מבט של אהבה

שירה עומדת בקהל, תרה בעיניה אחר מקום טוב לעמוד ולצפות ממנו על החתן והכלה שכבר עומדים מתחת לחופה.

בכל זאת, לא בכל יום מתחתנת חברה טובה כל כך. שירה נעמדת מול החופה, מרוצה מזווית הראייה הטובה שהצליחה לתפוס.

פתאום, ממש בחלק הכי חשוב, רגע לפני שהחתן עונד את הטבעת לאשתו החדשה – נעמדים לפני שירה שני אנשים – בעל ואישה. הצפיפות מסביב גדולה, ושירה נעמדת על קצות אצבעותיה על כל 160 הסנטימטרים שלה כדי לא לפספס שום דבר.

רגע אחרי שבירת הכוס, הזוג שנעמד לפניה צד את עיניה של שירה. היא מתבוננת בהם. נראים זוג צעיר ממש, מהזוגות שכתוב עליהם בגדול "זהירות צבע טרי!".

היא מסתכלת במבט המעריץ של הבחורה לבעלה - שנראה בחור נחוש וחזק. "גבר" כזה. צביטה של קנאה עוברת בה.

שירה יודעת, שגם היא רוצה בחור בסגנון הזה. אחד החלטי, יציב, שיודע מה הוא רוצה מעצמו. בחור שיודע להוביל ולהגיד "אחריי", ושהיא תוכל להסתכל עליו קצת בהערצה... להרגיש שמישהו מגן עליה. להרגיש שהוא "גבר" לידה.

אבל זה בכלל לא פשוט למצוא אחד כזה. שירה בחורה מוכשרת מאוד. היא כבר מזמן סיימה את התואר ב"הצטיינות יתרה" (או כמו שאבא שלה אומר – בהצטיינות מיותרת), והיום היא מצליחה מאוד באולפנא שבה היא עובדת. ממורה היא הפכה למחנכת, לרכזת חברתית והיום היא כבר רכזת החטיבה העליונה ומובילה את המהלכים החינוכיים והחברתיים של האולפנא. ידה בכל ויד כל בה.

זה לא חדש. תמיד היא הייתה כזאת – חכמה, מצליחה, קומונרית תותחית. מוקפת בחברות טובות, עושה כמה פרויקטים במקביל, כישרונית, עמוקה.

אבל אז הגיעו הדייטים. בהתחלה היא יצאה עם מגוון גדול של בחורים בכל מיני סגנונות. עם הזמן היא הבינה יותר ויותר מה היא מחפשת: בחור עוצמתי מאוד. כישרוני, "גבר", מנהיג, החלטי. אחד כזה שהיא תוכל להרגיש קצת קטנה לידו.

אבל... רוב מוחלט של הבחורים שהיא יצאה איתם לא היו כאלה. ממש לא. היו בחורים טובים, אפילו טובים מאוד. אבל אף פעם זה לא היה האיש שלה.

ערב אחד, שירה מקבלת הודעה. "רוצה לבוא איתי להרצאה מחר? לרווקות בגילאי 25+. אמור להיות מעניין!".

עדי, שותפתה לדירה. שירה נאנחת. רק עדי עוד לא התייאשה ממנה, ומנסה לגרור אותה לכל ההרצאות והסדנאות בעולם. אפילו אמא שלה כבר הפסיקה.

"יש לי ברירה?" היא שולחת חזרה לעדי. "לא" הבהבה התשובה על המסך.

למחרת בערב, שירה מצאה את עצמה ישובה בכיסא פלסטיק בכיתה קטנה ב"מכללה". חוץ ממנה ומעדי, היו שם עוד 20 בנות בערך, ולמזלה של שירה, היא לא הכירה אף אחת מהן.

"עדי, לאן הבאת אותי??" היא לחשה לחברתה, כשראתה את ה"מרצה" שנכנס בדלת. זאת הייתה אישה, עם מטפחת לבנה מהודקת היטב לראשה ועיניים מאירות. "תפתחי שירה" לחשה לה עדי בחזרה.

