מותר לכעוס על אבא?

בשבוע שעבר כתבתי על ההתמודדות האישית שלי עם בשורות קשות, בעקבות מותה של מיכל בן רעי עליה השלום.

כתבתי שאחד מהרגשות שעלו בי היה כעס. בהדלקת הנרות, בקבלת השבת, בברכת המזון, אותו כעס עצוב עלה. גם בשיחה עם השם, בניסיון להבין, ברצון להאמין ברחמיו האינסופיים על מיכל, על היתומים שהשאירה בעולמנו, וכן, גם עליי, עלינו. ביקשתי ממנו יתברך שיעזור לי לסלוח, להאמין, לשכוך מכעסי. בו תליתי את תקוותי לחזור להיות יהודייה פשוטה, מאמינה, בלי סדקים ושברים.

בתגובה לטור קיבלתי מיילים שונים. חלק שלחו לי תנחומים ועצות כיצד להתמודד עם אובדן. חלק שלחו חוברות ומאמרי תורה שעוסקים בנושא. גם אמא מאיר היקרה, הלוא היא הרבנית זיוה מאיר, שלחה לי שיעור נפלא בחסידות מפי נעמה מנוסי, שלצערי עד עתה לא הכרתי אותה ולמזלי מעכשיו אני כן. זה היה בדיוק מה שהתפללתי לשמוע.

והיו גם תגובות כועסות. כועסות על הכעס שלי. כתבה לי אישה מקסימה, שאביה היה ניצול שואה מאמין. היא זכתה לקבל ממנו שיעורים חזקים באמונה. ואם אביה לא נשבר באמונתו, מי אנחנו שנישבר? אישה אחרת תהתה איך אני מעזה לכעוס על ריבונו של עולם ולהפיץ את מילותיי ברבים. היא כתבה שהיא דנה אותי לכף זכות, מכיוון שאני כותבת מתוך כאב, אבל... הצטערתי. ושאלתי את עצמי עד כמה לגיטימי להביע כעס. כמה נכון הדבר? מצד אחד מידת הכעס רעה ומזיקה, אבל מצד שני אני תוהה כמה רע לדחוק אותה הצִדה ולהעמיד פנים שהיא לא חלק מהפנימיות שלנו. והרי השם הוא שברא אותה, משמע שהיא חלק מהעולם ושיש לה תפקיד.

לכעוס כדי להירפא

אז ראשית חשוב לי לומר שכמובן אני לא יוצאת בהצהרה שנותנת לגיטימציה לזעוף על השם. אני לא מחזיקה מעצמי כאוחזת בשום פוזיציה לתת לגיטימציה לכלום. לית לי מגרמי כלום. רק מלבי אני יודעת לדבר. ואני יכולה לעשות זאת מתוך כנות, או שלא. יש הרבה רבדים לכעס, כמו לשמחה, כמו לאמונה, כמו לאהבה או ליראה. ב‑1969 כתבה ד"ר אליזבת קובלר רוס מאמר על שלבי ההתמודדות עם אובדן, והשלבים הללו מתאימים גם להתמודדות עם כל פרידה. אם זה פיטורים מעבודה, ואם זו פרידה מאדם יקר. כעס הוא השלב השני מתוך חמשת השלבים, והוא נחוץ כדי להמשיך הלאה, עד שמגיעים לידי השלמה ושינוס מותניים כדי לאגור כוח ולהמשיך לפעול בחיים. כעס מתוך עצב הוא לא אותו כעס שבא מתוך גאווה. הוא שלב כדי להגיע לרפואה. יתרה מזאת, קל יותר לכעוס מאשר לכאוב. הכעס מפנה החוצה את הכאב הפנימי ובכך הוא מסייע להחלמה.

שנית, את אותה קוראת "לימדו וחינכו מגיל אפס לחיות באמונה שכל מה שהשם עושה זה לטובה". אותי בגיל שלוש לימדו איך באים ילדים לעולם, לפי תורתו המתירנית וההזויה של ד"ר ספוק. את הסיפור על רבי עקיבא, הנר, התרנגול והחמור, שלפיו כל מה שעושה השם הוא לטובה, שמעתי לראשונה בגיל שלושים. מאז הוא מלווה את חיי, על אף המעידות. אני חושבת שכאן לבעלי האמונה מבית יש פוֹר גדול עליי. הגירסא דינקותא של שיעורי האמונה בגן, כנראה שחסרה לי. אשריה של כותבת המייל שהיא אוחזת בהם באמונה שלמה.

ולבסוף, אותי לימדו שמי שאוצר בתוכו כעס לוקה במחלה הנוראה בבטן, ובאותה נשימה לימדו אותי שאם אין לך משהו יפה להגיד - תשתקי. את כועסת? בעיה שלך. תבלעי ותמשיכי לחייך. אל תריבי. אל תצאי קטנה. קטנונית. בסוף תהפכי לממורמרת. לא כדאי, זה עושה קמטים. אני לא יודעת איך אמורים לחיות עם שני הקצוות האלה. ואז באו, יחד עם התשובה, שיעורים שמדברים על עבודת המידות והכול הפך לסלט קצוץ בראש. מותר לכעוס? מותר לי להגיד שאני כועסת? מותר להגיד שמותר לכעוס? עד היום כשאני עומדת בניסיונות, אני עושה הפרד ומשול בין כל המנטרות האלה ומנסה להבין באיזו מהן נכון להשתמש. מי נכונה? מי מהן עומדת בקנה אחד עם דרכו של אבא שבשמיים?

