גם היום ניגשו אליי אנשים, בבית הספר וברחוב, כאלו שאני מכירה וגם זרים, כדי לבקש שאמסור ליהודה את התפעלותם מהמיזם שלו.
אפילו עכשיו, כמה ימים אחרי, המחמאות לא מפסיקות להגיע.
מהיום הראשון לספירת העומר, יהודה פרסם בקבוצות וואטסאפ שונות וגם ברשתות החברתיות במחשב, לימוד קטן שמתאים ליום בספירה. הוא קרא לזה "עולים מדרגה", כי כל יום התקרבנו יותר לחג מתן תורה, והלימוד הזה, קצת מתורת החסידות, קצת משנה וכמה פירושים לפסוקי התורה, היה הכנה, יום אחרי יום, לשבועות.
הוא עבד הרבה על בחירת נושאים וניסוחים. ככל שעברו הימים נוספו עוד ספרים על שולחנו ועוד רשימות ואתרי חיפוש במחשב שבחדרו. וככל שהתקדמנו בספירה כך נוספו עוד אנשים לקבוצות הוואטסאפ שאליהן שלח את הדברים.
חשבתי שעכשיו, ששבועות עבר ויהודה יודע שהוא ביצע את המשימה בהצלחה מעוררת התפעלות, הוא יהיה שמח. לכן התפלאתי למצוא אותו יושב ליד שולחן הלימוד שלו, ופניו נפולות.
מניתי בפניו את רשימת המחמאות היומית שהאנשים ביקשו שאמסור לו. חשבתי שהוא ישמח, אבל נראה שהוא רק שקע בעצב עמוק יותר.
"מה קרה, יהודה?" שאלתי אותו, והוא סיפר לי על האתגר שהיה לו מדי יום למצוא חידוש, להתאים אותו לספירה הקבלית המתאימה, להלכות ואפילו למספרו של היום בכתובים. "את מבינה, יעל, למדתי כל כך הרבה, ועכשיו אין לי עוד אתגר. ריק לי".
"למה שלא תמשיך ללמוד, ככה סתם, לבד?" שאלתי, והוא נענע בראשו. הידיעה שהמון אנשים מצפים למה שיכתוב, שיש מי שזו התזכורת שלו לספור ולא לשכוח, חייבה אותו להתמיד בלימוד. אסור היה ליהודה לטעות או לפספס יום, כי הייתה לו אחריות על ציבור שלם. מה יהיה עכשיו?
מצחיק שזה מה שהוא שאל, כי גם אני התחלתי לחשוב מה יהיה עכשיו.
גם היום לא למדנו כמו שצריך בבית הספר. לא שאני מתנגדת לשיעורים חופשיים, אבל כבר שבועיים שמתכוננים אצלנו למסיבת הסיום, ומכיוון שאני לא מציגה ולא רוקדת, רוב הזמן אני סתם מסתובבת במסדרונות בית הספר. האווירה הזאת של סוף השנה נותנת לי תחושה של בזבוז זמן. אם ככה אני מרגישה כשעדיין לומדים, איך ארגיש בחופש, כשלא יהיה מי שיכריח אותי לקום, כשלא תתארגן תפילה מסודרת בכיתה, כשלא יהיו מדי פעם שיעורי תורה? אבא סיפר לנו פעם על בחורי הישיבות שקמים בלילה ללמוד תורה כדי שלא תהיה שעה בלי לימוד בעולם. החופש המתקרב הוא אתגר שמראש אני יודעת שלא אעמוד בו.
"יהודה, יש לי בשבילך משימה חדשה", אמרתי לו וסיפרתי על ילדי בית הספר שכבר לא באמת לומדים. "אולי אפשר למצוא אתגר כזה, כמו שעשית בספירת העומר, אבל שיגרום לילדים להצטרף, ללמוד כדי להיות שותפים, שכל אחד יוסיף משהו ויחד נבנה איזה דבר תורה משותף?"
יהודה הרים את המבט שהיה עד עכשיו מושפל לרצפה. לרגע הוא נראה מהורהר, ואחרי זה אור מילא את פניו. "זה רעיון מעולה! עלון שבועי לפרשת השבוע שבו כל מי שרוצה ישתתף!", הוא אמר, ומיד רשם על דף: "אבי יהיה אחראי על החלק האקטואלי. הוא אוהב לשמוע חדשות, ובטח יצליח לקשר אותן לפרשה. דקלה טובה בציור. היא תוכל לעשות חידה מצוירת. את תוכלי לסרוק ולהעלות למחשב, נוכל לשלוח כל שבוע למייל של מי שירצה. תודה יעל!", הוא אמר, ופתאום נהיה מאוד עסוק. הוא פתח מחדש את הספרים שהיו על השולחן ואת אתרי החיפוש במחשב, והתחיל לכתוב.