מי אנחנו? באמת... מי באמת אלה ההזויים האלה, שגרים במדינה ההזויה הזו? כל האלה שחיים ומתים בגללה ובשבילה?
אההההה נו, אני אספר לכם, ככה בקטנה. אני אספר לכם למה באמת אנחנו (כולנו) בלתי מנוצחים.
אני גרה באריאל.
המיקום הזה כמובן שנוי במחלוקת, אלא שהמחלוקת הזו נמחקת ברגע האמת, נעלמת כלא הייתה ברגע בו אנחנו (האלה מ'אכיבוש') צריכים אתכם, וכאשר אני כותבת 'אתכם', אני מתכוונת את כולכם - ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, אשכנזים ומזרחים, לבנים ושחורים, כולכם.
אורון אדרי ז"ל הוא ילד שלנו, ילד של אריאל מ'אכיבוש'... צפוי לגמרי שאם יבקשו תושבי אריאל משהו בעבורו, כל המתנגדים למיקום מגוריו של אורון, יפנו עורף וינפנפו את הבקשה על הסף. אז זהו שלא. ממש ממש לא.
מי היה אורון? אורון התגייס ליחידת שלדג והמשיך את שירותו הצבאי בסיירת גבעתי שם הצטיין בתפקידו והיה אהוב על חבריו ומפקדיו.
מיד עם תום שירותו הצבאי, ולאחר שעבר מיונים רבים וגיבוש מפרך התקבל לימ"מ (נבחר עם עוד 8 לוחמים מתוך 1,506 מועמדים!) והחל את שירותו במשטרה ב - 2.5.2004. אורון שירת כלוחם בצוות הממוכן ושם כחלק מתפקידו כאופנוען, התאהב באופנוע ורכש לעצמו, אופנוע פרטי. אורון שירת 4 שנים ביחידה שכל כך אהב וביום העצמאות (2008), היה מועמד לעלות בדרגה כמצטיין יום העצמאות.
לדברי מפקדיו ולדברי מפקד היחידה דאז היה אורון "מקצוען, מיומן בצורה ראויה לשבח, המובחר שבמובחרים, אהוד על כל חבריו ומפקדיו ושרבים במדינת ישראל חייבים לו את חייהם ואינם יודעים זאת".
ביום שישי, כ"ח באדר ב' תשס"ח 4.4.2008 בשעה 14:35, נהרג אורון בעת מילוי תפקידו כשהוא רוכב על האופנוע שכה אהב. אורון היה בן 26.
נו, אתם שואלים עצמכם, אז מה עכשיו?
נו, עכשיו מלאו 10 שנים לגבר גבר הזה שיישאר צעיר לנצח.
אז עכשיו החליטה קרן קופלר ברקו, תושבת העיר, שהיא רוצה לערוך מסע אופנועים לזכרו. חשבתי לעצמי, את מי תצליח הנהדרת הזו לשכנע למסע הזה? כמה יחידי סגולה, אופנוענים ימניים תומכי 'אכיבוש' יגיעו?
מה אני אגיד לכם חברים שלי, חודשיים תמימים היא עבדה על הפרוייקט הזה. בשישי האחרון הם נענו לה והתייצבו לקריאה. עשרות רבות של אופנוענים מכל שכבות האוכלוסיה, מכל המגזרים, מכל הצבעים, מכל המינים, מכל המועדונים, הערים והישובים, הגיעו בהמוניהם.
כולם התקבצו ובאו ברצון ובאהבה, יצאו לדרך מצומת ירקון ונסעו בשיירה מדהימה לכיוון אריאל, עברו ברחובותיה והגיעו אל בית אימו של אורון, נעמדו שם לדקת דומייה "אופנוענית" רועמת... הפעימו את הלב והנשמה.
נכון ששאלתם את עצמכם לא פעם אחת, "מה באמת יקרה ברגע האמת, מה יהיה עם השנאה הזו, עם הקיטוב הזה, עם הקרע המפחיד הזה בעם שלנו"... אז אני אומרת לכם, זה מה שיקרה, במדויק.
אנחנו נבקש מאנחנו, אנחנו נחבק את אנחנו. לא חשוב מי, לא חשוב מהיכן, לא חשוב מתי. זה מה שיקרה. (ואל תזלזלו ב"זה מה שיקרה" הזה, תביטו סביבכם, זה מה שלא קורה אצל אויבינו...!).
לכן, בימים השחורים האחרונים, עמוסי הדם הרציחות והלוויות, אני מצדיעה בדום מתוח ובראש מורכן ל - אנחנו.