מה שמפריד בין 'גולה' – ריחוק מעצמי, מהסובבים אותי, מהאמת שלי; ובין 'גאולה' – שמשמעותה חיבור לאמת שבתוכי ומחוץ לי... זו האות אלף". פתחה המרצה.

"האות א' היא האות הראשונה במילה אלוקים. היא מסמלת את אלופו של עולם – את הקב"ה. האות אלף היא גם אותיות פלא. היא מבטאת את הצד הפלאי, הנסתר, הצד הסמוי של העולם. והאות א' היא האות הראשונה של המילה אהבה".

"כל זה, קשור אחד בשני". ממשיכה המרצה. "העולם שלנו מחולק לשני חלקים – נסתר ונגלה. כדי לצאת מגלות לגאולה, אנחנו צריכות להתחבר לממד הפנימי של העולם, הנסתר. בחלק החיצוני של העולם שוכן הרע, ואילו בחלק הפנימי של הבריאה טמון הטוב.

בכל דבר במציאות – יש פן חיצוני, שבו אנחנו רואים רע. ויש חלק פנימי, נסתר, פלאי – שם תמיד שוכן הטוב. כך זה גם במידות שלנו – יש לנו הרבה מידות שאנחנו מחשיבים כמידות רעות: כעס, קנאה, עין רעה, גאווה. אבל כל המידות האלה הן רעות, רק בממד החיצוני שלהן. בממד הפנימי, העמוק – מסתתר בהן טוב. יש בהן משהו שיכול לקדם אותי הרבה, אם רק אגיע לשורש שלו.

כך זה גם עם בני אדם – הרבה פעמים אנחנו רואים בכל מיני אנשים סביבנו רע. בהורים שלנו, בחברים. אבל אם נעמיק את המבט – נראה את הדברים אחרת לגמרי".

"השער, שדרכו אנחנו יכולים להיכנס לעולם הפלא, לעולם הנסתר, לעולם שבו נמצא הטוב – הוא האהבה. מבט של חמלה, של רוך. התבוננות לא שיפוטית על עצמי ועל הסובבים אותי - תגרום לי לראות את העולם שסביבי לגמרי אחרת.

גם הקב"ה מסתכל עלינו במבט של אהבה. הוא רואה את הטוב העמוק הגנוז בנו מבעד כל הקליפות שחוצצות בינינו לבינו. גם אנחנו יכולים לאמץ את נקודת המבט של הקב"ה – ולהעמיק פנימה. שם נראה את הטוב בעצמנו ובאחרים. דווקא בדברים שבהם אני רואה רע, אני אמצא את הטוב שגנוז בהם".

"כאשר אני נפגשת עם בחורים, המבט החיצוני עלול להרחיק אותי מהחתן שלי." ממשיכה המרצה.

"קודם כל, אם אני מסתכלת על עצמי במבט חיצוני – אז אני רואה בעצמי את כל הרע שבי. גדלתי במשפחה כזאת וכזאת, ההורים שלי הם אוי ואבוי. אני לא טובה, אני לא יפה, אני לא עדינה, אני מבוגרת. אני ממש לא מושלמת. מי בכלל ירצה אותי?

ובאמת כשאני חושבת מחשבות כאלה, לא ירצו אותי. אבל אם אני אתבונן על עצמי במבט פנימי, במבט של אהבה – אני אוכל לראות באותם דברים בדיוק את הטוב. אלה ממש הדברים שבנו אותי.

אני אספר לכן סיפור קטן – לפני זמן מה, הגיעה אלי בחורה שיוצאת לדייטים כבר כמה שנים. כשהעמקנו קצת וניסינו לברר מה תוקע אותה, היא הגיעה למסקנה שהיא לא מצליחה להתחתן בגלל האופי המבולגן שלה.

