
ראש השנה הוא תמיד חג ארוך, אבל כשהוא צמוד לשבת הוא ארוך אפילו במושגים של יום טוב שני של גלויות.
מדובר ב‑72 שעות של ניתוק מהעולם הגדול והתמקדות בעבודה רוחנית משמעותית הכוללת תפילות, אוכל, אוכל ועוד אוכל. כשראש השנה צמוד לשבת, שלושת הימים המיוחדים האלה נראים בערך ככה:
הלילה הראשון
תפילת ערבית נגמרת. מבית הכנסת יוצאים יהודים חגיגיים ומבושמים, רחוצים, מגולחים (מי שנוהג) ולבושים בגדי חג מבהיקים. הם לוחצים ידיים בחיוך רחב ואומרים יפה שבת שלום, ואז נזכרים שזה בכלל ליל חמישי ומברכים זה את זה בברכת "לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו לאלתר ולחיים טובים אתה ובני ביתך עבדך ואמתך שורך וחמורך והגר אשר בשעריך שגר אלפיך ועשתרות צאנך דגנך ותירושך ויצהרך וכל אשר לרעך". הברכה הזאת אורכת לא יותר משעה או שעתיים, ואז מביטים היהודים למעלה, אל הלבנה המתחדשת, ופוסעים הביתה בשמחה גדולה ובחרדה עצומה שמא הם שוב שכחו לכבות את האור במקרר. כשהם מגיעים הביתה הם מיישרים את המפה על שולחן החג, מסדרים את הסימנים, מוזגים יין לגביע ומחכים. לא לאורחים, לא לאליהו הנביא, אלא לילדיהם המתבגרים שחוזרים מבית הכנסת שלוש או ארבע שעות אחרי שהתפילה נגמרת.
"איפה הייתם עד עכשיו?!", גוערים בהם ההורים כשהם סוף סוף מגיעים.
"דיברנו עם חברים", עונים הנערים את התשובה הקבועה, "יאללה בואו נאכל, אני גווע מרעב".
"מה יש לכם לדבר כל כך הרבה?", אומרים ההורים את הטקסט הרגיל, "ולמה לפני הארוחה ולא אחריה?".
"נדבר גם אחרי הארוחה", מרגיעים החבר'ה, "אפשר להתחיל כבר?".
מוזגים יין לגביע (היין הקודם נשפך) ושרים שלום עליכם. באמצע אשת חיל נזכרים שהיום לא שבת. קמים, עושים קידוש, מברכים שהחיינו, שירבו זכויותינו, שייתמו שונאינו ושנצליח לדחוף את סירינו לתוך מקררנו לאור הכמויות האדירות שבישלה אשתנו.
בבוקר מעירים את הילדים (קשה להם לקום, הם דיברו עם החבר'ה עד מאוחר), ואת שאר היום מבלים בתפילות, בארוחות ובהתפלפלויות האם מותר או אסור לישון בראש השנה, עד שהעייפות עושה את שלה וכל אחד צונח במקומו: האישה על הכורסה, הילדים תוך כדי שיחה עם החבר'ה, הגבר תוך כדי סידור המקרר. ויהי ערב ויהי בוקר, יום ראשון.
הלילה השני
תפילת ערבית נגמרת. מבית הכנסת יוצאים יהודים חגיגיים עם משקל עודף (הארוחות של היום הראשון היו מצוינות), זיפים על הפנים, חולצה חצי מגוהצת ומכנסיים עם כתם מהרימון שהתפוצץ עליהם בסעודת הצהריים. הם לוחצים ידיים ומברכים זה את זה בברכת "לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו וכל מה שאמרתי לך אתמול", והמהדרין מוסיפים איש לרעהו את ברכת "לא ראיתי אותך כבר היום, הא הא?".
הם פוסעים הביתה לאיטם, מתלבטים איך אפשר לאכול עכשיו עוד ארוחה ואיך הם יירדמו בלילה אחרי שישנו כל הצהריים. כשהם מגיעים הביתה הם מחליפים מפה, מסדרים את הסימנים מאתמול, מוזגים יין ומחכים. חמש או שש שעות אחר כך מגיעים המתבגרים. כן, הם שוב דיברו עם החבר'ה. לא, הם לא מיצו את השיחה אתמול.
"על מה יש לכם לדבר כל כך הרבה?", משתוממים ההורים.
"על החזנים", אומרים הנערים, "אפשר לאכול כבר?".
מוזגים יין, שרים שלום עליכם, נזכרים שהיום לא שבת, ממשיכים לשיר. עושים קידוש, וכשהאב מקרב את הגביע לפיו אומרת לו האם: "המממ המממ!", שזה, בשפת ההמהומים: "צריך לברך שהחיינו".
