הרצל ביטון בטקס הדלקת המשואות
הרצל ביטון בטקס הדלקת המשואותצילום: מרכז ההסברה, משרד התרבות והספורט

היה קשה שלא להתרגש עם הרצל ביטון, כשעמד על הבמה בטקס הדלקת המשואות האחרון והריע לכבוד עם ישראל החי והקיים. לפני שלוש שנים, בבוקר גשום, הפך הרצל ביטון (59), תושב בת ים, מנהג אוטובוס אנונימי לגיבור.

"לא הייתי גיבור", הוא מוחה, "הייתי שליח מצווה של ה' יתברך ששלח אותי להציל את הנוסעים. רק בזכות הכוחות שקיבלתי ממנו נלחמתי בבן העוולה האכזרי כשאני פצוע קשה בחזה, כשהאוטובוס נוסע במהירות של 70 קמ"ש". ביטון, כמו המרואיינים האחרים בכתבה, חווה את חלום הבלהות של כל אזרח ישראלי בסתם של חול. הם לא קיבלו אותות מיוחדים מהשמיים ולא ידעו מה צופה להם הרגע הבא. אבל בזמן אמת הם צעדו צעד קדימה ובחרו במאבק עם התגלמות הרוע. הודות לתושייתם ולסייעתא דשמיא שהייתה להם, הם גם יכולים לספר היום את סיפורם.

עקיפה גורלית

יום רביעי, ראש חודש שבט תשע"ה. ביטון לא מרגיש טוב, ומתקשר לסדרן כדי לעדכן שכנראה לא יגיע. "אמרתי אתעטף בטלית ובתפילין של אחי שנפטר, ופתאום לא כאב כלום, הרגשתי טוב והגעתי לעבודה. הכול מתוכנן משמיים. מי שרוצה לשמוע אותי - אני נס גלוי".

ביטון מתאר לפרטים את שרשרת הניסים, כאילו הכול טרי וחי. "הנהגת אורלי יצאה לפניי עם אוטובוס קטן, שתי דלתות, ואני אחריה עם אוטובוס אקורדיון ארבע דלתות. ראיתי שהאוטובוס שלה מלא, וקר וגשום, עקפתי אותה ולקחתי נוסעים שחיכו לה וביניהם המחבל. כל הדרך אורלי הייתה אחריי, כשהיא ראתה שאני עושה זיג זג שמאלה וימינה כמו נהג שיכור, היא חשבה שקיבלתי התקף לב או אירוע מוחי. אבל אני טלטלתי את האוטובוס כדאי שהמחבל ייפול. אחרי שדקר אותי הוא רץ לנוסעים ודקר באמוק, צעק 'אללה אכבר', 'איטבח אל יהוד'. במפרק האקורדיון עמדו הרבה תלמידים והייתה גם אישה בהיריון, עולה מצרפת עם עגלה של תאומים ובהיריון מתקדם. פחדתי שהוא יגיע אליה. האישה צעקה 'שמע ישראל', ואני קיבלתי כוחות כאלה תוך שאני מדמם. אני מושך את בלם החירום במכה אחת, והמחבל עף אליי כמו טיל. עף לו המברג מהיד, נשאר לו הסכין. פתחתי את הדלתות כדי שאנשים יברחו וניתרתי מהכיסא". ביטון הפצוע נעזר במיומנות שלו כבעל חגורה שחורה בקראטה, ריסס את המחבל בגז מדמיע ונאבק בו תוך כדי שהוא מפיל אותו למדרכה וחובט בו ללא הרף כדי שלא יגיע לסכין. "פתאום הוא התגבר עליי, ואולי זו זכות אחי, שהמחבל דקר אותי שוב רק בכתף וביד. הוא קם ובורח, ואני קם ורץ אחריו שלא יגיע לנערות שברחו מהאוטובוס. פתאום הגוף שלי קר כמו קרח, אין לי אוויר ואני נופל על הברכיים. אני זוחל אל האוטובוס, יושב על השלולית של דם, מתקשר לראש אגף התנועה בדן, אומר לו שאני עומד למות, ואני מתקשר למשפחה להיפרד. איבדתי המון דם. הגעתי לבית חולים על הקשקש".

