מוגנות בית ספרית אינה דגל של בית ספר מסוים, אלא מרכיב ראשוני וחיוני לעשיה בכל בתי הספר בארץ ובעולם.
אם אין לתלמידים תחושת ביטחון בבית הספר, לא ניתן לקיים חינוך ולמידה והמקום הופך לזירה של פחד והתגוננות.
מפני כך, רבים הם בתי הספר שחרטו על דגלם את המוטו "אפס סובלנות כלפי אלימות". בבתי ספר אלו, אלימות תיחשב לחציית כל הקווים וממילא גם התגובה תהיה בהתאם. בתי ספר רבים משעים באופן מיידי (ביום המחרת, ע"פ הוראת חוזר מנכ"ל) תלמיד שנהג באלימות כביטוי ברור לכך שהתנהגות אלימה מאבדת את זכות השהייה בבית הספר.
כשמדובר על אלימות פיזית, ההיגיון מחייב שרוב מוחלט של אירועי האלימות בבית הספר אינם מקרים של אלימות בריונית הנעשים על ידי תלמידים שהתנהגותם הקבועה אלימה. לא מדובר בתלמידים מטילי אימה במסדרונות בית הספר בסגנון של מאפיה או תלמידים שרוב תגובותיהם אלימות. תלמידים מסוג זה לא נמצאים בבתי הספר הרגילים בדרך כלל, אלא במוסדות מיוחדים וייעודיים לאוכלוסייה זו.
בבתי הספר בארץ הבריונות היא מעשה חריג ביותר, והתקשורת דואגת ליידע אותנו באותם מקרים ספורים שקורים מידי שנה. הרוב המוחלט של אירועי האלימות בבתי הספר, שלא נשמע עליהם בתקשורת, הם אלו שהתפתחו מוויכוח סוער או הצקות חוזרות. לא מדובר כאן על תלמידים אלימים שזו ההתנהגות הקבועה שלהם, אלא על תלמידים שהגיעו לסף יכולת השליטה שלהם שנמתחה עד הקצה בוויכוח או בעקבות הצקות מהסביבה, כשברקע יכולות להיות נסיבות סוציאליות שונות.
תלמיד בית ספר יסודי שטופל אצלי בשנים האחרונות הואשם באלימות והורחק מבית הספר שלוש פעמים בהשעיה חיצונית (בבית) ועוד פעמיים בהשעיה פנימית (בבית הספר, בשהייה בכיתה המקבילה). בכל המקרים הדפוס היה כזה: במהלך שיעור ובהפסקה שלפניו ואחריו, שני תלמידים מהכיתה הציקו לו בכינויי גנאי חוזרים ונשנים. בנקודת זמן מסוימת, אותו תלמיד התפרץ באלימות פיזית כלפיהם. התלמיד המכה הורחק מהכיתה באופן מיידי והושעה לביתו או לכיתה המקבילה בשכבה למשך יום הלימודים הבא. עם התלמידים המציקים לא נעשה דבר.
בואו נבחן יחד את המקרה. מצד אחד זו דוגמה מצוינת ל"אפס סובלנות כלפי אלימות". כל השכבה קיבלה מסר שאלימות מונעת את הזכות להיות בבית הספר, ומכניסה את ההורים לתמונה באופן מיידי. תלמיד שנוהג באלימות צריך לתת דין וחשבון להוריו ולבית הספר. הוריו יצטרכו להיעדר מהעבודה כדי להגיע לפגישה בבית הספר ואולי גם לשהות איתו בבית בהשעיה. הפניה להורים בהחלט מרתיעה את רוב הילדים שהתנהגו באלימות.
מצד שני, יש לבחון היטב מה הייתה הבעיה והאם פתרנו אותה. האם מדובר בילד אלים? העובדות מלמדות שהילד אינו אלים. הוא לא היכה ילדים אחרים בבית הספר, למרות שיש להניח שהיו לו חיכוכים גם עם ילדים אחרים – כדרכם של ילדים. הוא לא מסתובב בהפסקות ומטיל את מוראו על התלמידים. אילו השניים לא היו מציקים לו שוב ושוב הוא לא היה מגיע לאלימות!
גם לנו, המבוגרים, נגמר הפתיל מתי שהוא. גם אנחנו מגיעים לסף שלנו ומגיבים בכעס. יש מישהו מהקוראים שלא צעק על ילדיו? חבריו? אז כשמדובר במבוגרים בדרך כלל וב"ה הכעס נגמר בצעקות, אך כשמדובר בילד הגבולות פחות ברורים ולפעמים היד מורמת.
