מסע מטלטל באתיופיה הרחוקה הביא אותי לימים ולילות רבים של מחשבה, האם טעינו והיכן.
כזוג צעיר עסקנו אשתי ואני בקליטת יהודי אתיופיה, השליחות החינוכית המשפיעה ביותר שמצאנו לנכון לעשות באותם ימים בהיותנו אנשי חינוך. התחלנו בקריית הנוער גן יבנה, ובהמשך עבדתי עם בנות 'חברות נאוה' במדרשת ארץ ישראל בקדומים, ואחר כך חמש שנים כראש מינהל החינוך בקריית החינוך במעלות בקליטה של מבצע שלמה. שנים רבות חשבתי שאני מכיר את יהודי אתיופיה ואת הגישה הנכונה אליהם וליהדותם. במסע הזה הבנתי שאני חסר הרבה מאוד. טעיתי בגישה ואני מכה על חטא בגלוי.
ארגון מעוז ועמותת 'עולים ביחד' הזמינו אותי יחד עם קבוצת אנשי תקשורת לטוס עד אפריקה כדי ללמוד, לפגוש ולנסות להבין מעט מאין באו אחינו מאתיופיה. מה עבר עליהם, היכן הם גדלו ובעיקר איך. מבחינתי זו הייתה גם הזדמנות להכיר מעט את אורח החיים הדתי של יהודי אתיופיה, עם מנהגים והלכות הנובעים מהתורה שבכתב, ולהבין איך כל אותן שנים הם ראו את ציון בחזונם, רצו לגעת בירוסלם (כך הן קראו לירושלים), האמינו כי יום יבוא והם יגשימו את החלום, ואיך הם עשו זאת דווקא בדור הנוכחי.
***
התחלנו את המסע בעיירה לליבלה. שמות הרחובות בעיירה הם ירדן, תבור וירושלים, אבל למרות זאת לא הרגשנו ממש בבית. רעש הריקשות לאורך היום והשקט שיורד על העיירה עם רדת ערב, לא ממש מזכירים את שאון היום בישראל. למדנו על אורח החיים בבקתות עשויות מבוץ וחימר, פגשנו ילדים שרצים לקראת התיירים ומושיטים את ידם בבקשה לא שגרתית – לקבל עטים לכתיבה. ראינו זאטוטים בני שמונה שאחראים מגיל צעיר על מרעה צאן ובקר, על עבודה בשדה ועל אחיהם הקטנים. הבטתי בהם וחשבתי מה אפשר לעשות עם האחריות של בני שמונה עשרה כאן אצלנו. ועם כל הקשיים שלהם, בלליבלה הבנתי את ההבדל בין רמת חיים לאיכות חיים. אולי רמת החיים שלהם נמוכה מאוד, אבל שקט נפשי יש להם, והרבה.
מלליבלה המשכנו לעיר גונדר, אשר אדמתה כואבת את המסע הארוך שהלכו עליה יהודי אתיופיה לפני שלושים שנה. בעודנו מסיירים בהרי סמיין, התחילו להתבהר לי המרחקים הגיאוגרפיים של המסע הקשה והמפרך לארץ ישראל, מסע שעשו מבוגרים וצעירים, ילדים ותינוקות, תוך טיפוס בהרים ובגאיות וסכנה ביטחונית מוחשת. רבים מצאו את מותם בדרך. פתאום חשתי שהייתה זו צעדת מוות, ממש כמו יהודי אירופה. אלא שכאן הם יצאו אל המסע הזה מרצונם, בעקבות חזון השיבה לציון.
תינוקות רבים שחלו במחלות קשות נטמנו בצידי הדרכים בלי קבר מסודר, ואני זועק מדוע אין לנו מספיק עדויות כתובות של האירוע. עדיין אין לנו מסעות בני נוער לאתיופיה. גם אין לנו מסע 'עדים במדים' של אנשי כוחות הביטחון, השב"כ והמוסד כדי ללמוד מעט על היהדות המופלאה הזאת. אין לנו מכוני מחקר שמתעדים את גורלם של מי שנלחמו בשארית כוחותיהם כדי לעלות לארץ. למה? במה שונה יהדות אתיופיה מיהדות אירופה? מדוע לא מגיע לאנשי החזון הללו, הולכי המדבריות במשך חודשים שלמים במסע לארץ ישראל, שמדינת ישראל תיקח אחריות לבתי הקברות שישומרו, ולא יהיו כמו שטח הפקר של מרעה לפרות האזור המלחכות את הירק הגדל בין הקברים ומטילות שם את גלליהם? כשעמדתי בבית הקברות וראיתי את המצבות הזלתי דמעה על יחסנו לבית העלמין הזה.
