זה לא רק ספורט

גלעד פולק, מנהל סניף תל אביב במעו"ף ואב לשמונה, תמיד רצה להתאמן. לעשות גם למען הגוף.

רק מה, מציאות החיים לא אפשרה לו להתמיד. "הייתי רץ שני קילומטר פעם בשבוע ומפסיק אחרי שלושה שבועות, מתחיל שוב ומפסיק". כך חלפו להן שנה ועוד שנה, עד שהוא הרגיש שנדחק לפינה. "זה היה לפני שלוש שנים. הייתה לי תקופה לא טובה בעבודה, הייתי 10 קילו יותר ממה שאני היום ובאופן כללי הייתי לא במיטבי". המכה בפטיש למצבו הירוד היה ניתוח בקע שנאלץ לעבור. "אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו עם הגוף שלי. לפני הניתוח קראתי כתבה בעיתון של נט"ל, שבה סיפרו על מישהו שיצא עם פוסט טראומה ממלחמת לבנון הראשונה ופתח קבוצת ריצה. גזרתי את המסגרת הקטנה של 'לפרטים וטלפון' ושמתי בארנק".

הפתק נשכח וכך גם ההבטחות שהבטיח לעצמו. יום אחד, כשהניח את הארנק, הפתק נפל. "אמרתי: עכשיו אני מתקשר". הקול מעבר לקו סיפר שהמיונים והבדיקות לקבוצה בדיוק הסתיימו, אבל הסכים לקבל אותו. פולק לא סובל מפוסט טראומה, אך נחשב נכה צה"ל מסיבה אחרת. "הגעתי לקבוצה מורכבת, חבר'ה שדיברו על קנאביס. אמרתי לעצמי: לא משנה מה, אני נשאר". ההחלטה החזיקה מעמד בדיוק עד הריצה עצמה. "רצנו מין ריצת שחרור כזאת, שני קילומטרים. שרף לי כל הגוף, הריאות, הנשימה. אמרתי למאמן: עוד רגע מפנים אותי מפה באמבולנס. הוא אמר לי: בוא, תרוץ איתי מאחורה. אמרתי לעצמי שאיתו אני נשאר".

פולק מתגורר בלוד והאימונים התקיימו בתל אביב, לא בדיוק מעבר לדלת. "זה היה אחרי תקופה ארוכה שלא דאגתי לעצמי בהרבה מובנים, ועכשיו החלטתי שאני מתאמן. הכיף של הקבוצה, של מפגש עם כל מיני אנשים מכל מיני גילים, עשה לי טוב". בשלב מסוים הקבוצה השתתפה במרוץ 'הר לעמק', מעין מרוץ שליחים בצפון הארץ שאורכו 215 קילומטרים והוא נמשך 20 שעות בקירוב. "היה לילה שבו תפרתי 17 קילומטר בריצה. אז נפל לי האסימון והחלטתי שארוץ מרתון. תוך חצי שנה הייתי במרתון טבריה". בקילומטר ה‑36 במרתון מתח פולק שריר. את המרוץ הוא סיים עקב בצד אגודל ובהדרכה צמודה מהמאמן. מאז התחיל וסיים עוד שלושה מרתונים מההתחלה ועד הסוף.

מה זה בעצם נותן?

"אתה רואה ספורטאים בקצה, אלופים, ואומר 'וואו, אם הייתי יכול להיות שם', והנה אתה יכול להגיע. זה הרבה עבודה על כוחות הנפש והגוף, ואתה רואה שאתה מתקדם. בריצות ארוכות אתה כבר לא מרגיש את הרגליים והכאבים. זה רק אני ועצמי, אני והקדוש ברוך הוא. אני מוצא את עצמי מדבר איתו בריצות".