ונחזור למקרה שלנו. מי פה האלים? מי נהג בבריונות? חוזר מנכ"ל ("אקלים חינוכי מיטבי והתמודדות מוסדות חינוך עם אירועי אלימות וסיכון", ניסן התשע"ה, אפריל 2015) מגדיר גם הצקות כ"אלימות חברתית חוזרת ונשנית: הצקות ומעשי בריונות, כולל חרם, הפצת שמועות חוזרות ונשנות..." (עמוד 53). מסתבר שאותם שניים לא פחות אלימים מזה שהרים יד!
מדובר בתלמיד שסובל מהצקות חוזרות ונשנות, הוריו יידעו על כך את המחנך, יועצת בית הספר והמנהל, ובכל זאת המצב נמשך. התלמיד מביע אצלי רגשות קשים של חוסר צדק, בדידות ותסכול. הוא קרבן להטרדות, הוא אינו מוגן והמצב לא משתנה. ועכשיו כשהתלמיד מושעה שוב ושוב, התסכול והבדידות רק מתגברים וכך בית הספר מזמין למעשה את ההתנהגות האלימה הבאה. מה נותר לאותו תלמיד חוץ מלהגן על עצמו וכבודו שנרמס שוב ושוב בידי חבריו המציקים והצוות החינוכי שלא שועה לתחנוניו?!
מסתבר שלא בכל מקרה אלימות בבית הספר המכה הוא האשם הבלעדי. אינני מזלזל כלל בקו האדום של הרמת יד או רגל, אך בואו ננסה להבין את התמונה בפרספקטיבה שונה כדי להבין מי כאן באמת הקרבן.
ואם כבר מדברים על "אפס סובלנות כלפי אלימות" בואו נפסיק להתמקד רק בפן המשמעתי ונעביר את מרכז הכובד לפן החינוכי. ילד שמגיב באלימות צריך חיבוק גדול של תכנית חינוכית שתחזיר אותו להתנהגות חברתית נורמטיבית, שתלמד אותו לשלוט בדחפיו, שתעזור לו להימנע מאינטראקציות נפיצות, שתסייע לו לקחת פסק זמן במקרה של התלקחות, שתעצים את ההצלחות שלו שעלולות להיפגע אם האלימות תתפוס מקום מרכזי בחייו. אך מי יקדיש זמן לבניית תכנית חינוכית אישית לתלמיד כזה ולמימושה? אם אלימות היא באמת קו אדום, אז יש לעצור הכל ולפנות איש צוות לשיקום היכולות החברתיות של אותו תלמיד.
להורים שמגיעים אלי לייעוץ לאחר שילדם נתפס שוב ושוב בגניבה אני מייעץ לתת לו לשמור על קופה משפחתית להוצאות שבועיות קטנות. קופה שיש בה כ-200 שח בשטרות ומטבעות, כשהילד מנהל רישום הוצאות. ממש לתת לחתול לשמור על השמנת. ילד שמשוכנע שהוא גנב ואין מה לעשות, צריך לקבל עכשיו מנות גדושות של אמון ביכולתו להיות איש אמון. בשיטת ה"הפוך על הפוך" הוא יקבל את הקופה ויתרגל לשלוט בדחפיו. ייתכן שיהיו חסרים שם כמה שקלים בסיכום השבועי, אך ההורים ימשיכו לעודד אותו ומידי פעם יבדקו איתו כמה היה וכמה יצא ועל מה.
גם לילד נורמטיבי שמגיב באלימות כשלוחצים אותו ממש לפינה – כמו ילדים רבים מאד במערכת החינוך – צריך לתת לשמור על השמנת. הייתי נותן לו להיות "נאמן סובלנות". בהפסקות, להסתובב בחצרות בית הספר ולסייע לתלמידים בפתרון בעיות חברתיות. אני רוצה להראות לו שאני סומך עליו ויש לו את היכולת ללמוד וללמד את העצירה, חשיבה, פתרונות וחברות טובה. הייתי מלמד אותו איך לסייע לאחרים ודרך זה ילמד גם את עצמו. הייתי עורך איתו סימולציות של מצבים חברתיים ומלמד אותו לקרוא נכון את התמונה כי יש לי אפס סובלנות כלפי אלימות!