מורשת האקטיביזם של אהרון ברק ממשיכה להשפיע. בית המשפט העליון
מורשת האקטיביזם של אהרון ברק ממשיכה להשפיע. בית המשפט העליוןצילום: גיל יוחנן, POOL, פלאש 90

את 'הדרך לשעבוד' כתב בלונדון פרידריך האייק, כלכלן ממוצא אוסטרי וחתן פרס נובל, בשלהי מלחמת העולם השנייה.

בריטניה נלחמה נגד המשטרים העריצים של הנאצים בגרמניה ושל הפשיסטים באיטליה, כאשר היא נאלצת לשתף פעולה עם משטר העריצות הסובייטי של רוסיה. הבריטים הביטו אז משתוממים אל עבר אותם עמים אירופים, מי יותר ומי פחות, מתקדמים וליברלים זה לא מכבר. הם הסבירו לעצמם כי האופי הגרמני המרושע הוא שהתפרץ והביא על עצמו את הדיקטטורה של היטלר, והאופי הרוסי הכנוע הוא שאפשר את משטר האימים של סטאלין.

בחברה שלהם עצמם היו הבריטים גאים. לא זו בלבד שהדמוקרטיה בבריטניה נשמרה וחירויות הפרט היו ערך מקודש, אלא שרוח של סוציאליזם ושוויון הלכה והשתלטה על הממלכה. פקידי המדינה הקדישו את מיטב מרצם לתיקון החברה, ובעידודם של חשובי האינטלקטואלים הבריטים הם לא הניחו לדבר לחמוק מבלי לבחון כיצד אפשר להתערב בו למען הגשמת מטרות נעלות. מבחינת הבריטים, בעוד שכניהם הולכים ונסוגים אל תקופות אפלות, הם צעדו קדימה אל חברה שהופכת מוסרית יותר.

האייק ראה את הדברים מעט אחרת. הוא, יחד עם לא רבים אחרים, התריע אז כי הבריטים אינם מקדימים את האומות האומללות של גרמניה ואיטליה, אלא דווקא מפגרים אחריהן. בחיבורו הוא הוכיח כי האינטלקטואלים הגרמנים הטיפו כי על המדינה להפשיל שרוולים ולכפות על אזרחיה אידיאות חברתיות נעלות עשרות שנים לפני שרוח זו הגיע אל עמיתיהם בבריטניה. הוא גם הוכיח כי הניסיון לכפות את האידיאות הללו על החברה הביא לשחיקה מתמשכת בחירותו של האדם הפרטי, ובסופו של דבר החיש את עלייתם של המשטרים העריצים. הוא התריע כי אם ימשיכו מתקנים חברתיים לכפות את דעותיהם על הציבור הרחב, לא ירחק היום וגם הבריטים יאבדו את חירותם. הגרמנים אינם רעים יותר מאחרים, והרוסים אינם טיפשים יותר, הטעים האייק. אל גיהינום העריצות שבו חיו אז הם נמשכו בחלילם של בעלי כוונות טובות.

עיקר תורתו של האייק היה כי התכנון הכלכלי הסוציאליסטי והגבלת היוזמה החופשית הן הדרך לשעבוד, וכי חופש כלכלי הוא תנאי הכרחי לחירויות האזרח. אך פרק רחב הוא הקדיש גם לחשיבותו של שלטון החוק בשמירה על הדמוקרטיה ועל החירות. הוא הדגים איך שחיקה של שלטון החוק בידיהם של אנשים עם כוונות טובות, הביאה בסופו של דבר לצמיחתם של המשטרים המפלצתיים של הקומוניסטים והנאצים.

מרתק לראות כי משמעות שלטון החוק אצל האייק ופילוסופים ליברלים אחרים, היא ההפך הגמור ממשמעות הביטוי שבפי עיתונאים ומשפטנים בישראל. בחברה נאורה באמת, החוק הוא אוסף כללים שהתקבלו באופן דמוקרטי. מין הסכמה של אזרחים בני חורין על הכללים לניהול החברה שבה הם חיים. "שלטון החוק" הוא הקפדה על עליונות ההסכמה האזרחית הזאת אל מול ניסיונות של יחידים לכפות את רצונם, דעתם והשקפותיהם. גם אם יחידים אלו הם פרופסורים נשואי פנים באוניברסיטה, שופטים חמורי סבר מבית המשפט העליון או פקידים נמרצים במשרד המשפטים או במשרד הרווחה. אצלנו היום, כמו בבריטניה של שנות הארבעים, כמו בגרמניה של שנות העשרים, כל אלו רואים עצמם כאפוטרופוסים שיכפו על החברה את דעתם, בין אם היא מופיעה בחוק שהתקבל במוסדות הדמוקרטיים ובין אם לאו. כל מה שנראה להם נכון ברגע נתון הוא "שלטון החוק". שלטון ללא מצרים.