הדרך אל המרתון לא הייתה קלה. היא חייבה אימונים מיוחדים, ופולק החליט שעד כמה שאפשר זה לא יבוא על חשבון המשפחה. "חוץ מפעמיים-שלוש בשבוע אימון קצר, הייתי קם מדי יום שישי בשלוש וחצי לפנות בוקר, בארבע כבר נמצא בתל אביב, רץ שלוש וחצי שעות ובשמונה מתפלל שחרית בבית הכנסת בלוד ואז בודק מה אפשר לעזור בבית". ההשפעה של כל זה, מספר פולק, לא נשארת רק במסלול הריצה. "הרגשתי שאני יותר משמעותי בבית ובמשפחה, שאני עושה משהו מוכוון מטרה ואני סוחף את הבית לשם". חלק מהילדים התאמנו איתו ורצו מרחקים של כמה קילומטרים. "פתאום אתה מוצא משהו שהוא לא מתוך הקלחת של הבית, זמן להיות ולדבר עם הילד או הילדה". ועוד נס קרה לו: "הצלחתי לסיים גם מסכת בגמרא. משהו שלא עשיתי הרבה שנים. פתאום אתה עומד ביעדים ובמטרות, אתה נהיה חד".

בשלב מסוים ביקש פולק לפתוח קבוצת ריצה בלוד. חודש אחרי שנפתחה נרצח דני גונן, תושב העיר. "הייתי בהלוויה והתחברו לי שם הרבה דברים שקשורים אליו. גם הטוב של דני שאותו רציתי להפיץ, וגם ההנצחה של משהו חי". הוא נתן לקבוצה את השם 'רצי דני לוד'. דבורה גונן, אמו של דני, מגיעה להתכנסויות החגיגיות ומספרת שהיא שואבת מזה הרבה כוח. לאחרונה הצטרף לקבוצה המגוונת גם נתנאל חדד, שהיה עם דני ברכב כאשר נרצח. מעגל נסגר.

לרוץ עם הפוסט-טראומה

רונן שרון, מאמן קבוצות הריצה בתל אביב ובלוד, מסביר מדוע חברות בקבוצת ריצה טובה לפוסט-טראומתיים. "קודם כול, זה יוצר בשבילם מסגרת שבה הם מתאמנים. לאנשים עם פוסט-טראומה מאוד קשה עם מסגרות. דבר שני, זה מוציא אותם מהבית. יש המון אנשים עם פוסט-טראומה שנמצאים בעולם משלהם. כאן הם צריכים פתאום לצאת פעם בשבוע מהבית". שרון מתאר גם שפה משותפת שקיימת רק ביניהם, מין קבוצה תמיכה לא פורמלית. "כולם בצורה זו או אחרת מתמודדים עם אותם קשיים. הם מדברים בעיניים, הם מבינים מה אומרים הקודים 'נפילה' או 'משרד הביטחון'. מתאמן יכול להיעדר חודש-חודשיים ולספר שהוא נפל כל כך חזק, שנאלץ להתאשפז במוסד סגור".

אבל יש גם צד שני: "כשמתחילים לרוץ, במיוחד בהתחלה, הלב עובד יותר קשה ולשרירים חסר חמצן, הגוף יותר פגיע והוא נכנס למתח. כשזה קורה, צפות ועולות כל מיני סיטואציות מהעבר". את קבוצת הפוסט-טראומה של נט"ל מלווה מטפל צמוד שמעבד עם המשתתפים את מה שעולה בריצות. גם שרון יודע היום לרוץ עם מישהו ולשאול אם הוא מרגיש שיורים עליו עכשיו ואם הוא מריח עשן. הרווח הגדול, הוא אומר, שהכושר וההתפתחות הגופנית מביאים איתם לא רק עיבוד של מקרי העבר, אלא גם התפתחות מנטלית. "ככל שמסמנים יותר הצלחות קטנות ומשתתפים בתחרויות, גם התודעה והנפש מתחזקות".

שרון מאמן כאמור גם את קבוצת 'רצי דני לוד'. כאדם לא דתי, הוא נתקל בפעם הראשונה בחוסר היכולת של המשתתפים הדתיים לרוץ בשבתות ובהימנעות שלהם מלרוץ בימי שישי באופן קבוע, "כי צריך לעזור בבית". שרון גם למד שריצת בוקר ארוכה חייבת להתחשב בזמן תפילת שחרית.

