הצעת החוק שעלתה השבוע מהאופוזיציה, להגביל כהונת ראש ממשלה בישראל לשתי קדנציות בלבד, מוצדקת.
מה שבעייתי הוא הניסוח, ויותר חשוב הפגם בהתמקדות אישית בנתניהו.
האופוזיציה בהחלט צודקת בטענה שקיים צורך ברענון הצמרת המדינית כדי למנוע קיבעון מחשבתי. בעידן התקשורתי הפולשני, פוליטיקאים נשחקים די מהר והציבור מתעייף מהם. אפילו הרפובליקה הצרפתית החמישית, שקמה על בסיס הרעיון של נשיא חזק למדי, הגיעה למסקנה שצריך לקצץ את הקדנציה הנשיאותית משבע שנים לחמש שנים. גם בגרמניה התערער מעמדה של הקנצלרית מרקל, שעד לאחרונה נחשבה כקלאסה בין מנהיגי אירופה ואפילו זכתה בגרמניה לכינוי "מוּטי" - "אמא", לאחר שהציפה את גרמניה בפליטים ואפשרה לבית המשפט להעמיד לדין קומיקאי גרמני שהעליב את נשיא טורקיה ארדואן.
בגלל הדומיננטיות של הנושא הביטחוני, חילופי שלטון במחוזותינו אינם מתרחשים באותה תדירות כמו בדמוקרטיות מערביות אחרות. טענת המחץ של נתניהו שהצילה את חייו הפוליטיים הייתה "או אני או השמאל". חבל שהחשש מהשמאל מונע תהליך בריא, ולכל היותר מצביעים מי יהיה המשנה למלך, פעם לפיד ופעם אחרת כחלון. אילו נתניהו היה מאפשר התמודדות אמיתית בליכוד, הוא היה מאוורר את המערכת גם לו היה זוכה; אבל עדיף לו להתמודד מול משה פייגלין או מול גורנישט. התנהגות כזאת מהווה סיבה נוספת לתמוך ביוזמת האופוזיציה.
אולם כפי שתמיד מזכירים לנו אבירי שלטון החוק, לא מחוקקים למפרע. כאשר נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, חוק כזה לא היה וגם לא עלה במוחו של אף ח"כ חרוץ. הרעיון הוא להשתמש בו כקרדום אישי מול נתניהו, ואפילו עלתה מהאופוזיציה ההצעה החצופה שהיות שנתניהו בעל אינטרס, עליו לפסול את עצמו מלהצביע.
אפשר לשאוב מהניסיון החוקתי של ארצות הברית באשר להצבעה על הדרך הנכונה. מאז היווסדה שלטה בארה"ב מסורת שנשיא לא יכהן יותר משתי קדנציות. ב‑1940 נפל דבר, הנשיא פרנקלין רוזוולט נבחר לקדנציה שלישית, וכעבור ארבע שנים לקדנציה רביעית. הוא נפטר בתחילת הקדנציה האחרונה, ואת מקומו ירש הארי טרומן הזכור לטוב. על בסיס ניסיון זה החליטו המחוקקים האמריקנים לעגן בשינוי ה‑22 לחוקת ארה"ב את העיקרון שנשיא לא יכהן יותר משתי קדנציות. למרות שבתהליך שינוי החוקה גויס הרוב המיוחס בקונגרס ובמדינות ארה"ב, נקבע שהוא לא יחול על הנשיא המכהן טרומן, אלא רק על הנשיאים שיבואו אחרי שהתיקון אושר. מן הדין היה שהצעת חוק בכנסת תדגיש שהחוק החדש יחול רק על מחליפו של נתניהו ולא על נתניהו עצמו. גם בלי הפגיעה הישירה בנתניהו, העברת החוק עצמה יכולה להעביר את המסר שנתניהו עומד בראש הפירמידה תקופה ארוכה מדי.
