התחלה: לפני 54 שנים. הבכורה מתוך ארבעה ילדים. עד גיל שנתיים גדלה בחולון, ואז עברה עם משפחתה להרצליה.
אבא: שבח אופיר ("שם המשפחה במקור היה אפשטיין"), יליד פולין, רואה חשבון. שימש כראש אגף הכספים בכור. "אבא מוכשר, חרוץ ולא מרים ידיים אף פעם. איש עשייה".
אמא: אריאלה אופיר, צברית, ילידת כפר יעב"ץ, מורה ללשון והיסטוריה. "לימדה תמיד בבתי ספר חילוניים כי האמינה בחשיבות של זה. אישה מרשימה שלא מפסיקה ללמוד. ממנה למדתי את האהבה לקריאה".
סבא: דמות משפיעה על חייה היא סבה, אברהם רצ'ונסקי ז"ל, אביה של אמה וממייסדי בית החולים השיקומי בית לוינשטיין ברעננה. "סבא היה בוגר המחזור הראשון למתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. אינטלקטואל אמיתי ואיש עשייה. אדם נערץ".
משפיע: "סבא יצא לגמלאות אחרי מלחמת יום הכיפורים והתנדב עם חיילים פצועים עד ערוב ימיו. תרם לצדקה מהפנסיה שלו. הוא היה זה שעודד אותי ללמוד רפואה. תמיד אמר לי שצריך רופאים טובים". דמות נערצת נוספת היא סבתה בתיה, "שידעה על בוריין שבע שפות והטמיעה בי את הצורך בהשכלה".
ילדות: את ילדותה העבירה בהרצליה. בוגרת התיכון הדתי צייטלין שבתל אביב. מדי יום נסעה באוטובוסים מביתה לבית הספר שבעיר הגדולה. "זה לא הפריע לי. רציתי תיכון ברמה גבוהה והייתי ממוקדת מטרה".
קדימה בני עקיבא: חניכה ומדריכה שרופה בסניף בני עקיבא הרצליה. באסיפת הורים בכיתה י' פנה המחנך להוריה ואמר בחיוך: אני לא בטוח איך היא נראית. "נעדרתי הרבה כי הייתי כל הזמן בסניף". את הלימודים, אגב, השלימה לבדה בקלות רבה.
שירות לאומי: בשנת השירות הראשונה הייתה מרכזת בבני עקיבא סניף שיכון בפתח תקווה. "למרות שהייתי בטוחה שאהיה רופאה, לא עשיתי שירות בבית חולים כי שם אהיה כל החיים". במהלך השנה עבדה במלוא המרץ, "הרגשתי שאני משנה את העולם".
שנה שנייה: רכזת מחוז בבני עקיבא. במיוחד זכור לה טיול שארגנה לחניכי המחוז, "בבוקר הגיעו כל החניכים, והאוטובוסים משום מה לא היו. אחרי המתנה מורטת עצבים התברר שלא חתמתי על חוזה מסודר. אני זוכרת את עצמי מתרוצצת בניסיון לפתור את העניין. מאז למדתי לסגור דברים עד הפרט האחרון, וגם להתנצל כשטועים. בסוף כולנו בני אדם".
להיות רופאה: כבר כתלמידת בית ספר יסודי היה לה ברור שיום אחד תהיה לרופאה בישראל. "זה נראה לי קסום לעזור לאנשים חולים". גם תחום ההתמחות היה ידוע מן ההתחלה. "אני אוהבת ילדים, אז נמשכתי לתחום".
רפואה: ומחלום למציאות. עם סיום השירות הלאומי פנתה ללימודי רפואה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. במהלך לימודיה שבה מדי יום לבית הוריה. "הלימודים היו כיף גדול. את לומדת מה שאת אוהבת ונחשפת לעולם שלם ומרתק".
מצטיינת: את לימודי הרפואה סיימה בהצטיינות. בעיקר נהנתה מלימודי החשיבה הרפואית. "רפואה זה מהות. להיות רופא טוב זאת אמנות. כמו בלש, מדובר בסוג של פאזל שצריך להרכיב ולהבין את התמונה המלאה".
