מרן הרב קוק זצ"ל ישב שבעה על אמו, ובכה במשך השבעה בכי תמרורים, אף יתר על המידה.
שאל אותו אחד מתלמידיו בפליאה מדוע הוא בוכה כל כך, הרי אמו זכתה לצאת מהעולם בשיבה טובה והיו לה צאצאים רבים, תלמידי חכמים. אז למה להיות בעצבות, הרי זו דרכו של עולם? ענה לו הרב: אתה צודק, אבל אין מי שיקרא לי עוד "מיין קינדער" – "ילדי שלי".
על משקל הסיפור הזה שח לי האיש לאחר פטירת אמו, כמה חסר לו עכשיו שאין מי שיגער בו ויאמר לו "חמור". למשל לפני כמה שנים, ממש בסוף ימיה, התקשרה חמותי היקרה ושאלה אותו איפה נמצא מדרש מסוים בילקוט שמעוני. האיש יגע ולא מצא, והתקשר ואמר: "מצטער, חיפשתי ולא מצאתי". לאחר כמה שעות המתינה לו הודעה בתא הקולי בזו הלשון: "אתה חמור! מצאתי את זה בסימן זה וזה". כמובן שהשמענו את ההודעה הזאת גם בפורום משפחתי רחב יותר, לשמחת כל השומעים. וכפי שהסביר אז האיש: "למה שרק אני איהנה?"
שבועיים לפני פטירתה זכינו לארח אותה בביתנו בשבת. היא כבר התקשתה בנשימה, ועל פניה הייתה מסכה שהייתה מחוברת בצינור למחולל החמצן שניצב במרחק כמה מטרים ממנה. במוצאי השבת בעלי התקרב אליה כדי לקבל את ברכת הבנים, ונתקל בלי כוונה בצינור החמצן והמסכה נמשכה וזזה ממקומה. היא הסתכלה עליו ואמרה: "חמור, למה לא נזהרת?". ומיד הוסיפה: "סליחה שקראתי לך חמור, אתה רב, וזה לא בסדר". "חס ושלום", השיב האיש, "מי עוד יקרא לי חמור חוץ ממך?". ואכן ,לצערו הרב, זו הייתה הפעם האחרונה שאמו קראה לו כך.
התעמלות למוח
חמותי זכתה לצאת מהעולם בשיבה טובה, צלולה ושמחה, כשהיא כבר חלשה בגופה, אבל עדיין מרכז המשפחה. אצלה השיבה הטובה הייתה ברכה, אבל לא תמיד זה כך המצב. יש מקרים שהאדם הופך למישהו אחר, שלא מרצונו ושלא בשליטתו. זוהי מחלת האלצהיימר. לאט אבל בעקביות נמחקת האישיות של האדם הסובל מהמחלה, בדרך כלל זקן, והתהליך הוא חד-כיווני. אך גם כאן, ייתכן שנוכל לומר שאין ייאוש בעולם. מחקרים רבים נעשים בימים אלו כדי לפתור את חידת מוח האדם, ובעיקר את הזיכרון האנושי. יש כבר אור בקצה המנהרה – תרופות וטיפולים שיאטו את קצב איבוד הזיכרון בימי הזקנה, ואף יצמצמו את הנזק המוחי שגורמת האלצהיימר.
איך אפשר לפרגן למוח שלנו? בעזרת אימון נוירובי. להעניק למוח חוויות חדשות על ידי שילוב בין מגוון חושים בו זמנית. אם נאתגר את חוש הריח, המגע, הטעם והשמיעה בדרכים חדשות, תיווצר אינטגרציה מחודשת בין אזורים שונים במוח, ותאי העצב ייצרו מסלולים לשיפור הזיכרון בקליפת המוח, באזור שנקרא היפוקמפוס. ישנם אזורים מיוחדים במוח שבהם הוא מעבד ומחדש זיכרונות, כאשר כל החושים שלנו מסייעים לכך. אז איך אאתגר את המכונה האפורה שבראשי? בדרכי לירושלים, במקום להתמקד בכביש, אפתח את החלון, אשמע את נהמתם של הטרקטורים הרבים שמכינים לנו את המסלול המהיר לעלייה לרגל בכביש מספר 1, אביט על המנהרות שמבשרות את קיבוץ הגלויות ואת הגאולה ואריח בעיני רוחי את ריח הקטורת. זהו תרגיל נוירובי מעולה, אם כי ייתכן שהנוסעים סביבי לא יתענגו במיוחד מהזיגזגים שאני עלולה לבצע.