מדוע אתה ממליץ למי שלא עבר טראומה לרוץ דווקא בקבוצה?

"בסופו של דבר תוקעים דגל: פעם בשבוע יש אימון ומסגרת. זה בעצם לבחור לעשות שינוי. כשהחבר'ה נרשמים ורק מגיעים, הם עדיין לא יודעים איזה שינוי עומד להתרחש. אבל אני כבר יודע". מבחינת שרון, כצפוי, הריצה היא הספורט האולטימטיבי בהיותו משלב את כל השרירים, "ואם עושים את זה עם מאמן שמכיר את סרגל הכוח שלך, לא אמורות להיות פציעות".

דיאטה זה לא מספיק

אריאל גרונר, תושב יצהר, הגיע לספורט אינטנסיבי ממקום אחר. לפני שנתיים, בהיותו בן 32, הוא הגיע למשקל של 145 קילוגרמים שהתפרש על פני 173 הסנטימטרים שלו. "תמיד הייתי שמן, אבל בשלב מסוים זה היה קשור גם באופי העבודה שלי - שהייה רבה בחוץ, אכילת אוכל מהיר ונסיעות באוטו. בקושי זזתי, ואז גם התחילו בעיות רפואיות. הייתי צריך לעזוב את העבודה לתקופה, הרופאים רצו שאעשה ניתוחון קטן והיו לי כאבים". בעבר הוא ניסה דיאטות שונות, אבל התקשה להתמיד. "הפעם לא הייתה לי ברירה". גרונר, שעוסק במוזיקה ועובד בתנועת 'דרך חיים', לא רצה לעבור את הניתוח שתכננו הרופאים וניסה להביא לעצמו מרפא בדרך אחרת. "הלכתי לרב יובל הכהן אשרוב. הוא הסתכל עליי ואמר: 'אתה צריך לשקול 75 קילו. מה הבעיה? תעבור לתזונה בריאה, כל שבוע תוריד שני קילו'". לפי התוכנית היה אמור גרונר לאכול פירות וירקות בלבד במשך חודשיים-שלושה. בפועל הוא עשה את זה חצי שנה.

זה שינוי מאוד דרסטי. איך עושים את המהפך הזה?

"הגעתי אליו אחרי ששבוע כבר לא יכולתי לאכול. היו לי כאבים כאלה שאמרתי לעצמי 'לזה אני לא חוזר'. אז את השבירה האישית עברתי עוד קודם. מה שעוד הזרים כוחות היה הגישה המעודדת של הרב, שראה שהיעד הוא פשוט ובר השגה".

הרעיון היה לשנות בכלל את אורח החיים. לא דיאטה, אלא אימוץ הרגלים חדשים. לכל זה נלווה, כמובן, הספורט. "בשלב הראשון לא יכולתי לרוץ. נרשמתי למכון הכושר בקרני שומרון, וזו הזדמנות להודות לכל הצוות שליווה אותי שם. עם הרבה מרץ, נכנסתי לאט לאט לעניינים". במשך יותר משנה הוא ביקר בחדר הכושר שלוש פעמים בשבוע. כדי להצליח להתמסר לשיקום הגוף הוא צמצם את היקף עבודתו בצורה ניכרת. כשהמשקל הצביע על 100 קילוגרמים, הוא החליט להתחיל לרוץ. וזה לא היה פשוט. "זה היה אחרי שקרעתי את עצמי על הליכונים בחדר הכושר. עשיתי עליות וירידות, אבל בפועל כשהתחלתי לרוץ, לא הצלחתי לעבור 500 מטר". גרונר לא התייאש. בכוח התמדה גדול הוא המשיך להתאמן והיום הוא יכול לרוץ גם 25 קילומטרים. אל התפריט נוספו כמובן עוד סוגי מזון, אבל היעד הוא לאכול אוכל בריא ובאופן מבוקר. שגרת הספורט משתדלת לכלול ריצה של שעה שלוש פעמים בשבוע ואימוני כוח. היום הוא יכול לספר בסיפוק שהוא קרוב ליעד שהציב לו הרב אשרוב. "אבל זה לא נגמר, כל הזמן יש נפילות וקשיים".