***
לאורך המסע התוודענו גם ליהדות שעליה הם שמרו מכל משמר מאות שנים. למדנו על דיני טומאה וטהרה שהוקפדו, על הלכות נישואין וגירושין, על התפילות ועל הקריאה בתורה. היום אנחנו שומעים במהדורות החדשות את הביטוי "חג הסיגד", אבל במקור זה לא היה יום של מסיבה. זהו יום שמסמל בשביל יהדות אתיופיה את חידוש הברית בין בני ישראל לקב"ה. הוא נחגג חמישים יום לאחר יום הכיפורים, יום קדוש ליהודי אתיופיה, שבו הם נהגו לעלות עם ה"אורית" (התורה) להר גבוה.
הגענו להר. הטיפוס היה קשה. למרות הקור נטפו ממני אגלי זיעה. העלייה תלולה וקשה מאוד לפדלאות כמוני, אבל בתוכי הרגשתי שאני חייב, חייב להמשיך את העלייה בהר לכבודם של היהודים המבוגרים שעשו את זה מדי שנה לאחר התפילה בבית הכנסת בעיירה אמבובר, כפר מרכזי לכפרים היהודיים באזור גונדר. במעלה ההר שמענו את התפילה של הקייסים, התקרבנו אל מזבח האבנים שעדיין עומד על תילו, אך נזהרנו מלגעת בו כדי לשמר את ההיסטוריה.
החינוך ביהדות אתיופיה מלא בערכים מקבילים לאלה של הציונות הדתית, כשהמבנה המשפחתי ניצב במרכז בצורה ברורה מאוד. כבודו של האב בראש, תפקידה של האם ידוע, ומקומם של הילדים ותפקידם בתוך המשפחה גם הוא ברור. למדתי את זה שם וחשבתי איך יכול להיות שכל כך טעינו. שכאשר רציתי לקרב אליי את החניך האתיופי נתתי לו צ'פחה על הכתף ו"כיף" על היד, והוא השיב לי ביד ימין מושטת ויד שמאל חובקת יד ימין, אני לא הבנתי שזה לכבודי, משום שכך מושיט הצעיר יד למבוגר באתיופיה. כאשר המדריך מדבר אל הנער האתיופי ואומר לו "תרים את העיניים מהרצפה, תסתכל עליי כשאני מדבר אליך", והנער נשאר בעיניים מושפלות, אנחנו חשבנו שהדבר נבע מזלזול, אבל הוא לא היה מסוגל להרים אותן בדיוק מהסיבה ההפוכה - כי כך הוא חונך לתת כבוד למבוגרים. לא הכרנו את מורשתם, את תרבותם, את דרך החינוך ליראה וכבוד שהם קיבלו שם.
גם בשבת מאוד רצינו שהנערים ירגישו את השבת הישראלית, בלי להתייחס כלל להלכות השבת האתיופית. הסברנו להם ששבת זה מרק בליל שבת וטשולנט עם עוף חם או שניצל בשבת בצהריים. לא ידענו שלפי ההלכה האתיופית לא חיממו אוכל בשבת, אלא אכלו רק אוכל קר. היום אני מבין את חוסר הרגישות, שבכך בעצם כאילו אמרתי להם "כל ההלכות שלכם משם, מאתיופיה הרחוקה, לא רלוונטיות כאן היום". אגב, על פי אותה הלכה שלהם פיקוח נפש לא דוחה שבת, ואם תינוק היה חולה במסע המפרך מגונדר לסודן ברגל והיה זקוק לטיפול רפואי בשבת - הוא לא קיבל, כי אסור.
אין בדבריי אלה חס וחלילה טענה שצריך היה לשמר את אותן הלכות, אולם את הפער בן אלפיים השנים שעברה השתלשלות התורה שבעל פה, היינו צריכים להעביר לאחינו האתיופים ברגישות רבה יותר, מתוך הערכה רבה למסירות הנפש שלהם לשמירת ההלכה שהייתה בידם.
ולצד תחושת ההחמצה החינוכית, אי אפשר שלא לראות את ההצלחות של הציבור בכלל והציבור הדתי-לאומי בפרט בקליטת עולי אתיופיה. במוסדות החינוך של החמ"ד, בישיבות ובאולפנות, בישיבות ההסדר ובישיבות הגבוהות, במדרשות ובשירות הלאומי, בשכונות המגורים ובהתיישבות. אנחנו כבר לא מרימים גבה לנוכח ילדים של זוגות מעורבים, שצבע עורם מוקה, אלא מקבלים אותם בטבעיות. אנחנו מקבלים גם את הגננת והמורה, את הרופא האתיופי הדתי-לאומי ד"ר מארו גטה מבית החולים שערי צדק, את הרב שרון שלום שזכה כבר לכתוב שני ספרים העוסקים בקהילה, ואת מדריך הטיול שלנו עמרם אקלום. נכון, זה לא מספיק והדרך עוד ארוכה, אבל אנחנו צועדים בה.