מן הראוי היה לקצוב כהונת ראש ממשלה לתקופה של שמונה שנים - מספר שווה ערך לשתי קדנציות מלאות בכנסת - במצטבר. כנסת ישראל אינה רגילה להשלים את כהונתה, ולרוב אנחנו הולכים לבחירות מוקדמות. בשיטה הפרלמנטרית ראש ממשלה מצויד בסמכות ללכת לבחירות מוקדמות, כדי לאיים על חברי קואליציה סוררים. אם ראש הממשלה ידע שבכך הוא הולך הביתה, הוא יעדיף למשוך כמה שאפשר עם קואליציה צולעת.
שוב חבל שהאופוזיציה הוזילה עיקרון חשוב על ידי רתימתו למאבקה בנתניהו. אפשר ללמוד דבר נוסף על העיקרון הזה מהעברת התיקון לחוקה האמריקנית: האמריקנים היו יכולים להסביר את שבירת התקדים בימי רוזוולט, בטענה שרוזוולט נבחר לשתי קדנציות נוספות בעקבות מצב החירום שהכתיבה מלחמת העולם השנייה. אבל המחוקק האמריקני החליט שגם מצבי חירום אינם מצדיקים יותר משתי קדנציות לנשיא. טרומן האלמוני התגלה כנשיא מוכשר והוכיח שלכל מנהיג, אמריקני או ישראלי, יש תחליף.
בלי צה"ל בשטחי A נקבל עוד מנהרות
קשה להבין למה מתעקשים בממשלה, או ליתר דיוק בין הקודקודים הביטחוניים, להגיע למתווה "רמאללה ויריחו תחילה" בדרך למסירת האחריות הבלעדית לביטחון בשטחיA לרשות הפלשתינית. העובדה היא שצה"ל ממשיך לבצע פעילות בכל האזורים, ולא מתוך איזשהו געגוע למוקטעה ברמאללה, אלא מהסיבה הפשוטה שמנגנוני הביטחון של הרשות אינם מספקים את הסחורה. השב"כ מתנגד למהלך ובצדק, כי ברגע שאין לך גישה לשטח - היכולת המודיעינית נפגעת, ואנחנו נהיה מול שטחי A במצב שאנחנו עומדים מול עזה. במקום הנכסים האישיים, נהיה תלויים במערכות טכנולוגיות יקרות כדי לחשוף מנהרות שחודרות לשטח ישראל ומרעין בישין נוספים. הרשות כבר הוכיחה שהיא יודעת לנצל את האחריות הביטחונית כמנוף לחץ. לעתים היא שומרת על הביטחון לא מאהבת ישראל, אלא כדי למנוע מהחמאס לסכן את שלטונו של עבאס. כאשר היא רוצה להפעיל לחץ על ישראל, מיד צצים הקולות שאומרים "אנחנו לא נבצע את העבודה השחורה בשביל ישראל", ופעילי גדודי חללי אל-אקצא של הפת"ח מסתובבים בחוצות עם נשק אוטומטי ביד.
אפשר היה להבין את הכוונה לרצות את מחמוד עבאס אילו הראיס גם הוא היה שומר על הסכמי אוסלו קלה כחמורה. אבל הפניות של הרשות לאו"ם כדי לכפות הסדר חד-צדדי לרעתה של ישראל, והאיום בפנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג להעמיד מנהיגים פוליטיים וצבאיים ישראלים לדין כפושעי מלחמה, מהווים הפרה יסודית של ההסכמים. על פי גישת ה"ייתנו – יקבלו" שטבע בזמנו נתניהו, אנחנו בהחלט שרויים במצב של "לא ייתנו - לא יקבלו".
מה שחמור הוא הדרת הקבינט הביטחוני מהדיונים והפקדת המשא ומתן בידי קציני צה"ל. כך כל ביקורת על המהלך תנוטרל מיידית בטענה "האם אינכם סומכים על אלופי צה"ל?". לנוכח הפיגוע האחרון בירושלים תצטנן אולי ההתלהבות לעסקה כזאת, אבל השיחות הוכיחו שקשה לצאת מרוח אוסלו ועוד יותר קשה להוציא את רוח אוסלו מהיהודים.