"המממ המממ!", מניד האב בראשו, שפירושו: "כבר אמרנו אתמול".
"המממ המממ!", מזדעקת האם, או במילים אחרות: "כל יום בפני עצמו".
"המממ המממ!", מתעקש האב, לאמור: "לא, זה יומא אריכתא".
"המממ המממ!", מצביע הבן על הקלמנטינות הירוקות שמונחות על השולחן.
"המממ המממ!", מעווה הבת את פניה בהבעה שאומרת שהקלמנטינות חמוצות ולא ראויות לברכת שהחיינו. ככה הם מעבירים את הערב בהמהומים חגיגיים, עד שמישהו פותח ספר ומגלה שבערב השני אומרים שהחיינו בכל מקרה.
"שהחיינו", מפטיר הבן אנחה שפירושה: "החבר'ה מחכים לי".
מברכים על הסימנים, מביאים את המנה הראשונה, נזכרים ששכחו להדליק נרות. הולכים להביא אש, מגלים שהנר כבה. "איך כבה", רוטן אבי המשפחה, "הוא היה אמור להחזיק 25 שעות".
"אמרתי לך להכין עוד נר", מוכיחה אותו האם.
"הלכתי לתשליך", מתנצל האב, "אבל מחר לא אשכח".
"מחר שבת".
"מה פתאום, מחר יום שישי".
"היום שישי".
"לא חמישי?".
"היה חמישי. עכשיו שישי".
"רגע, אז עכשיו שבת?".
הרצף הארוך קצת מבלבל. גם בבית הכנסת מתלבטים בבוקר איזה שיר של יום להגיד. ליתר ביטחון אומרים את כולם. חוץ מזה התפילה מתנהלת בדיוק כמו אתמול רק עם חזנים אחרים כדי שהקהל הקדוש יוכל להשוות ביניהם. בסוף התפילה חוזרים הביתה, אומרים זה לזה "עוד פעם אוכלים? כמה כבר אפשר לאכול?" (מי שלא אומר את זה לא יוצא ידי חובה), אוכלים, מברכים, האישה הולכת לנוח, הגבר מסדר את המקרר. הם כבר אחרי ארבע ארוחות דשנות, ועדיין אין מקום לכל האוכל. נס, אין דרך אחרת להסביר את זה. ויהי ערב ויהי בוקר, יום שני.
הלילה השלישי
מבית הכנסת יוצאים יהודים שכבר לא יכולים להסתכל זה על זה, עם יערות קוצניים על הפנים ושברי בגדים שהם שלפו איכשהו מהארון. הם לוחצים ידיים בלאות ומברכים זה את זה בברכת "לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו", ואז מתעשתים ואומרים: "סליחה, שבת שלום. אני כבר לא זוכר איזה יום היום ומה אני עושה פה".
הולכים הביתה, מיישרים את המפה, מסדרים את הסימנים, נזכרים שהחג יצא כבר, מורידים אותם. מחכים כל הלילה שהילדים יחזרו (זה בסדר, אף אחד לא באמת רעב), מוזגים יין, מתלבטים אם צריך הבדלה, עושים קידוש, נזכרים שלא שרו שלום עליכם. כפיצוי מברכים שהחיינו.
נוטלים ידיים, אוכלים. החלות קצת יבשות. גם התיאבון. אומרים דבר תורה, מנסים להיזכר מה פרשת השבוע, ואם בשבת שעברה ניצבים-וילך היו מחוברות. השבת שעברה נראית רחוקה כל כך, כאילו היא הייתה בשנה שעברה. אה, כן, היא באמת הייתה בשנה שעברה. בברכת המזון אומרים יעלה ויבוא ולא אומרים רצה והחליצנו. חוזרים לראש, אומרים רצה והחליצנו וגם יעלה ויבוא, מתוך הרגל. מתלבטים אם צריך לומר עושה שלום או עושה השלום במרומיו. ליתר ביטחון מוסיפים גם על הניסים. בכל זאת, עשרת ימי תשובה.
"כמה אכלתי", מגהק הבן, "מזל שביום ראשון יש צום".
"נראה אותך אומר את זה בשבת בעוד שבוע", אומרת אחותו.
"למה מה יש בשבת הבאה?", הוא שואל.
"יום כיפור", אומרת האם.
"נהדר", צוהל האב, "אני לא אצטרך לסדר את המקרר".
ויהי ערב ויהי בוקר, יום שלישי.
שנה טובה.
לתגובות: dvirshrayber@gmail.com