עם הטלפון הגיעה יחידת נחשון, וביטון כיוון אותם למחבל שהיה במעלה הרחוב. לוחמי היחידה ירו בברך המחבל, ולקחו אותו לבית החולים.

"עברתי תקופה לא קלה", הוא אומר ומפרט שורת ניתוחים ארוכים וסבוכים, "בורא עולם עשה איתי חסד. הודו לה' כי טוב. הנשמה כבר יצאה מהגוף, אחרי כמה ימים, כשהתעוררתי, סיפרתי לרופאים שבכל הזמן שטיפלו בי, כל הניתוחים, הנשמה שלי הייתה מעל הגוף. זה היה נס חנוכה, נס גלוי".

ביום הפיגוע חזרה לארץ קבוצת נהגים שנסעה לטייל בתאילנד, טיול שביטון תכנן להצטרף אליו והחליט לוותר. "החברים שמעו שהרצל ביטון מקו 40 במצב קריטי, וכולם באו עם המזוודות ישר לאיכילוב". והוא מודה בהתרגשות לרופאי איכילוב, "המלאכים בלבן", שהצילו אותו.

"כולם אמרו לי - אתה פירקת את המחבל. אבל אחי ז"ל שמשון הוא שמשון הגיבור, הוא הנחה אותי כמו ווייז מה לעשות ואיך לעשות. כאילו הוא אומר לי - אתה לא תמות, תן לו בראש, תעשה מה שאתה יכול, אם אתה עוזב הוא דוקר את הנוסעים ויחזור לשחוט אותך. זכות ההורים שלי, הסבא, כל הצדיקים שמרו עליי. ריבונו של עולם עשה לי השגחה פרטית. איך הוא נתן לי כוח לקום, לריב איתו מכות רצח, כאילו אני לא דקור וכל האיברים שלי הפנימיים שלי שסועים. איך נשארתי בחיים, אני נס גלוי".

מאז הפיגוע ביטון מוזמן לדבר בבתי ספר לקראת חנוכה וימי זיכרון, ולחזק את הנוער שילכו ליחידות קרביות. "המסר שלי זה שאין לנו ארץ אחרת. לא להיכנע להם ולא לוותר, עד טיפת הדם האחרונה שלנו. עברתי הרבה, הייתי במלחמות, נהרגו לידי, נפצעתי. בתקופת הפיגועים גם חברים שלי, נהגים, נהרגו בפיגועים ממחבלים שהתאבדו להם באוטובוס. אני מקבל את הכול בהבנה שהכול בידי שמיים. ריבונו של עולם רצה שאני אחיה. אני מודה לו כל יום כשאני הולך לישון וקם". מאז הפיגוע ביטון חיתן שני ילדים מתוך שלושה, וכבר זכה לשלושה נכדים. "הילדים האלה יכלו לשבת עליי שבעה ולומר קדיש", הוא מדבר על הנכדים ומחייך באושר, "היה בשביל מה להילחם ולחיות".