והנה, פריצת דרך למניעת מחלת האלצהיימר, שבה ישנה הצטברות יתר של חלבון ושמו אמילויד-בטא באזורים שונים במוח. אחת השיטות להילחם בכך היא לסמן את החלבונים בנוגדנים שמאותתים למערכת החיסון לתקוף אותם. לאחרונה פותח שתל תת-עורי שמשחרר נוגדנים לזרם הדם, ומשם הם מגיעים למוח כדי להילחם בהצטברות האמילויד. השתל נוסה בעכברים בהצלחה רבה.
רפואה מרחוק לקשיש
האמת היא שישנה התקדמות אדירה בטיפול בקשיש. היום ניתנים שירותי טלא-רפואה, רפואה מרחוק, שמאפשרים לו לקבל טיפול מקצועי בהינף מקלדת ובלי יציאה מהבית, שהיא כל כך מורכבת בשבילו ובשביל בני משפחתו. בשימוש במצלמה הפשוטה של מכשיר הטלפון הסלולרי הוא יקרב את המכשיר אל פצע שהופיע בעור המצח למשל ומסרב להירפא, והגריאטר שיושב בניחותא בכורסתו המרופדת בחדר העבודה שלו יבצע אבחון ראשוני. מתברר ששמונים אחוזים מהמפגשים האינטרנטיים האלה מסתיימים בהנפקת מרשם דיגיטלי למשחה או לכדורים, והקשיש יכול להישאר בנחת בביתו.
חולים קשישים עלולים לסבול מפצעי לחץ, בדיוק מהסיבה שהתנועתיות שלהן מועטה. שירות 'טלא-פצע' מאפשר לחולה עם פצע לחץ כרוני להגיע למרפאה הקרובה לביתו, שם אנשי הצוות ינהלו שיחת וידאו עם מומחים ממרפאת הפצעים המרוחקת, כדי לקבל הנחיות לטיפול מיטבי. מפגשים מקוונים עם רופא יכולים לכלול גם ניטור של חולי אי-ספיקת לב מהבית, באמצעות טאבלטים מיוחדים, וכנ"ל לגבי מחלת ריאות כרוניות, סוכרת, דמנציה ואף רפואת חירום.
אבל העיקר חסר מן הספר - המרכיב האנושי, המגע, המפגש הבלתי-אמצעי. וכמה זה חשוב לאיש הזקן או הבודד! יש לי ידידה בת שמונים פלוס, אלמנה וערירית, שבהזדמנות שמתי לה יד על הכתף, בטבעיות. היא הישירה אליי מבט נוגה, ובדמעות סיפרה לי על הגעגוע שלה ליד מלטפת. האם אנחנו רגישים מספיק למבוגרים בודדים?
חמותי הייתה אישה רגישה מאוד. היא כינסה בתוך ביתה אנשים בודדים וטיפחה אותם, אך גם לא נמנעה מקריאות חביבות ועליזות כמו "חמור" לבן שדרך בטעות על צינור החמצן לרגע. האמת היא שחמור בלשון הקודש הוא כינוי חשוב, "יששכר חמור גרם". החמורים היו שותפינו למסע הארוך במצרים, הם ירדו עם אבותינו לשם מארץ כנען ולהם ניתן תפקיד הכבוד להיות נושאי משאותינו לקראת הגאולה, והם סמל למשא הכבד, ההיסטורי והקדוש שעל כתפינו. כך גם החומר שאנו מקדשים כל חיינו כשאנו מוסיפים לו רוח ונשמה הופך לקודש. שנזכה.
לתגובות: drchana2@gmail.com