אני דור שלישי לשואה. ההורים שלי גדלו כאן, ההורים שלהם שם. ההורים שלי נולדו אחרי המלחמה, ההורים שלהם חוו את המלחמה. הם לא קראו לה שואה, הם קראו לה "המלחמה", ולכולם היה ברור על איזו מלחמה הם מדברים. אם הם בכלל דיברו.
אני דור שלישי, הסבים והסבתות שלי היו ניצולי שואה. להורים שלי לא היו סבים וסבתות, כי הם לא ניצלו. היו להם משפחות קטנות, עם שתיקות ארוכות בימים וחלומות ביעותים בלילות ושלל תסביכים ופחדים, שבני הדור הראשון סחבו איתם כל השנים והורישו בלי דעת לדור השני.
אני דור שלישי לשואה. בעולם טכנולוגי, דור שלישי הוא מכשירים מתקדמים עם אינטרנט מהיר ואין סוף של פונקציות. בעולם היהודי דור שלישי הוא דור חופשי, נקי מתסביכים, עם שורשים עמוקים, משוחרר מהגלות המכבידה ותסמיניה המעיקים. או לפחות אמור להיות כזה. כילד, תמיד ביום הזיכרון לשואה היה מגיע לבית הספר ניצול או ניצולת שואה, כל שנה מישהו אחר, ומספר את סיפורו בבהירות מצמיתה. הם נראו לנו נורא זקנים, הניצולים, למרות שהם היו אז בסך הכול בני חמישים או שישים. לכל אחד מהם היה סיפור ייחודי, אבל כל הסיפורים סיפרו תמיד את אותו הדבר: היטלר, רוע, רעב, גטו, רכבת, מחנות, מוות, תקווה, ישראל, גאווה, תקומה, נקמה, אל תשכחו, בזכירה סוד הגאולה. המוטיב החוזר עיצב תודעה: זה קרה, היה נורא, עכשיו תעשו הכול כדי לשמור על העם ועל המדינה.
אני דור שלישי לשואה, ואני חייתי עם הניצולים. ראיתי אותם, שמעתי אותם, פגשתי אותם ברחוב, במכולת, בתור לקופת חולים, תמיד עם מבטא זר והרבה פעמים עם מספר על היד. זיכרון השואה היה נוכח, אמיתי, מוחשי, בלתי ניתן להכחשה. אבל מתישהו, בגיל 15, אולי 16, היכתה בי התודעה שזה לא יימשך לנצח. הניצולים לא יחיו לעד, העדויות יהפכו למסמכים, הזיכרון ייטשטש. הדור שלי, הדור השלישי, יהיה זה שיצטרך לספר לדור הרביעי והחמישי שאנחנו פגשנו אותם, שהשואה הייתה פה, נוכחת, טרייה, מאיימת, מצַווה. הבנתי שהדור שלי, הדור השלישי, יצטרך להילחם בהכחשה, בהשכחה, בזילות השואה. חשבתי שהמלחמה תהיה מול פרופסורים אנטישמיים ואספסוף אירופי או ערבי שמצטער מאוד שהיטלר לא הצליח לסיים את המלאכה. לא דמיינתי, לא יכולתי לדמיין, שנצטרך להיאבק גם ביהודים שממהרים להשוות כל דבר לשואה, מוויכוחים פוליטיים עד הגנה על גבולות המדינה, מפיזור הפגנות ועד גירוש מסתננים מבקשי עבודה. לא העליתי על דעתי שאלוף בצה"ל, סגן הרמטכ"ל, יעז לומר – בעיצומו של יום הזיכרון לשואה! – שהוא "מזהה בחברה הישראלית תהליכים מעוררי חלחלה" שמזכירים לו את אירופה של שנות ה‑30, ועוד יקבל מחיאות כפיים סוערות ויהיה מועמד לתפקיד הרמטכ"ל. אולי טוב שהסבים והסבתות שלי כבר לא היו פה כדי להתפלץ מהדברים המזוויעים של האלוף יאיר גולן. כי אם ישראל של היום היא כמו גרמניה של פעם, סימן שהשואה לא הייתה כל כך נוראה. או שאולי היא כן הייתה נוראה, אבל היא הייתה אירוע גלובלי שלא כוון דווקא נגד יהודים. עובדה, גם צוענים סבלו. ופולנים. וגרמנים. והיהודים הרי לא יותר טובים מהם. וכל העולם היה במלחמה, אז מה היה כל כך נורא.
