בוחן. מאיר אריאל ז"ל
בוחן. מאיר אריאל ז"לצילום: משה שי. פלאש 90

לא מעט משיריו של מאיר אריאל, שכונה 'האדמו"ר החילוני', 'אחרון הנביאים' ועוד שורת כינויים עצומי משמעות ונפח, נשמעים לעתים כמו כתב חידה, אבל אולי ציטוט מראיון שהעניקה פעם בתו, שירז, משאיר לנו בסיס לפענוח צפניו: "אבא פעם הסביר ואמר 'תדעי תמיד שרוב הדמויות הנשיות-נקביות שאת פוגשת בשירים הן למעשה ארץ ישראל'. האהבה שלו לארץ ישראל מתבטאת בדמות אישה, ואז כשאתה אומר לה 'אל תלכי לבדך בשדה' זה מקבל משמעות אחרת...", הסבירה הבת.

אז האם אכן היה מאיר אריאל נביא או חוזה, כפי שאולי רמז כשבחר לאחד מתקליטיו את השם 'וגלוי עיניים', או שמא הפריזו חסידיו מעט כשבחרו להעמיק ולדקדק בכל שיר ובכל מילה של האיש כאילו היה רוח קודש? סביר להניח שכשם ששלח ש"י עגנון בשעתו את מבקשי פשר כתביו לקורצווייל, היה גם מאיר אריאל מפנה אותנו לאחד ממאות פרשניו שצצו במרחב מאז נפטר, היום, ה' באב, לפני 18 שנים. ספק אם הוא היה מתיימר לפרש את מפרשיו.

עם זאת קשה לראות בשדה הפיזמונאות הישראלית עוד מישהו שדוקטורטים נכתבו על כתביו ורמזי משנתו עד כדי רמה של קרי וכתיב (פלפולים סביב משמעות ההבדלים שבין הטיוטות השונות של אותו שיר), אין עוד מישהו שעקבות דרמטיות כל כך של יצירתו מוטמעות ומוטבעות ביצירותיהם של כל כך הרבה אמנים אחרים. אין עוד רבים שאתרי אינטרנט מתחרים ביניהם לאיזה עומק יגיעו מאמרי הפרשנות שלהם לשיר כזה או אחר מפרי יצירתו. מקור המונח נביא הוא המילה 'ניב', ואם כך הרי שנביא הוא אדם היודע להשתמש בכוח הדיבור והניב שבו, ובתחום זה היו למאיר אריאל מתחרים מועטים, כך שאולי יש משהו בטענות חסידיו.

הנביא המקראי הקדמון לא עסק רק בניבוי העתיד. הוא לא היה רק החוזה שפונים אליו בשאלה 'איפה יש כאן תהום?', אלא גם ואולי בעיקר בנשיאת התוכחת על קלקלותיו העקלקלות של העם. בתחום זה למאיר אריאל היה תפקיד לא מבוטל. הוא ביקר והוכיח תופעות אנושיות פרטניות, מהאופנוען שעם כניסת השבת מקפיד את השקט הקצר להחריד בפול גז ועד השימוש בתאלידומיד והשלכותיו הרפואיות, מהאללת קריירתו של נרקומן הציבור הזונח את משפחתו ועד עיקולי מס הכנסה. בין לבין ביקר גם תופעות כמו היחס המקודש לתורת האבולוציה שעל פי הגיונה שוטטו להם כמה חוקי טבע בחלל, וממפגש אקראי של חלבון וחלבון צמח לו כישרון.

במקביל לאלה שיגר גם ביקורת חברתיות כמעט לכל עבר, החל מהחברה הקיבוצית שממנה בא וכלה בציונות הדתית שנדמה היה לעיתים שאליה הוא הולך, ובדרך סנט בדמוקרטיה (אם כי כמדומני מבלי להציע רעיון חלופי, למעט אנרכיה בנוסח שנות השישים המופקרות), לעג לרודפי הממון ותאווי הכבוד, בעט בתרבות המערב המנוונת, בז לתקשורת הגורסת, דורסת, הורסת, הודקת, ומשווקת את זה כחופש דיבור ועוד ועוד, וכמו נביאים קדמונים עשה זאת לא פעם בשפה קשה לעיכול, בוטה ונטולת עכבות ונימוסים מעונבים.

ממקום מושבו, זרוק מתחת עץ אשכוליות אחד או בשדה המוזהב שתחת איזה גשר מט לנפול שמעליו עגלות התרבות בתנועה מתמדת עוברות זו מול זו, היה מאיר אריאל נע ונד בין תרבויות, בין שפת המקרא, המשנה, המדרש והתלמוד לבין שפת חיילי נגמ"ש העולה אל קו רקיע או שפת פוצקי מוצקי מקובל וילדותי. בין אלה לאלה היה עוקצני וקשה ללא רחם בביקורתו גם כלפי תנועת ההתיישבות.

הוא אמנם ידע היטב מול מי הוא נאבק על ליבה של הארץ הגבוהה והרזה שפעם היא חץ פעם קשת, מול בחור ערבי משכיל או מול ערבי סבלן עם נרגילה שיושב בסוף כל משפט בעברית, הוא גם ידע שאלף שנים ועוד אלף הוא לא יוותר על גרגר מהארץ, ובכל זאת עם תנועת ההתיישבות היה לו ויכוח נוקב. 'הזו גאולה? הזה כבודה? כגנב במחתרת יהודה?', שאל בצעקה מול התגנבויות היחידים לסבסטיות השונות, אך בניגוד למתלהמי תקופתנו את ביקורתו נשא אריאל מתוך כבוד והערכה לבני הפלוגתא שלו.