בחלוף השנים נדמה שהסיפור מאחוריו, אבל לפעמים הגלד נפתח והכול מתעורר מחדש. "פיגוע הרצח שהיה בברקן ועד עכשיו המחבל חופשי – האירוע הזה למשל יושב לי בראש", קולו נסדק. "המחבל לא נתפס. חי, מתחבא, מסתובב. עד מתי אנחנו נהיה ככה? מתי יהיה לזה סוף? המחבל בפיגוע אצלי קיבל 25 שנה כלא בעסקת טיעון, יורידו לו שליש על התנהגות טובה? בינתיים הוא אוכל ארבע ארוחות ביום, לומד תואר על חשבוננו, חדר כושר, מלון. למה שלא יעשו פיגוע? כל חודש הוא מקבל מהרשות הפלשתינית 10,000 שקל, הוא יוצא מהכלא מיליונר. אם היו עושים גירוש המוני לכל השפחה, משטחים את הבתים, הורסים אותם, הייתה הרתעה". הדיבור שלו שוטף וכאוב, וליבו ומחשבותיו נתונים לכלל, לדרום, לגופות החיילים בעזה. "עם ישראל חי וקיים! הם לא ינצחו אותנו, רק הלב כואב על מה שהם עושים לנו. אני לא מאמין בהסכם שלום. באוסלו קיבלנו נהרות של דם. הם רוצים אותנו בים. בעזרת ה' שלא נראה עוד פיגועים", הוא מסכם בתפילה.

צעדים חשודים בבית

לפני שש שנים בדיוק, ביום הראשון להפסקת אש אחרי מבצע עמוד ענן, היה שקט במושב שדי אברהם הקרוב לגבול עזה. יעל ראם-מצפון (45) הייתה לבד עם הילדים בבית, כי בעלה המשרת כאיש קבע עוד נשאר בשטח. "בלילה הקטנים, בני ארבע וחצי ושנתיים, ישנו איתי במיטה, והגדולות שהיו אז בכיתות ב' וד' ישנו כל אחת בחדרה. ישנתי שינה קלה ככל הנראה, אחרי שניסיתי להרדים את הקטן. פתאום שמעתי צעדים לא צפויים בבית, צעדים מלאי חול. ברגע הראשון חשבתי שבעלי דורון חזר, ובאותה נשימה הבנתי שזה לא סביר, בעלי היה נכנס מכיוון אחר. שכבתי דרוכה במיטה, מקשיבה, מנסה להבין מה קורה, הכול עניין של 30 שניות עד שהוא הגיע אליי לחדר. למזלי הוא הגיע לחדר שלי ולא לחדר של אחת הבנות". וזה, אגב, מה שהפחיד את ראם-מצפון זמן רב אחרי שהאירוע הסתיים, הילדים שישנים לבד.

"הוא פתח את הדלת, הדליק את האור, ואני מבינה שאני בצרה צרורה. איכשהו היה לי ברור שזה לא בדואי מהסביבה, אלא ערבי שהגיע מעזה. לא הבנתי איך זה קורה לי, ידעתי שאלה דברים שקורים רק בשומרון", היא מזכירה את הרצח של משפחת פוגל באיתמר שהתרחש חצי שנה קודם. "איך יכול להיות שזה קורה פה? ואיך בעלי, שישן שנים עם אקדח מתחת לכרית, לא נמצא עכשיו? אנחנו מסתכלים אחד על השני, יש לו תלתלים עד הכתפיים, כאפייה מגולגלת, ואני שואלת אותו: 'מה אתה רוצה?'. ראיתי שהוא לא מבין אותי. 'אתה רוצה כסף?'. קיוויתי שאתן לו את הארנק והוא ילך. הכול קרה מהר. הוא ענה לי בערבית וגם אני לא הבנתי אותו. הוא סימן לי עם היד לקום". כשראם-מצפון הבחינה במוט הגבוה שאיתו המחבל נכנס, היא ניסתה לדחות את הקץ. "הייתה לו סכין אבל לא ראיתי אותה. קמתי במרחק ממנו, הקטנה לידי התעוררה. הוא סימן לי להתקרב, והבנתי שאני לקראת מאבק פיזי. הוא התקרב אליי, ומאז יש לי בלק אאוט מוחלט, אין לי שום זיכרון. הסרט שלי חוזר אליי כשהוא מפיל אותי עם סכין ביד. הכול בשברירי שניות. ביד אחת אני מנסה לחסום את היד שלו שאוחזת בסכין, וביד השנייה מנסה לדחוף אותו". תוך שהיא נדקרת בפנים ובכתף, היא נאבקה בו בידיה. לבסוף הצליחה להדוף אותו לאחור והוא קם והלך לדלת האמבטיה בחיפוש אחר היציאה. "קמתי מהר, תפסתי את המוט שהוא הביא איתו, אבל אז הוא התחיל לזרוק עליי חפצים, ואני רציתי להוציא את הילדים מהחדר, משכתי את הקטנים וזירזתי אותם להיכנס לחדרים של הבנות". ראם-מצפון המשיכה לעשות עוד כמה פעולות כדי שהמחבל יברח וכדי להזעיק עזרה. האירוע הסתיים, בסופו של דבר, כשהמחבל ברח מהחלון הקטן באמבטיה לכיוון המושב הסמוך.