אבל אני דור שלישי לשואה, והתפקיד שלי הוא להילחם בהכחשת השואה גם כשהיא עטופה בדמגוגיה מתקתקת. אני דור שלישי, והשואה עדיין חיה ובועטת בתוכי כל יום. אני, תסלחו לי, מצטמרר כשאני רואה נערים יהודים רוקדים לצלילי מוזיקת טראנס גרמני, למרות שאין בה שום דבר מעבר לאיי-צווי-דריי ותופים אלקטרוניים בלתי נסבלים. אני מתעב בדיחות שואה. אני מתקשה להבין ישראלים שנוסעים לנופש ביער השחור. אני לא סובל פרסומות שממליצות לי על מכונות כביסה גרמניות כי זה הכי "פנטסטיש". אני לא מוכן לקבל שום ביקורת בונה מאף שר חוץ גרמני, ואני נורא מצטער, אבל אני תמיד אהיה נגד נבחרת גרמניה. למרות שהיא משחקת כדורגל נהדר, למרות שהשחקנים הגרמנים ביקרו באושוויץ ובדכאו והניחו זרי פרחים, למרות שהם מגנים אנטישמיות בכל פה ולמרות שהם בעצמם דור רביעי לשואה ולא אשמים במה שעשו אבות אבותיהם.
כי אני דור שלישי לשואה, ויש עליי אחריות כבדה. אני חי את זיכרון השואה. אני צריך להנחיל אותו הלאה. אין לי זכות לנוח, לוותר, להשוות, להגיד שזה היה אירוע חד פעמי שלעולם לא יחזור ולכן אין מה ללמוד ממנו.
יש כאלה שעושים את זה. יש כאלה שמשווים, שמערערים, שעושים מהשואה קרדום לחפור בו. לא יודע מה איתכם, אני מזהה פה תהליכים מעוררי חלחלה.
נטע שורק בתוך כרמי
אז כרמי גילון הורה לאזרחי ישראל לכבות את הטלוויזיה בזמן שבנימין נתניהו ינאם (או יברך, או יקלס, או ישפד, למי אכפת) בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות, ואני, בתור אזרח שמקפיד על שמירת שב"כ כהלכתה, מתכוון כמובן לציית. חברה אזרחית צריכה למלא פקודות של ביטחוניסטים, במיוחד של אחד כמו גילון שקצר הצלחה מסחררת בתפקידיו כראש השב"כ (רצח ראש ממשלה ואוטובוסים מתפוצצים), שגריר בדנמרק (הפגנות סוערות נגד ישראל), ראש מועצת מבשרת ציון (התפטר באמצע הקדנציה), וכמי שלא מחמיץ הזדמנויות להתראיין עם לשעברים אחרים ולהודיע שזהו, הלכה המדינה.
אבל יש לי בעיה קטנה, קטנטנה, ממש פצפונת: אני אף פעם לא צופה בטקס הדלקת המשואות. הוא תמיד מתנגש לי עם התפילה החגיגית של ליל יום העצמאות, והריקודים והזיקוקים וה"אבא תרים אותי על הכתפיים", וההתגוששות הבלתי אפשרית של הכאב הצורב של יום הזיכרון עם השמחה המתפרצת של יום העצמאות, ואחרי שכל זה נגמר כבר אין לי כוח לראות בשידור חוזר את הטקס ואת הנאומים המפעימים. וחוץ מזה אני לא אוהב טקסים.
אז עכשיו אני נמצא בפלונטר הלכתי. מצד אחד, ברור שאני רוצה לקיים את פסיקת גילון הדור ולכבות את הטלוויזיה בזמן נאומו של ראש הממשלה. מצד שני, איך אני יכול לכבות את הטלוויזיה אם אני בכלל לא מדליק אותה? האם אני צריך ממש להגיע הביתה בזמן הנאום של נתניהו, להדליק ואז לכבות, או שאני יכול בדיעבד להסתפק באמירת "אני מתבייש להיות ישראלי"? ואם אין לי טלוויזיה, האם אני יכול לצאת ידי חובה על ידי כיבוי המחשב?
האם צריך לכבות כבר כשנתניהו מדליק את המשואה או רק כשהוא מתחיל לדבר? ואם ראש הממשלה ידליק ופתאום המשואה תכבה, האם אני עדיין צריך לכבות או שאפשר לסמוך על הכלל ש"כבתה אין זקוק לה"? האם במקום לכבות אפשר להפנות את המבט מהמסך, בבחינת "הזזה עושה מצווה"? ומה הדין אם נופל לי האינטרנט ובתמיכה הטכנית אומרים לי לכבות ולהדליק, האם אני עדיין יוצא ידי חובה או שמצוות לאו ליהנות ניתנו והכיבוי דורש כוונה נפרדת?
שמישהו בבקשה יענה על השאלות האלה, ומהר, כי מדובר במצווה חשובה ששמאלנים ילכו בה ופושעים לא יבינו מה רוצים מהחיים שלהם, ולתפארת מדינת ישראל.
עומר לגולגולת
תראי, יקירתי, זה נכון שאחרי החג קצת עליתי במשקל, אבל באמת, זה לא בגלל הבטן. זה בגלל הזיפים של ספירת העומר.
לתגובות: dvirshrayber@gmail.com