הוויכוח הציבורי סביב ההמלצות בענין ביטול "חזקת הגיל הרך" לאחר פרסום המלצותיה הסופיות של "ועדת שניט" אינו פוסק.
כל צד - נשים, גברים, מומחים, חברי כנסת ושופטים - מגייס טיעוני בעד ונגד המתמקדים בעיקרם ב"טובת הילד" ובזכות השיוויון. על אף השימוש באותם נימוקים, מסיק כל צד מסקנות הפוכות בשאלת ביטול או אי ביטול החזקה.
כידוע, "חזקת הגיל הרך" אינה אלא חזקה המתייחסת לכמות הזמן בה שוהים ילדים קטנים אצל הוריהם לאחר הגירושין. החזקה אינה גורעת מהשיוויון המשפטי בזכויות והחובות ההוריות שכן על פי החוק הקיים כיום בישראל שני ההורים, גם לאחר הפרידה הינם בעלי אחריות הורית, אפוטרופוסות שווה ובעלי הזכויות השיוויוניות לקבלת החלטות בכל ענין הנוגע לילדים המשותפים.
הוויכוח הציבורי סביב שאלת ביטול החזקה התנפח הרבה מעבר לנדרש. חלקו נובע מחוסר הבנה של הציבור בדבר היקף החזקה תוך שימוש מוטעה בהנחה כאילו נוצר לכאורה "הורה עיקרי" מול "הורה משני", ולא היא! אכן, ועדת שניט המליצה, בין היתר, על ביטול "חזקת הגיל הרך", אולם, תוך מודעות לניצול ופרשנות מוטעית של ההמלצה, ליוותה הוועדה את ההמלצה בכמה הגבלות עקרוניות אשר צובעות את ההמלצה באור הנכון:
א. ביטול החזקה לא מהווה המלצה לחלוקת זמן שיויונית לאחר הפרידה.
ב. המשכיות ויציבות בחיי הקטין היא הפרמטר המרכזי. פרמטר זה אמור להכריע בעת מחלוקת בין ההורים על המשמורת והוא קיבל עדיפות מיוחדת בדו"ח ובהצעת החוק שהומלצה בו.
ג. ההמלצות לא עסקו בהשפעת ביטול החזקה על חבות המזונות.
ד. הודגשה חשיבות הקשר הרציף והתכוף של קטין, גם עד גיל 6, עם שני ההורים.
ה. טובת הילד היא מעל לכל חזקה אפשרית.
לצערנו, אנו עדים לכך כי המסר המוטעה, שנקלט בציבור, לפיו כביכול התחליף לחזקת הגיל הרך הוא חלוקת זמן שווה, העצים את הוויכוח הציבורי, הפך למאבק בין ארגונים של גברים ונשים, חילחל גם לבתי המשפט ולפסיקותיו וגורם נזק מיותר. בהמלצה לביטול חזקת הגיל הרך לא היתה כוונה לא להמליץ על כך שבשם השיוויון, ילדים קטנים יטולטלו בכל יום מבית אחד לאחר ולא להמליץ על כך שמי שהילדים שוהים אצלו יום יותר או פחות ישלם או יקבל יותר או פחות מזונות.
הרעיון המרכזי שעמד מאחרי ההמלצה היה לדאוג לכך שטובת הילד הספציפית (ולא חזקות כלליות) יכריעו כל מקרה לגופו. מצד שני הוועדה לא התכוונה כי כל סכסוך גירושין יהפוך לסכסוך על חלוקת זמן שהות של ילד עם מי מהוריו.
סכסוכים בין הורים הם דבר מזיק לילדים יותר מכל. היה מי שהעלה שוב הצעת פשרה לקצר את החזקה לגיל שלוש. חשוב להזכיר כי גיל שלוש אצל ילדים הוא גיל רגיש בו אין להעמיס על הילד עמידה במוקד דיונים משפטיים העלול להיווצר עם קיצור החזקה לגיל זה.
התאוריות הפסיכולוגיות מכנות אותו "גיל הבגרות הראשון". זה גיל בו הילד מתמודד עם מטלות התפתחותיות מורכבות מאלה של תינוק רך (כגון הכרת מימד הזמן, שפה, הסתגלות למסגרות חינוכיות, שלבים אחרונים של גמילה וכיו"ב), ובמובנים רבים "העתקת הסכסוכים" בין הורים על כמות הזמן דווקא לגיל רגיש ורוגש זה, אינה מתיישבת עם טובתם של ילדים.
עד היום עוסקים הכל בשאלת ביטול/אי ביטול החזקה או קיצור הגיל עליו היא חלה. בחשיבה "מחוץ לקופסא" ניתן אולי להציע דווקא הוספה של חזקה נוספת, לצד הותרת חזקת הגיל הרך במתכונתה הנוכחית על כנה.
הצעתי היא לכנס את הטיעונים של שני הצדדים לשתי חזקות תוך שיקוף צרכי ילדים וטובתם:
האחת – לקבוע כי בית המשפט יהא רשאי לסטות מחזקת הגיל הרך אם ימצא כי הדבר נדרש בשל צרכיו של הקטין. השניה - להוסיף סעיף נוסף "חזקת הקשר הרציף" בנוסח הבא: "מצא בית המשפט לקבוע כי ילד עד גיל 6 יהיה אצל אמו, יפסוק בדבר, ובלבד שיקבע בהחלטתו את סדרי השהות של הילד המבטיחים קשר תכוף ורציף עם אביו".
יתכן כי פתרון של הוספת חזקה (חזקת הקשר הרציף) כמו גם שיקול דעת רחב לסטות מחזקת הגיל הרך במקרים מתאימים, הינו פתרון מידתי היכול לגשר על הפערים שבין האינטרסים השונים ולשקף את טובתם של ילדים, בראש ובראשונה.
עו"ד שמואל מורן מתמחה בדיני משפחה וירושה, מייסד ומנהל משרד עורכי דין על שמו וחבר לשעבר בועדת שניט