אני נדהמת מקור הרוח שבו היא מספרת את הכול לפרטי פרטים, שחלקם נחסכו מהקוראים, בעוד הסיפור שלה הופך קרביים. היא מחייכת. "ככל שהשנים עוברות פחות משפיע עליי כשאני מספרת, אבל אני בהחלט צריכה לבחור מתי לספר, זה לוקח אותי בחזרה לשם. בסוף מחבל בא אליי לחדר כדי להרוג אותי, וברח. אבל זה מעורר אצלי הרבה בפנים. גם עם השנים שחולפות".

מאיפה היה לך האומץ להגיב?

"בהתחלה הייתי משותקת, יותר נכון דרוכה. יכול היה להיות שלא הייתי שומעת אותו, והוא היה מסתער בלי שהייתי דרוכה. היה לי קור רוח. אתה נלחם על החיים שלך, לא תיאבק? אני חושבת שמה שגרם לסיפור להיגמר ככה ולא אחרת הוא העובדה שאני חזקה יותר מאישה ממוצעת. אני עובדת עם סוסים. שכנה בבית לידנו הייתה בהיריון שני, זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע אם הוא היה נכנס לבית אחר. אין סוף למה-היה-אם, אבל את נמצאת בסיטואציה, את צריכה לפעול".

קרה לך נס?

"אולי נס זה מילה גדולה, פרט למעשים ולהיאבקות שלי איתו, אני יודעת שהיו אולי אלף דרכים שהיו יכולות להיגמר אחרת, יש כאן גם מזל. אם הייתה לו פחות נחישות, אם הוא היה נכנס לחדר של אחת הילדות, הוא יכול היה לפגוע בקלות באחד הקטנים שאיתנו בחדר, או מספיק שהוא היה כבד יותר ב‑20 קילו ויותר חזק, לא הייתי מצליחה לעשות הרבה".

ליעל ובעלה היה חשוב לשדר לילדים שהביטחון קיים וממשיך. "בלי גדר, בלי אזעקה, רק הבאנו כלבה להוסיף לתחושת הביטחון. הילדים ממשיכים ללכת גם בחושך לחווה".

למקרה הזה היו השלכות עלייך באופן אישי?

"הייתה לי שנה לא פשוטה ולא קלה, בסוף זה טראומה. אבל אנחנו משתדלים להיות חזקים, וכשהיה צריך - קיבלתי עזרה". היה לה חשוב לוודא שגם הילדים צלחו את האירוע. "הקטנים היו איתי וראו את המתרחש ואת הדם, ובגיל ארבע וחצי כבר זוכרים. בהמשך ניסיתי להבין עם כל אחד מהילדים מה קרה איתו".