היא הייתה בחורה אומנותית מאוד והייתה לה יכולות להגיע לעומקים לא רגילים בנפשיות וברוחניות.
היא סיפרה לי על אמא שלה, המתוקתקת, המסודרת, החרוצה. אמא שתמיד עושה את הדבר הנכון בזמן הנכון, תמיד יודעת מה צריך לעשות עכשיו. היא סיפרה כמה היא פשוט לא כזאת – אצלה תמיד הכל מתבלגן, שום דבר לא נעשה בשלמות.

היא שוכחת המון דברים ואף פעם לא מצליחה לעשות משהו כמו שצריך. היא אמרה לי: 'תגידי לי, מי באמת ירצה אישה כזאת? אני שורפת כל דבר שאני מבשלת, וכל כך מבולגנת. אשה ואמא לא יכולה להיות כזאת' היא חרצה את גורלה בצורה חד משמעית.

אבל בתהליך שעברנו, ניסינו לראות איך בכל זאת, דווקא הדברים האלה שמבדילים אותה מאמא שלה – הם אלה שהופכים אותה לאדם המיוחד שהיא. עברנו ממש דבר דבר, וראינו איך דווקא מה שנתפס אצלה כחולשה – הוא בעצם גם הכוח שלה, הדבר המיוחד שלה שגורם לה להיות אהובה כל כך, מיוחדת, עמוקה. שדווקא הדברים שנתפסים אצלה כחולשות יעזרו לה לגלות מה הכוחות המיוחדים שלה, מה התפקיד שלה.

באותה מטבע שהייתי רוצה שתשפטו את עצמכן, הייתי רוצה שתשפטו את הבחור שאתן נפגשות איתו. אם אתבונן בו במבט חיצוני, במבט שופט – בוודאי שאראה בו רע. בכולנו יש דברים רעים. אבל אם אעמיק את המבט פנימה – אני אוכל לראות בו דברים אחרים לגמרי. אולי דווקא החולשות שלו, הן גם הצד השני במטבע של הכוחות שלו, של הייחודיות שלו?

ואולי דווקא זה כן יכול להתאים לי? אולי בחור שנראה לי לא מוביל ולא גבר, הוא בחור מאוד עמוק, פנימי, רגיש. בחור שייתן לי מקום להתפתח ולגדול לידו, שיעצים אותי ולא יקטין אותי?"

מחשבותיה של שירה החלו לנדוד. הבחורים שנפגשה איתם עברו בראשה כמו במצעד, אחד אחרי השני. היו כאלה שהיא אפילו לא זכרה שהיא זוכרת. היא תהתה לעצמה פתאום, אם הייתה מאמצת את נקודת המבט עליה דיברה המרצה – אולי בכל זאת הייתה רואה במישהו מהם משהו אחר ממה שראתה במבט ראשון?

היא מיהרה לשפוט אותם, לחתוך את גורלם [וגורלה] בפגישה או שתיים. אבל אולי... אולי באמת היו בחורים שהיא הייתה יכולה לראות אחרת? או שהיו רואים אותה אחרת? אם הייתה מתבוננת בצורה פנימית יותר, עמוקה יותר – אולי הייתה יכולה לראות בהם טוב שלא ניכר מיד כלפי חוץ? ואולי מה שהיא חושבת שהוא טוב ונכון לה הוא לא בהכרח כך?

שירה חשבה פתאום על עצמה. על הבית שגדלה בו. בתחושה הפנימית שלה, הבית הוא הכתם שלה. מאז ומעולם היא התביישה בבית שלה, בהורים שלה. תמיד הרגישה שלמרות כל הטוב שלה, יש לה כתם שחור שהיא חייבת להסתיר. כשניסתה לחשוב שאולי הבית שגדלה בו הוא באמת חלק מהותי מהטוב שבה, שהוא עיצב את מה ומי שהיא היום – המחשבה הייתה לה מוזרה מאוד. חדשה.

אבל... אולי?

המסך של שירה הבהב פתאום. "פנויה?" היה כתוב בהודעה ששלחה לה דודתה. "כן" היא סימסה בחזרה, וחייכה לעצמה.