בליל הסדר בשמחה".

באיזה מובן אנשים יכולים להיות כאן בני חורין?

"יש להם בחירה חופשית. הם מחליטים אם להמשיך בפשיעה גם בכלא, או לבחור בדרך חדשה. למשל, היה לנו קורס משגיחי כשרות בכלא, שאנשים יוכלו ללמוד את המקצוע ולהתפרנס ממנו כשייצאו. אנשים מקבלים על עצמם אחריות בבית הכנסת וכדומה. זו חירות. השמחה והחירות של האדם תלויות רק בו".

סוף סוף חוזרים לאוויר הפתוח. סוף סוף חוזר אליי הסלולרי, שנעדר מכיסי למשך שעתיים; ואז אני נזכר בדבריו של הרב יגאל על השעבודים שכולנו מקבלים על עצמנו מרצון. ואפילו כולנו חכמים וכולנו יודעים את התורה - כולנו אסירים, ולכולנו יש יכולת להיות בני חורין.