בתקופות מוכות פיגועים, יעל למדה להגן על עצמה מבחינה נפשית. "תקופה ארוכה השתדלתי להתנתק רגשית מאירועים ששמעתי עליהם. זה קשה, זה מדגיש את המזל הטוב שהיה לנו. אבל אני לא מרגישה בפיגוע משהו מעבר למישהו אחר ששומע. אחרי הפיגוע פה, ההורים של רותי ואודי פוגל התקשרו לחזק אותי. זה היה מטורף, לא יודעת אם הם אפילו תיאמו ביניהם". האירוע של דפנה מאיר היה אולי היחיד שנכנס לה ללב פנימה. "הדמיון בין המקרים והסיפורים עליה שציירו אישה מדהימה. לא יודעת בדיוק מה פרטי האירוע שם, אבל יש עניין של יחסי כוחות. אולי הוא הסתער ולא היה לדפנה זמן להתכונן? בגלל שבעיני הילדים שלנו הסיפור נגמר בטוב, זה עזר להתאושש. גם העובדה שהמחבל נהרג עזרה לבני המשפחה. אם ילד יודע שמחבל כזה ממשיך להסתובב על פני האדמה זה לא נותן לו שקט. יש משפחות שהתפרקו מזה".

יש תובנה שהולכת איתך מאז?

"כל בחורה באשר היא, צריכה להיות חזקה – פיזית ונפשית. כשהייתי סטודנטית התאמנתי בויצ"ו בקרב מגע. מול המחבל לא עשיתי תרגילי קרב, אבל יש לי בגוף זיכרון מאותם אימונים מה זה להתגושש ולהיאבק עם בן אדם, ושיש לי את היכולת לעשות את זה. אפילו לא פחדתי מזה. התכוננתי למאבק פיזי, ולגוף שלי היה ביטחון שאני יכולה להיאבק. חשוב שלנשים תהיה את המסוגלות הזאת. לכו תעשו עשרה מפגשים של קרב מגע, לא שזה נעים שצריך להגן על עצמנו, אבל זה לא רק בהקשר ביטחוני". ועוד מסר, לא רק לנשים: "ולא לוותר, לא לוותר. תהיה קר רוח. לא יודעת אם זה אופי מולד או נרכש. אני בטוחה שהעיסוק שלי עם הסוסים לאורך שנים קשור ותרם לעניין, והפך אותי למה שאני. אני בנאדם רזה, לא איזה ג'אברית, אבל אתה לומד להתמודד, להיות שקול. זו הסיבה שאני מוכנה לשתף בסיפור שלי, אם תהיה מישהי אחת שתתמודד ותגן על עצמה – היה כדאי לספר".

אני לא גיבור

את שני הסיפורים הקודמים סיפרו ביטון וראם-מצפון בקולם. הסיפור של ניב נחמיה הוא אחר. הוא הסתער על מחבל בידיים חשופות, אך המקרה הותיר חותם של קבע בגרונו ומקשה עליו לדבר, מה שגורם לריאיון להיות קצר. סיגל אשתו עוזרת לתווך בינינו, והמסירות שלה לבעלה מגלה כמה ההתמודדות נמשכת הרבה אחרי הפיגוע, וכמה השלכות יש לה, במעגלים הקרובים והרחוקים.

בקיץ אשתקד עמד ניב נחמיה, בן 43, תושב קריית עקרון, בסניף שופרסל דיל ביבנה שבו עבד, וסידר מוצרים על המדף. עוד יום עבודה שגרתי. עובר אורח הגיע מאחוריו ושאל היכן השירותים. לאחר שנחמיה ענה לו, המשיך הנכנס ללכת עוד קצת, ואז "הוא חזר אחורה, שלף את הסכין והחל לדקור אותי 14 דקירות בזמן שאני נלחם איתו ולא מרפה". נחמיה התעקש להילחם עם המחבל, גם כשלא היה נראה לעין שיש לו הרבה סיכוי מול האויב החמוש. "הצלחתי להעיף לו את הסכין, וכשהוא ראה שהוא לא הצליח במשימתו, הוא הוציא ספריי פלפל והחל להתיז לעברי. בסוף התמוטטתי". נחמיה נפצע אנושות בפיגוע ועבר תקופת אשפוז ושיקום ארוכה.

מה עושה לך היום לשמוע על פיגוע?