התמחות: את שנת ההתמחות השלימה בבית החולים סורוקה בבאר שבע. "שנה מאוד משמעותית בשבילי. חינכה אותי לעצמאות מקצועית, כי בזמנו לא היו הרבה רופאים במחלקה אז בחלק גדול מהזמן האחריות עלייך. זה אילץ אותי לקפוץ למים העמוקים של הרפואה ולהיות הכי טובה שאפשר".
החצי השני: אורי מינצר ז"ל. עורך דין במקצועו. נישאו בסוף ההתמחות, כשהייתה בת 26. הם קבעו את ביתם ברעננה. לפני ארבע שנים נפטר לאחר מחלה קשה.
אובדן: "אורי נפטר ביום ההולדת שלי. עשרה שבועות בלבד מגילוי המחלה הוא נפטר. זה היה מאוד מהר אבל הצלחנו להיפרד, וזה היה חשוב. בעלי היה איש חסד של אמת. זכיתי לאיש משפחה מסור ובעל טוב. הרבה שבתות הייתי במשמרות בבית החולים והוא היה לבד עם הילדים. החיים שחייתי איתו היו טובים מאוד".
הנחת: שבעה. הבכור בניה (25) לומד דיינות בארץ חמדה, אלעד (23) קצין בצבא קבע ולומד מחשבים, רנן (21) חלילן צד ותלמיד באקדמיה לאמנות בבזל שבשוויץ, אמיתי (20) התגייס אחרי שנתיים בישיבה ו"מתעתד לעסוק בחינוך או ברפואה", אחיה (18) תלמיד בישיבת ההסדר במעלות, הנסיכה הלל (16) "חולמת להיות רופאה ולצורך זה למדה באוניברסיטה כימיה", ואחרון חביב, נדב (14) ש"רוצה להיות עורך דין כמו אבא".
ממשיכים: "זכיתי בילדים נהדרים. זה לא קל לאבד בעל ואבא כל כך דומיננטי, והם באופן מעורר השראה מחזיקים זה את זה וממשיכים קדימה".
אלופי קריאה: "אצלנו בבית הקריאה היא מוטו. בספריית רעננה עורכים בכל שנה תחרות 'הקורא המתמיד', והילדים שלי זכו שנה אחרי שנה".
רפואת ילדים: כאמור, בחרה במסלול רפואת ילדים. "זה היה התחום שתמיד ריתק אותי. אני אוהבת ילדים, מדברת אליהם בגובה העיניים. זו רפואה מאוד אינטימית ועם המון לב. זו רפואה שמחה. כשמצליחים לרפא ילד זו תחושת סיפוק אדירה".
התמחות: את ההתמחות ברפואת ילדים עשתה בבית החולים שניידר בפתח תקווה. "היה מעניין ומעשיר". עשתה משמרות סביב השעון. יד ימינה היה בעלה אורי, שהיה בצהריים מחליף את המטפלת ונמצא עם הילדים.
אינטנסיבי: "השנים הללו היו מאוד אינטנסיביות ומעייפות, אבל זה להוציא מהכוח אל הפועל את מה שלמדת, אז מאוד נהניתי. כמו בכל דבר בחיים, תלוי בנקודת ההסתכלות. אני אוהבת רפואה ובשום שלב לא התלוננתי שקשה לי".
מקימים: את מחלקת הילדים בבית החולים 'מעייני הישועה' בבני ברק ייסדה לפני 16 שנים יחד עם מנהל המחלקה דאז פרופ' יצחק ורסנו, מבכירי רופאי הילדים בישראל. "התחלנו הכול מאפס. הייתה הרגשה של שליחות".
מנהלת: כיום מנהלת את המחלקה ופרופ' ורסנו משמש כיועץ בכיר למחלקה. "מקצועית אנחנו לא נופלים משום מחלקת ילדים אחרת". בעבודתה משתדלת להתייחס אל החולה, קרי הילד, כאל אדם שלם. "אני מביטה לילד בגובה העיניים, מנסה להסביר לו בסבלנות על מצבו ולהקשיב לו".