ממלאים לקונות

בג"ץ כמובן עומד בראש. בית המשפט העליון שונה היום מאוד מזה האקטיביסטי של אהרון ברק, אך עדיין מועל מעת לעת בריבונותם של אזרחי המדינה, כשהוא כופה את השקפות העולם של הרכב שופטים, במקום שבו המחוקק בחר לשתוק. לשתיקה הזאת מתייחסים השופטים כלקוּנָה, מקום שבו החוק השותק מחייב אותם לעשות מעשה. לא עולה על דעתם כי שתיקת החוק היא המרחב שבו האזרחים הם בני חורין, שבו מותר להם לפעול על פי מיטב מצפונם, בין אם מצפונם מכוון עם זה של השופטים ובין אם לאו.

אך הפעולה הגסה ביותר נגד חירותו של העם, נגד הדמוקרטיה, היא פסילת חוקי הכנסת בידי בג"ץ. בלהטוטנות מילולית בנוסח '1984' של ג'ורג' אורוול (שכתב את הספר באותה תקופה וכנגד אותן תופעות שעליהן התריע האייק) בשם השמירה על שלטון החוק, השופטים דורשים כי יותר להם לרסק אותו.

את התעלול הזה הבג"ץ של אהרון ברק הוריש במשך העשורים האחרונים לעוד מוסדות רבים. את שמו של שלטון החוק נושאים לשווא היום לפחות שתי אינסטנציות משפטיות ששופטיהן הלכו ואיבדו בשנים האחרונות את מחויבותם לחוק הכתוב, והם משליטים עריצות של צדק מטעם עצמם.

בתי הדין לעבודה אמנם אינם מעזים לפסול חוקים של הכנסת, אך לא מפסיקים להמציא חוקי עבודה משל עצמם. חלקם דרקוניים, חלקם חסרי תקדים ברמיסת חירויות אזרח (למעסיק היום אסור להביע דעה או אפילו לרמוז באשר להתאגדות העובדים בבית העסק שלו. מהעובד, שלא על פי חוק, נשללה האפשרות לעבור להסתדרות עובדים מתחרה במקרים רבים מאוד). בתי המשפט לענייני משפחה יחד עם שירותי הרווחה, בחסות המושג האמורפי של טובת הילד, משליטים טרור של תובנות פסיכולוגיות וחינוכיות על פי טעמו של השופט או האידיאולוגיה של פקידת הסעד. מי שהתמזל מזלו ולא נקלע לסיטואציה דומה (או לחילופין לא הרבה לקרוא מסמכים משפטיים שחסויים בדרך כלל מעיני הציבור הרחב), לא יוכל להאמין על אילו נושאים אינטימיים לוקחים השופטים ופקידי המדינה חסות מבלי שהחוק הסמיך אותם לעשות כן.

אך מי שמוביל היום את רמיסת שלטון החוק (בשם שלטון החוק) הוא מוסד היועץ המשפטי לממשלה. הוא נוטל את הריבונות מנבחרי העם, ומהעם עצמו. הכול בעזרת סמכויות רבות, שגם אם תחפשו ותשובו ותחפשו לא תמצאו להן כל זכר בחוק הכתוב. הוא (בהסכמת שופטי בג"ץ) הכפיף אליו את היועצים המשפטיים של כל משרד ממשלתי או יחידה ממשלתית אחרת. אל היועצים המשפטיים של המוסדות השונים הוא הכפיף את כל מנהלי המוסדות. וממילא כל אדם בשירות הציבורי, מהנבחרים דרך פקידים בכירים ועד הזוטרים שבהם, כפוף למעשה לחוות הדעת שהיועמ"ש והמשנים שלו מוציאים. רובם אכן עוסקים בפרשנות לגיטימית של החוק. אך חלקם אינם אלא ציוויים שמקורם בעולמם הפוליטי, האידיאולוגי והדתי של אותו משפטן בכיר.

בשם שלטון החוק היועץ, בעזרת מחלקת הבג"צים, מצווה על פקידי מדינה להיענות לעתירות עוד לפני שהן נבחנו בפני שופטי בג"ץ, מבלי שהן הגיעו בכלל לידיעת הציבור. הוא מכשיל מדיניות על ידי הבלעדיות שנטל לעצמו בייצוג הממשלה בפני בג"ץ, גם כשדעותיו שונות מהשרים שהוא מייצג. לאחרונה הוא גם מכשיל חקיקת חוקים, והכול בשם שלטון החוק.

הם כולם נושאים את עיניהם למרום ומדברים על חברה צודקת יותר. על שוויון לכול. על כבוד האדם, על זכויות האדם. אל תתבשמו מהמילים היפות. אל תיתפסו לשאננות. אל תתפתו שלא להסיר את המבט מאידיאות חברתיות דמיוניות. הורידו את המבט וראו את השלשלאות מתהדקות.