איך באמת מצליחים להתמיד? בסוף זו עבודה מאוד סיזיפית.

"זה מה שקשה. את הדיאטה התחלתי בסביבות חודש שבט. הקפדתי על הכול וירדתי יפה. ואז הגיע פסח וקרסתי. לא החזקתי מעמד ואכלתי הכול. ואז אתה אומר לעצמך 'אתה רואה? זה שוב לא יצליח'. כשזה קורה, צריך להתחיל מההתחלה ולא להתייאש. אתה צריך לומר לעצמך 'אז עכשיו אתה מתחיל מ‑115 קילו, 30 קילו פחות ממה שהיית קודם, וזה בונוס'. אז היה לך דמיון שהכול ילך מושלם, אבל זה לא".

היצר הרע, אגב, תוקף כשכבר נופלים בקטנה. "אתה אומר 'אם כבר לא רצתי, אז אוכל משהו'. 'אם אכלתי משהו, לא אצא לריצה'. צריך לתת הרבה מקום להצלחות הקטנות ולא להגיד 'נשברתי אז הכול הלך'". אבל זה לא רק זה: "יש כאן גם המון אמונה ותפילות וידיעה שה' נותן כוח. אני לא יודע למה הפעם הצלחתי ובפעמים אחרות לא". ויש כמובן קרדיט גדול לרעייתו שעזרה ותמכה. לגרונר, שמשתייך לצד התורני של הסקאלה, ההתמקדות באיך הוא נראה והליכה לחדר כושר לא היו טריוויאליות. "זו לא אווירת בית מדרש. מצד שני, זה התהליך שאתה עובר עכשיו וזה מה שנכון. לא צריך לעשות מזה עבודה זרה, אבל כן לקנות אביזרים שעושים חשק לצאת לריצה. צריך לכבד את התהליך הזה ולתת לו מקום".

טריאתלון הוא כבר לא היעד

בניגוד למרואיינים האחרים בכתבה הזאת, קארין דיאמנט הייתה נערה ואישה מאוד ספורטיבית. הרזומה שלה כולל כדורסל, יוגה ואפילו כמה טריאתלונים. היא גדלה בארצות הברית כבת למשפחת יורדים, ועסקה במיתוג ותקשורת ארגונית של ארגונים יהודיים. את בעלה הכירה בגיל 29 בעת ביקור בארץ, ועלתה לישראל כעצמאית שעתידה לפניה. הכול היה לפי הספר. שני בנים נולדו למשפחת דיאמנט הצעירה, ואחריהם הגיחה לעולם בת. שבועיים אחר כך העולם התהפך. בעודה נוהגת ברכב עם אמה ובתה הקטנה, לקתה דיאמנט באירוע מוחי ששיתק את כל צד שמאל שלה. "מצאתי את עצמי בבית החולים שיבא בדיוק ביום שבו פורץ מבצע צוק איתן, ובעלי בקבע". היא אושפזה לשלושה שבועות, כולל טיפול נמרץ וניתוח. באופן ניסי הגוף חזר לתפקד, אבל באופן מאוד חלש. "הייתה לי צניחה של כפות הרגליים וסחרחורות, נימול וחרדה קשה ובסך הכול הייתי בת 35. אישה שרואה את עצמה חזקה, הופכת לחלשה ותלויה בכל העולם".

