אי שם ב-2001 הבהיק בשמי הקולנוע הסרט 'אושן 11' עם הכוכבים הרבים שאכלסו אותו.
מאט דיימון, ג'ורג' קלוני ובראד פיט היו השלישייה הפותחת שהזניקה את הסרט להכנסות מטאוריות של כמעט חצי מיליון דולר. סרטי ההמשך, 'אושן 12' (2004) ו'אושן 13' (2007), לא הצטיינו כמו אחיהם הבכור והצופים הצביעו ברגליים.
עכשיו פותחת את הקיץ הגרסה הנשית של הטרילוגיה – 'אושן 8'. סטיבן סודרברג, הבמאי שאחראי על טרילוגיית אושן, הוחלף לטובת גארי רוס שמאחוריו טרילוגיית 'משחקי הרעב', המוכרת בעיקר לבני הטיפש עשרה ולהוריהם. רוס ידוע בעבודתו המהוקצעת ובשימת ליבו לפרטים הקטנים, ועכשיו נותר רק לשאול – האם אושן 8 בוורוד הוא גרסה חיוורת וחקיינית לאושן 11 המצ'ואיסטי, או שהוא נותן פייט רציני שראוי לכבוד? האם שווה להחזיר עגלה מקרטעת וצולעת אל השביל או שעדיף כבר סוס אחר, חדש ומבטיח?
סנדרה בולוק משחקת את דבי אושן, אחותו של דני אושן המנוח (ג'ורג' קלוני הבלתי נשכח) ומשוחררת טרייה מהכלא השמור לנשים. עכשיו היא מעוניינת לעשות אקזיט ולשדוד ענק יהלומים נדיר ששוויו מוערך ביותר מ‑150 מיליון דולר. שותפתה הראשית לשוד המתוחכם היא לוּ בדמותה של קייט בלאנשט, שעושה פה עבודה נהדרת וגונבת את ההצגה. בלאנשט האוסטרלית משילה את מעטה המסתורין הדרמטי שאופף אותה רוב הפעמים ('יסמין הכחולה' העגמומי או 'קרול' היפהפה), ומבוימת כאן היטב כקרימינלית עם מעיל עור יקר ופני קֶרח קורצות. גם כאן, כמו אצל האח הבכור מ‑2001, צוות השחקניות (שמונה במספר, כשם הסרט) הוא רשימה מכובדת של כל המי ומי: אן האת'ווי, הלנה בונהם-קרטר, ריהאנה ועוד, אבל אין ספק שלצעירות על הסט יש מה ללמוד מבלאנשט שנושקת לחמישים, ומראה לכולם שאפשר רק להשתבח עם השנים. כן, גם בסרטים. השימוש בבגרות ובבשלות שלה עושה את הסרט לכזה שמתאים גם למי שחצו את גיל ה‑30.
העלילה ב'אושן 8' היא עלילה קצבית שזזה מהר. במובן הזה הסרט מספק עניין ואקשן גם אחרי שעה וחצי של צפייה צרופה בלי אתנחתות כלל. הנוף הוא בעיקר על רקע של בית שנראה כמו שילוב של בית אריזה עם וילה מזיכרון יעקב, בורגנות על מצע של בית כלא ואפלוליות רוקמת סוד. הסרט אומנם עוסק בנשים, מורכב כמעט אך ורק מנשים ומנסה להביא איזה פן נשי - אבל לא מצליח. הנשים ב'אושן 8' הן נשים בשחור, לא בוורוד. הן גרסה נשית לג'ורג' קלוני וחבריו, ולא הבטחה למשהו חדש ומרענן באמת. אין שום דבר רך או נשי על הסט, אלא אם נחשיב את קלות הדעת המשעשעת של אן האת'ווי, שמנסה בכל כוחה להיות סנובית חסרת מנת משכל שלא באמת מצליחה למחוק את החיוך התמים. גם הביגוד מזכיר יותר חבורה של צופי מונדיאל מאשר צופות בקיטש רומנטי ודביק.
עוד פן שהוא די אופייני לסרטי אקשן, אך מקשה לא מעט, הוא חוסר האמינות המשווע. איכשהו כל פעולה מורכבת, מסובכת, קשה ומאתגרת הופכת לאתגר פעוט שבקלות אפשר להתגבר עליו. פתאום מתברר לצופה שהמבצע הלא ייאמן שמתכננות הפושעות הצעירות הוא בסך הכול קידומת למבצע אחר, מסובך בהרבה, שכמובן יעבור גם הוא בהצלחה מסחררת. אז נכון, ברוב סרטי האקשן לא נראה את הגיבורים נכשלים ומלקקים את הדם מפצעיהם, אבל אפשר לשדר יותר אמינות כשמדובר באירוע ש"האבטחה בו היא מהמורכבות בעולם".
'אושן 8' הוא סרט טוב ומעניין שמספק את הסחורה. לחובבי האקשן מובטחת הנאה צרופה של שעתיים שלמות שבהן העין לא יורדת מהמסך. אבל בשורה אין כאן, גם לא חידוש מי יודע מה.