קהילה: מציינת כי במחלקה שמים דגש על ההתאמה לאוכלוסייה שמגיעה אליה. "זו מחלקה שמטפלת לא רק בילדים אלא במכלול. הצוות מודע לאופייה של הקהילה שהמאושפזים באים מתוכה. אנחנו מתחשבים בצורכי המגזר הדתי והחרדי בשלל תחומים". דוגמה קטנה: "ביום שישי מתחילים לעבוד מוקדם יותר, כדי להספיק לשחרר בזמן".
נשמה: "אני יכולה לומר שלצוות הרפואי כאן יש הרבה לב ונשמה. אנחנו משתדלים להסתכל על החולה כאדם ולא רק על האבחנה".
אם זה לא היה המסלול: מודה על הזכות להיות רופאת ילדים. "זו זכות אדירה. אני קמה בבוקר ומודה לה'. לא הייתי מחליפה את הרפואה בשום דבר אחר בעולם".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: משכימה קום בחמש בבוקר, שותה כוס קפה ויוצאת לריצה של חמישה קילומטרים. אחר כך ממשיכה עם שחייה בבריכה ואז מתקלחת, מתארגנת, מארגנת את הילדים ויאללה לעבודה. אחרי יום עמוס ואינטנסיבי במחלקה חוזרת הביתה בסביבות חמש וחצי. לישון הולכת בחצות.
דיסק ברכב: מאזינה למוזיקה קלאסית, בעיקר במהלך הנסיעה ברכב, למרות שבגדול מעדיפה את השקט. "גם כשאני רצה אני לא עם אוזניות אלא פנויה למחשבות. בעיקר מתכננת את היום וחושבת על הילדים מהמחלקה, איזה טיפול קיבלו ומה עוד אפשר אולי לעשות".
השבת שלי: "עונג שבת אמיתי". נהנית משבתות משפחתיות יחד עם כל שבעת ילדיה. "אני אוהבת את הביחד שלנו". סעודות השבת בבית משפחת מינצר מתארכות זמן רב, "מדברים, מחליפים חוויות מהשבוע שחלף, כיף גדול".
המאכל שלי: אוהבת לבשל. "אני שמחה שאוכלים בתיאבון את הבישולים שלי". ילדיה מתענגים בעיקר על הפשטידות המיוחדות והעוגיות מעשה ידיה. מאז שהחלה בלימודי הרפואה היא נמנעת מאכילת בשר מטעמים הומניים, "זה כל כך דומה לגוף האדם שאני לא מסוגלת".
דמות מופת: סבא ד"ר אברהם רצ'ונסקי ז"ל. "איש עקרונות ואיש חסד, שראה את האנשים השקופים עוד לפני שידעו להגדיר אותם ככאלו".
פנאי: בכל רגע פנוי אוהבת לקרוא והמון. "קוראת הרבה ספרות עברית והיסטוריה, וכמובן ספרות מקצועית".
משאלה: "בעלי ז"ל לימד את כולנו שלפני שבאים לכותל לבקש, צריך קודם כול להודות על מה שיש. ואני אומרת תודה. שפר עליי עולמי עם המשפחה הנפלאה שיש לי. אני מבקשת בריאות לי וליקרים לי. יום יום בעבודה אני מקבלת תזכורת עד כמה זה חשוב".
מפחיד אותי: "לפספס אבחנה של ילד חולה". מדי יום בודקת המון ילדים חולים במחלקה, ובהחלט מודעת לגודל האחריות המוטלת על כתפיה. "תמיד משתדלת לחזור ולשחזר שמא פספסתי משהו". והיא בהחלט לוקחת את העבודה הביתה. "לפעמים אני לא ישנה בלילה ממחשבות על טיפול בילד כזה או אחר".
כשאהיה גדולה: "אני מאוד נהנית ממה שאני עושה אבל אולי בעתיד, כשיהיה לי יותר זמן פנוי, אשמח ללמוד היסטוריה ומוזיקה ולנסוע לטיולים ברחבי העולם".
rivki@besheva.co.il