השנה הראשונה של השיקום כללה טיפול פסיכולוגי וכדורי הרגעה ופיזיותרפיה. "חודשיים לקח לי להתיישב ולשתות קפה. דחפתי את עצמי חזק, לפעמים יותר מדי. אחר כך הבנתי שזה תהליך". אחרי שנה היא החליטה לתרגל יוגה, שבה יש הרבה תרגילי שיווי משקל. "הייתי קפואה, צד ימין חזק וצד שמאל חלש". היא החליטה ללכת לקורס מקצועי שיכריח אותה להתמיד ולהשקיע ובחרה בקורס מורות ליוגה נשית. מדובר בשיטה שפיתחה מירה ארצי-פדן, שמקשיבה לגופה של האישה בכל גיל ושלב שבו היא נמצאת בחייה ונותנת לה מענה. "הרגשתי שזה החיבור של הגוף עם הנפש. זה היה כמו לקחת את כל החלקים שהיו לי ולחבר אותם למקום אחד. היוגה מלמדת את האיזון והשורש. את לומדת להקשיב לגוף וגם משקמת את נזקי הלידות".

דיאמנט משתמשת ביוגה הנשית למקום של שיח עם הקב"ה. "התפילות שלי, השיח שלי עם הקב"ה, הוא שם. זה הערוץ שאני מרגישה בו שמישהו מכיר אותי, מלווה ויודע". הענף החדש והשונה הזה גרם לדיאמנט לראות את הספורט בצורה אחרת מזו שהורגלה אליה. "כשיצאתי מבית החולים אמרתי לעצמי 'אני אגיע לטריאתלון'. היום טריאתלון הוא לא היעד. אני צריכה לראות מה נכון לי. ספורט הוא מאוד חשוב כמאזן. הוא גורם להפרשת הורמונים שהגוף זקוק להם. מי שעושה ספורט מרגיש אחרת, אבל כל אחד צריך לבדוק מה נכון לו".

את נשמעת מפויסת. אבל כשאני חושבת על אישה שהייתה כל כך ספורטיבית ופתאום לא יכולה להזיז את היד, קשה להתעלם מהתחושה שהגוף בגד בך.

"זו בדיוק הייתה התחושה במשך השנה ומשהו הראשונות. לא היה לי ביטחון בגוף וידעתי עליות ומורדות. כל פסיכולוג שדיברתי איתו הסכים איתי שזו הרגשה נכונה, עד שמדריכת היוגה הנשית אמרה שלא. הגוף בעצם רצה לספר לי סיפור, הוא נתן לי הזדמנות". בתוך ים של חרדה, היא החליטה לצעוד קדימה ולכתוב את סיפור חייה מחדש. "עברתי כמה ניסים גלויים, ואם ה' בחר בי להיות, אז הוא רוצה שאני אחיה. אני מספרת את הסיפור שלי אחרת ממה שתכננתי. אני רואה במשבר שלי הזדמנות ללמוד משהו חדש". היום משמשת דיאמנט מדריכת יוגה נשית בעצמה ומשלבת בין אימון נשים להעברת סיפורה האישי.

המורה לא האמינה

מורים מרבים להתלונן על תלמידים שנכנסים מיוזעים ואדומים לשיעור אחרי משחק כדורגל, כדורסל או כדורשת אינטנסיבי בהפסקה. אבל מתברר שהספורט הקבוצתי יכול לעשות הרבה טוב גם ללימודים בכיתה. לידור אשטמקר הוא דוגמה לכך. רק לפני שנתיים וחצי הוא היה ילד עם בעיות חברתיות והתנהגותיות. המוצא ההודי שלו שימש ללעג של החברה והצורך במגננה גרם לו לפתח חזות קשוחה. מאחורי ההתבטאויות הקשוחות וחוסר המשמעת המופגן הסתתרה נפש מכווצת של ילד מפוחד, שלא ידע מי הוא ומה הוא שווה. חוסר הביטחון העצמי התחבר למצוקה כלכלית קשה בבית, ואלה הביאו אותו להיות טיפוס מרדן שמפריע בשיעורים, נכשל שוב ושוב ונגרר למעשי אלימות. סיפורו של אשטמקר הובא בסדרה 'בית ספר לתקווה' ששודרה ב'קשת'. שם מתואר איך גישה ייחודית של המורים בחטיבת 'בית יהונתן' ברמלה, בצירוף ספורט ייחודי בשם לקרוס, הביאו אותו למקום אחר.