"מצמרר מאוד, מחזיר אותי לאחור. מכעיס מאוד שהמדינה לא עושה משהו משמעותי יותר בעניין". נחמיה לא מתחרט לרגע על הדקות ההן, "נלחמתי מול המחבל, שהטרוריסטים וכל המחבלים יראו שאנחנו עם לא פחדן, אמיץ, ושום דבר לא מכניע אותנו. המחבלים עוברים שטיפות מוח ושנאת חינם כלפינו".

הכתבה היא לכבוד חנוכה, על ניסים ועל גבורות. האם היה לך כאן נס? האם אתה מרגיש גיבור?

"נס היה בהחלט, בורא עולם היה שם כדי לעזור לי ולשמור עליי. נס זה ראשי תיבות ניב וסיגל", הוא מציין, "אני מודה לבורא עולם על ששמר עליי והחזיר אותי למשפחתי. גיבור - אני לא. נלחמתי כדי לשרוד ולהישאר בחיים עם אשתי והילדים".

כדורים שורקים

יצחק דדון לא הותקף על ידי מחבל. המפגע לא הגיע לאזור האישי שלו. הוא יכול היה לבחור לנוס על נפשו מזירת הפיגוע שהתרחש בראש חודש אדר לפני 11 שנים בישיבת מרכז הרב. אבל דדון בחר להישאר ולחתור למגע, ובסופו של דבר עצר את מסע הרצח של המחבל שקטל את חייהם של שמונה בחורים. ביום שבו התרחש הפיגוע הגיע דדון (52), אב לתשעה, ל'מרכז' ללמוד כהרגלו וללקט חומר על הרב שפירא זצ"ל לספר שעסק בהוצאתו. "העיכוב בבית המדרש היה נס משמיים, שכן למפרע התברר שהייתי החמוש היחיד בישיבה. ישבתי בקדמת בית המדרש, ולפתע שמעתי צרור יריות קצר".

בהתחלה דדון חשב שמדובר במעשה שובבות חדש לקראת פורים, אבל עם הישמע הצרור השני הוא כבר ידע שזה משהו רציני. "קמתי ולפתע פרץ תלמיד לבית המדרש וצעק: 'פיגוע, פיגוע'. מיד שלפתי את האקדח ודרכתי. בית המדרש התרוקן תוך שניות מעטות", הוא משחזר, "לא אשכח את השניות הנוראות הללו, כאשר אני עומד בבית המדרש לבד עם האקדח ביד כשצרורות יריות נשמעים בעוצמה מתגברת. חשבתי שמדובר בכמה מחבלים, הירי היה ארוך ורציף. התלבטתי, האם לרוץ לכניסה הראשית ולחתור למגע או למצוא מחסה ולראות אם הם פורצים לבית המדרש. בהבזק של שניות החלטתי לצאת דרך החלונות הפונים למרפסות, ומשם להגיע לחצר הראשית, לתצפת ולנסות להבין מה קורה, שכן עם אקדח בעל שבעה כדורים מול נשק אוטומטי אין לי סיכוי, והסיכוי היחיד היה שאפתיע ואארוב להם. עברתי מגג לגג עד שהגעתי לגגון המשקיף על הספרייה שממנה היו הדי ירי חזקים, וכשהשתטחתי על הגגון ראיתי דם על דלת הספרייה. בשניות הראשונות ראיתי בחור בורח בבעתה נוראה מהספרייה, ועדיין היה ירי. לפתע השתרר שקט מוחלט". החשש היה שמחבל מסתובב בחצר הישיבה או בפנימייה, מה שהיה מביא לחשיפתו של דדון. "לכן עין אחת הייתה על דלת הספרייה ואחת על הפנימייה". סירנות של אמבולנסים וניידות החלו להישמע. לרגע הייתה תחושה שהנה ההצלה הגיעה, אבל משום מה אף אחד לא נכנס פנימה.