לא להתגרש מה'

בכל שיעורי שלום בית, גם, תצחקו, אלו הכתובים במגזיני הנשים תחת הכותרת "איך לשמור על זוגיות בריאה", כתוב: לעולם אל תלכו לישון כועסים. הכעס מוביל לריחוק. אל תטעו, הוא לא מביא לשלום. הרי כמה זה קשה לבוא לבעלך, לאשתך, לחברה טובה ולהגיד: אני כועסת. אני פגועה ממך. הרי בראש אנחנו משננים אלף פעמים איך לומר, מה לומר, לפני שאנחנו מעזים להוציא בקול את המילים האלה. אבל המילים האלה הן צוהר לשלום. ברגע שנפתחת שיחה, ברגע שרגשות נאמרים ומשותפים, יש סיכוי לשלום, לסליחה ולמחילה, לחזרה לאחדות. שמעתי פעם יועץ זוגיות שאמר: כל עוד אתם כועסים, אתם לא יכולים להתגרש. יש כאן רגשות חיים. כשכבר לא כועסים, כשמגיעים לאדישות וחוסר אכפתיות - זה הזמן להתגרש.

לפני כמה שנים פגשתי לשיחה נערה פגועה. היא הוצאה מביתה בצו בית משפט. רק השם יודע את ההתעללות שעברה בחייה הקצרים. היא אמרה לי: אני כועסת על השם. אמרתי לה: גם אני, הוא לקח לי חברה טובה. אני לא מבינה למה הוא עשה את זה. אבל את יודעת? אני עדיין בשיח איתו. אני לא מפסיקה לדבר איתו, עד שייגמר לי הכעס. הוא איתי. מכיל אותי. אלו הרחמים שלו עליי. הוא מלווה אותי בכל הרגשות שלי, עד שאני אשלים עם הכול. וראיתי, המילים שלי היו לה לרפואה. אף אחד אחר לא אמר לה שמותר לה להרגיש כעס. פתאום היא הבינה שהיא לא צריכה להתנתק ממנו יתברך. היא יכולה להאמין בו, לדבר אליו, וכן, גם לכעוס על מה שעברה. העיקר לא להתגרש ממנו. זו אמונה אמיצה, כנה, אמיתית, אמונה שחיה כל כאב, כל רגש. העיקר לעבור את זה יחד. חוץ מזה, מול מי אעמוד בחיוך מזויף? מול יודע כליות ולב? זה שיודע את רגשותיי עוד לפניי? אם אפתח מערכת יחסים לא כנה עם השם, הדרך להפוך ללא כנה ולזייף גם בעשיית המצוות קצרה מאוד, חס ושלום. וזה מפחיד אותי יותר מכל כנות כאובה.

לחוח של פולנייה

אני גרה בשכונה של תימנים כוהנים. מתוך 50 מתפללים בבית הכנסת, 40 עולים לברך. בשישי מצלצלת אליי יהודית מהמכולת ואומרת שזו שעושה לה את הלחוח שברה את היד, ושואלת אם אני יכולה להכין לה לחוח לשבת. יותר מהכול חשבתי כמה זה משעשע שהיא מבקשת לחוח מהפולנייה היחידה בשכונה. הכנתי לה. מקווה שיצא טעים.

בדרך כלל אני מכינה לחוח מקמח כוסמין 70%. זו הפעם הראשונה שהכנתי אותו מקמח לבן, גם נחמד.

החומרים:

1 ק"ג קמח לבן או קמח כוסמין (ניסיתי קמח מלא, לא יצא משהו)

30 גרם שמרים יבשים

1 כף סוכר

1 כפית מלח

½5‑½6 כוסות מים

אופן ההכנה:

* ממיסים את השמרים עם הסוכר ומעט מים חמימים ומחכים שיתעוררו.

* מוסיפים את הקמח והמלח ומערבבים.

* מוסיפים בהדרגה את המים. הבלילה צריכה להיות מאוד נוזלית, יותר מפנקייק אפילו. אם נוח לכם לערבב עם בלנדר מוט, זה אפשרי. המרקם צריך להיות כזה שכשמטים את המחבת הבלילה נוזלת לצדדים והופכת לעיגול גדול. בלילה סמיכה מדי תהפוך ללחוח עבה ופחות מחורר.

* מתפיחים עד להכפלת הנפח. סביר להניח שכשתיקחו מהבלילה עם המצקת אחרי ההתפחה, תגלו שחסרים מים. אם זה המקרה, הוסיפו כרבע כוס מים ותנו לבצק לנוח כמה דקות נוספות.

* לוקחים מחבת נון-סטיק - זו עם הציפוי שאינו זקוק לשימון - ומשמנים בטיפת שמן ספוג בנייר סופג. רק פעם אחת, לא לפני כל לחוח.

* העניין פה הוא לעבוד עם מחבתות קרות. לי יש שתיים שאני מכינה איתן את הלאפות ולחם מחבת. אחרי כל לחוח מכניסים את המחבת מתחת למים זורמים, מקררים אותה ומנגבים. זה נשמע יותר מסובך ממה שזה באמת.

* יוצקים במצקת בלילה למחבת הקרה.

* מטים את המחבת לצדדים עד שהבלילה מתפרסת על המחבת.

* מניחים על האש ורואים איך הלחוח נאפה ומקבל את החורים המפורסמים שלו. לא להפוך!

* מניחים את הלחוחים על מגבת עד שהם מתקררים. לא להניח אחד על השני כל עוד הם חמים, כי הם יידבקו זה לזה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com