על ההערכה הזו ניתן ללמוד מראיון בו אמר: "זה (מדרש יונתי) שיר שנכתב ברמת השכלה של תלמידי ישיבות או של רבנים. הוא ממש לא מופנה אל הבורות החילונית", עקץ את סביבתו התרבותית הטבעית והוסיף: "השיר הזה מראש יוצא מתוך נקודת מבט שמי ששומע אותו חייב להיות משכיל, חייב לדעת את העלילות התנ"כיות ואת המדרשים שסביב שיר השירים, לדעת מה היא שנת שמיטה, כי השיר בא לעשות חשבון עם אנשי הדת כמו 'גוש אמונים'... פה חרגתי ועברתי על אתיקה מסוימת שלקחתי על עצמי שלא להתייחס למפלגה אלא לתופעה. פה כיוונתי חץ אל כל התפיסה של ארץ ישראל השלמה... ללא דיבור על שמיטת הארץ אתם לא אוהבי הארץ. רק הם יכולים להבין את זה, כי לדבר אל חילוניים, או סליחה על הביטוי – בורים בנושאים של תורה, חבל על הזמן. הם לא יודעים על מה מדובר".

אין לדלג גם על הרמז שבשמו של השיר - 'מדרש יונתי'. יונתי, כידוע, הוא כינוייה של האהובה המקראית המעוררת ערגונות. זהו שיח נוקב, חסר פשרות, מברר, אך מתוך אהבה לארץ ולחלקי העם, וכך הוא גם התקבל. לא היה קל לציונות הדתית לעכל את חיצי 'ירושלים של ברזל' ו'מדרש יונתי'. מול הטענות הללו לא נותר הציבור המתיישב כשהוא אילם, שמוט לסת ולשון, הוא החליט שהוא בוחר בהקשבה ואז הגיב והתנצח. את הדברים קיבל הציבור המתיישב כחלק מהבירור הישראלי הפנימי שצריך להתרחש בין חלקי החברה, וכך, עד היום נלמדים ומושרים שיריו בישובים כמו בקיבוצים.

אבל היה עימות נוסף שבמרכזו עמד מאיר אריאל, והוא כל כך נוגע לימינו אלה – הוויכוח עם הקהילה הלה"טבית שהפך במהירות הבזק למתקפה אלימה נגדו.

הכול החל כשנשאל מאיר אריאל על יחסו לקהילה החד מינית. הוא הסביר שאם הוא מקבל את תורת משה כאמת הרי שמדובר בחבילה אחת. לא ניתן להחליט שיציאת מצרים היא אמת וקטע אחר בתורה אינו אמת, ומאחר והוא מאמין בתורת משה הרי שגם יחסה של התורה לתופעה זו מקובל עליו. מאותו רגע בתריסר קנים ניצרות שוחררו וארובות השמים נפתחו עליו. מאיר אריאל מצא את עצמו מושא למתקפה אלימה וברוטאלית של הקהילה הנאורה. הפגינו מולו, הפריעו להופעותיו, מנעו מאנשים להיכנס, שפכו עליו ועל רעייתו, תרצה, מי שופכין, זרקו עליו ביצים, ירקו עליו, שיריו הודרו מתחנות הרדיו, כל זאת ועוד כדי שייכנע ויחזור בו מדבריו-אמונתו.

"אין דיון בחברה הישראלית", קבע באותם ימים מאיר אריאל בראיון שנשמע כיום אקטואלי מאין כמותו, "למעשה אנחנו חיים בעריצות של דיכוי חופש הדיבור וחופש הדעה. זו עריצות מתוחכמת במיוחד שמתחזה כשיא חופש הדיבור וחופש הדעה".

כשבוחנים את שתי זירות ההתגוששות הללו, זו שמול גוש אמונים וזו שמול הלהט"ב, מתברר שאת מבחני הסובלנות שהציב מאיר אריאל בפני החברה הישראלית יש מי שעבר בהצלחה, ואלו דווקא המתויגים כיום כקנאים חשוכים ונבערים, ולעומת זאת היו שכשלו במבחן ובחרו לחשוף ציפורניים אלימות ואף להשתמש בהן ללא פשרות, ועם זאת דווקא הם נחשבים לנושאי דגל השוויון, החופש והנאורות.

ולסיום, אנקדוטה מעדותו של יואב קוטנר, אחד משותפיו של מאיר אריאל ל'מסע הבחירות' המפורסם שלו:

"היינו ליד שדה בוקר, היה יום חמסין נוראי, אין עב בשמים. כל הדרך מאיר אריאל ביד אחת קורא סידור, ביד השנייה מגלגל ג'וינטים ומדבר על אלתרמן, הכול ביחד. פתאום הוא אומר 'רגע, רגע, צריך לעצור, אני רוצה לקרוא תפילת הגשם', יורד מהאוטו, נעמד על גבעה ליד, קורא תפילת הגשם ותוך דקה התחיל מבול מטורף... באמת... הוא הוריד גשם... בגלל זה קראתי לו מאז 'רבי מאיר בעל הנס'...".

עכשיו תחליטו, כן נביא או לא נביא, או אולי סתם אדם מעורער שעם שחרורו - אתם יודעים מניין - היה זקוק להמלצת הרופאים לבקר ביקור חודשי בנמל התעופה כדי להקל מעט את הלחץ על העין השטופה, השלופה, הקלופה, הצלופה, הדלופה, הפרופה, הטרופה, השרופה, הצרופה, הגלופה...