***
על המסע חזרה לציון חלמה קהילת ביתא ישראל במשך אלפי שנים. לאחר הקמתה של מדינת ישראל התקיימו דיונים באשר לסוגיית העלאת יהודי אתיופיה. ההעלאה נדחתה בשל סיבות של הבדלים וספק ביהדותם של בני הקהילה. בשנות ה-30 וה-40 הגיעו לארץ כמה משפחות אתיופיות ותימניות מעורבות, ובמהלך שנות ה-70 היו ניסיונות עלייה עצמאיים של חברים צעירים בקהילת ביתא ישראל, כשחלקם צלחו והגיעו לישראל באופן בלתי לגאלי. בסוף שנות השבעים החלה רשמית עלייתם של ביתא ישראל, כאשר שתי קבוצות של כ-200 יהודים הועלו לארץ, לאחר מכן החלה העלייה דרך סודן ששיאה היה במבצע משה ובמבצע שבא.
שאלת יהדותם של קהילת ביתא ישראל העסיקה רבנים רבים. לאחר הקמת המדינה נערך דיון נוסף בנושא, אך גורמים מדיניים ובראשם הרבנות הראשית לישראל לא הכירו בקהילה זו כקהילה יהודית, ובשל כך לא החלו עליה את חוק השבות.
לאחר לחצים ומאמצים רבים מגורמים שונים, פסק הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשנת 1973 כי קהילת ביתא ישראל הם יהודים: "לכן באתי למסקנה שהפלשים הם צאצאי שבטי ישראל שהדרימו לכוש... והחלטתי כי הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות, ולהחיש עלייתם ארצה, ולחנכם ברוח תורתנו הקדושה, ולשתפם בבניין ארצנו הקדושה. ושבו בנים לגבולם".
פסיקה זו הייתה משמעותית, ובעקבותיה החל שיח ותכתובת בנוגע להעלאתם של יהודי אתיופיה. במהלך שנות ה-70 עלו ארצה כמה צעירים בדרכים שונות, כשיש המעריכים שמדובר בכ-5,000 איש, שנגד חלקם הוצאו צווי גירוש. לבסוף, בשנת 1975 הרב הראשי האשכנזי, הרב שלמה גורן זצ"ל, קיבל את פסיקתו של הרב עובדיה והכיר ביהדותה של הקהילה. עקב כך העביר שר הפנים דאז שלמה הלל החלטה ממשלתית, שקבעה כי חוק השבות חל גם על יהודי אתיופיה. בשנת 1977 הורה מנחם בגין ז"ל, ראש הממשלה דאז, לראש המוסד להיערך לפעילות מבצעית להעלאת יהודי אתיופיה. במקביל עלה לשלטון באתיופיה מנגיסטו היילה מארים, והיחסים הדיפלומטיים בין אתיופיה לישראל עלו על שרטון. מדינת ישראל ניסתה לערוך הסכם חשאי שבמסגרתו תספק לאתיופיה אמצעי לחימה בתמורה לכך שתאפשר את עליית יהודי ביתא ישראל לארץ, אך משה דיין חשף בריאיון לעיתון זר כי ישראל מספקת נשק לאתיופיה. בעקבות ההדלפה ההסכם בוטל, נציגי ישראל באתיופיה גורשו, הגבולות נסגרו ופעילי עלייה באתיופיה נרדפו.
לבסוף, בזכותו של יהודי אחד, בחור צעיר בשם פרדה אקלום, נפתחה האפשרות להעלאת יהודים דרך מחנות הפליטים בסודן. אקלום שיתף פעולה עם גורמי המוסד ועם פעילים מקומיים וכך החל מבצע משה. הפעילים המקומיים נדרשו לעשות עבודת סינון ואיתור של משפחות יהודיות בתוך ההמון הרב ששכן במחנות הפליטים. התנאים במחנות היו קשים מאוד, דבר שהוביל לתחלואה רבה ולמוות בקרב השוכנים בהם. עקב כך נעשה מאמץ לפעולה מואצת כדי להביא את הנמצאים במחנות הפליטים ארצה בהקדם. בין נובמבר 1984 לינואר 1985 נערך המבצע, ובמסגרתו עלו ארצה יותר מ-7,000 יהודים.
אחיו של פרדה אקלום, עמרם אקלום, שעוסק בהנחלת המורשת של יהדות אתיופיה במוסדות חינוך, היה המדריך שלנו במסע הזה. תודות לעמרם זכיתי להכיר שמות של יהודים שמסרו את נפשם למען העלייה לירושלים. השבוע יחול עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי. נתפלל ונדליק נר גם לזכר היהודים שיצאו מאתיופיה לירושלים ותאריך פטירתם ומקום קבורתם לא נודע. אני התחייבתי לעמרם אקלום לסייע בדרכי שלי בהעלאת המודעות לשמירה על בתי העלמין באתיופיה, ולסייע בהוצאת ספרים של עדויות אישיות על מה שעבר עליהם.
הכותב הוא יו"ר קבוצת בשבע