"לא שמעתי על לקרוס עד שחבר הראה לי סדרה שבה הראו את הספורט הזה", מספר אשטמקר. "זה שילוב של הוקי קרח, פוטבול, כדורגל וכדורסל. זה היה נראה לי ספורט מיוחד. לא משהו שהוא רק עם הרגל או היד, אלא שילוב. אמרתי לעצמי שאני חייב לנסות". הנס של אשטמקר היה, שיום אחרי שנחשף למשחק הגיעו לחטיבת הביניים שלו אנשים ועל החולצה שלהם כתוב 'לקרוס ישראל'. "הם אמרו שיש אימון ניסיון ובאתי. ברגע שהרמתי את המקל, הרגשתי שמצאתי לעצמי משהו לעשות בחיים. הרגשתי שאני חייב להשקיע בספורט הזה וכל הזמן נהייתי יותר טוב".

לקרוס הוא משחק תחרותי אגרסיבי שבו השחקנים חובשים קסדה ומסכת מגן. אשטמקר מצא מקום לתיעול כל האגרסיות שלו. עם זאת, על המגרש הוא התנהל בניגוד גמור לכל מה שהוא היה בבית הספר: לקח אחריות, הוביל, ידע למפות את האתגרים ולתת משוב לכל הקבוצה חברי על הדברים הטובים והרעים שהיו במהלך המשחק. המורה של אשטמקר הגיעה לצפות בו במגרש. היא לא האמינה למראה עיניה וביקשה ממנו להביא את כל התכונות הטובות האלה לבית הספר. הוא בחר בתכונה אחת: הנחישות. אשטמקר היה צריך להתגבר על כל המסיחים ולהתמיד מול הקשיים. המטרה שסימן לעצמו הייתה להתקבל לתיכון טוב בעיר והוא היה צריך לרכז מאמץ אדיר כדי להגיע לכך.

היום, בגיל 16 וחצי, אשטמקר הוא אדם שונה לגמרי. "על המגרש קיבלתי תחושה שאני שווה משהו ולא סתם עוד ילד", הוא משחזר את תחילתו של השינוי, "נתנו לי אחריות גדולה. בחיים לפני כן לא נתנו לי אחריות. פתאום בחרו בי להיות הקפטן. אמרתי לעצמי שאם נתנו לי, כנראה מגיע לי". העובדה שהוא משחק העלתה את קרנו בעיני החברה הסובבת, שהפסיקה להציק ובהדרגה התחילה להעריץ. "כשהתבגרתי הבנתי שזה בכלל לא משנה", אבל גלי האהדה ההם ריפאו שנים של תחושות נחיתות. "כדי להצליח במשחק עבדתי קשה, ואז התחלתי לעבוד קשה יותר בכל מסגרת שבה הייתי. התחלתי להקשיב למורים ולהורים. הבנתי שאם משקיעים יש תוצאות".

אשטמקר משמש היום כמנהל הספורט של קבוצתו ומסייע לאנשי הלקרוס להפיץ את בשורת הספורט הזה בישראל. הוא מאמן ילדים בני גילו וילדים מבוגרים ממנו. היום הוא נמצא בפסגה, אבל הוא לא שוכח את הקשיים שהיו חלק מהמסלול. "הדרך לא קלה. היו הרבה רגעים קשים ועדיין יש. אפילו בזמן האחרון היו לי מחשבות לפרוש, אבל רגעי הניצחון מחזקים אותי. אני מבין שיש גם כישלונות. זה דבר קשה, אבל אני אומר לעצמי שאם נכשלתי, אני אתאמץ ואלחם ואראה לסביבה שבפעם הבאה אני אנצח. כישלון הוא לא הפסד. אם אני מרים ידיים ופורש - זה ההפסד".

ofralax@gmail.com