ממקומו ראה דדון אדם פורץ החוצה לחצר הישיבה. "הוא ירה בטירוף כלפי מעלה. הייתי מעליו ממש, והראש שלי בלט כך שהיה יכול לצלוף בי בקלות. הכדורים חלפו לי ליד הפנים, התגלגלתי ונצמדתי לקיר כדי שלא יבחין בי ואוכל לירות בו כשיפסיק לירות. כשפסק הירי הוצאתי את הראש מעל הגגון והמחבל נעלם. חשבתי שהוא נכנס לבית המדרש או שחזר לספרייה. פתאום אני רואה מתחתיי אזרח עם כיפה, מחזיק M16. צעקתי לו: 'הלו, אני כאן, שלא תירה בי'. והוא צעק: 'איפה הוא? איפה הוא?'. צעקתי בחזרה: 'הוא בספרייה או בבית המדרש'. היה זה סרן דוד שפירא (היום מח"ט עציון – ר"מ). באותו רגע נשמתי לרווחה, כי אם יש כמה מחבלים - יש לי סיוע של נשק ארוך. דוד שפירא נעלם, ופתאום אני רואה את המחבל הולך לאיטו בתוך הספרייה, באיטיות ובקרירות מקפיאה, הקלצ'ניקוב צמוד לחזהו והוא מגיע לדלת הספרייה. באותה שנייה החלטתי לירות. אני יורה שני כדורים מהירים לכיוון ראשו, ופוגע. הוא ניסה להשתלט על הנשק שבידיו, ולפתע אני שומע ירי רציף מלמטה. ידעתי שזה הבחור עם ה‑M16. מיד המטרתי על המחבל את כל המחסנית, ודוד שפירא מלמטה. המחבל התמוטט ודוד הלך לקרוא לכוחות הביטחון". כשנכנס פנימה עם הבלשים הייתה דממה. "הכול היה אפוף עשן ואבק. עברנו מעל המחבל ונכנסנו. לא ראיתי פצועים ולא הרוגים. שמחתי. לא ידעתי ששמחתי הייתה מוקדמת". דדון נלקח לתחקור, ושפירא שהצטרף לשוטרים וצוותי ההצלה סרק את הספרייה ומצא שם את ההרוגים והפצועים בין עמודות הספרים.

גם ממרחק השנים דדון מתפעל מהניסים שהצילו אחרים מהפיגוע. "למשל הרב ינון ויסמן. דיברנו דקות לפני האירוע, והוא פנה ללמוד בספרייה עם החברותא. פתאום הוא נזכר שאשתו ביקשה שיגיע מוקדם באותו ערב. הוא חזר הביתה, והתברר שהוא טעה ביום. כשהוא בא לחזור - שמע על הפיגוע. והוא יושב בספרייה בדיוק במקום שבו ישבו חלק מהנרצחים הי"ד. היו עוד כמה וכמה אברכים עם סיפורים מופלאים איך הם נזקקו לצאת מהספרייה בגלל טעות או סיבה אחרת".

דדון מאמין שזכותו של הרב שפירא זצ"ל והעיסוק בספר שהתעתד להוציא לכבודו, היא שעמדה לו באותו לילה מר, ומילאה אותו ברוח להיחלץ ולהציל ככל האפשר. "אני לא מרגיש גיבור ולא ארגיש כך אף פעם. אתפלל תמיד שאזכה להתגבר, להתגבר על הפחד המשתק כשם שהיה באותן שניות גורליות, להגביר תעצומות נפש ולבוא לעזרת ה' בגיבורים".

שום דבר לא מכין אדם לרגע שבו הוא נדרש להיות גיבור, ושום דבר לא מכין אדם לקבל נס. אבל מהלכים בינינו לא מעט גיבורים, בכל מיני אופנים, ולא מעט ניסים בכל מיני צורות. בימים ההם, ובזמן הזה.

[email protected]