זכיתי והכרתי את כתבי עמוס עוז; זכיתי וראיינתי את עמוס עוז על כתיבתו; זכיתי וחקרתי את סגנון לשונו; זכיתי לקבל ממנו תגובות על מחקריי;
זכיתי.
סגנון כתיבתו של עוז הוא הוא שקסם לי מאז שהכרתי את ספריו, ובמחקריי ביקשתי לעמוד על קסמו. דברי עוז ב'סיפור על אהבה וחושך' חושפים משהו מיחסו של עוז לשפה ולמכמניה משחר ילדותו: "בבית הספר תחכמוני למדתי עברית: כאילו חדרה המקדחה ופגעה באיזה עורק מחצבים שופע, שכבר בכיתתה ובחצרה של מורה-זלדה נגעתי בו נגיעה ראשונה.
לבי יצא אל הצירופים החגיגיים, אל המילים הכמעט נשכחות מלב... אל יופיה המושחז של השפה העברית". עוז אכן 'נפגע' מן המקדחה, ועורק המחצבים שפע כל שנות כתיבתו – משנת 1965, שאז כתב את קובץ הסיפורים הראשון, 'ארצות התן' ועד ימינו אלה. (אמנם היו סיפורים שפרסם קודם לכן, אך הוא התייחס לארצות התן כיצירתו הראשונה).
את הספר הראשון כתב עוז פעמיים – בשנת 1965, כאמור, ולאחר עשר שנים כתב את אותו הספר שוב. בראיון שראיינתי אותו על הצורך שראה בכתיבה מחודשת של אותו ספר אמר עוז כי בשנת 1965 העברית לא הייתה עדיין די יציבה, וכדי לשמור עליה הוא הרגיש צורך להשתמש בכל אוצרותיה: "הייתה איזו הרגשה שצריך, אם יוצאים לרחוב, ללבוש את כל הגרדרובה.
גם את מעיל הגשם וגם את בגד הים – שיהיה! שיראו שיש, לא רק שיהיה!", ואילו בשנת 1975 חש עוז לדבריו כי 'קלו המים', ואפשר לוותר על 'קישוטים מיותרים', השפה שימשה כאמצעי להעברת מסר, כפי שצריכה שפה להיות, לכן כתב עוז שוב את קובץ הסיפורים בשפה פשוטה יותר שהלכה והשתבחה עם השנים.
בהזדמנויות המעטות שהזדמנו לי הכרתי אדם צנוע ונעים, הוא שמח על מחקריי – וכששלחתי אליו את ספרי 'מארצות התן ועד בין חברים – עמוס עוז 50 שנות סגנון' כתב לי מכתב, שבו הביע את שמחתו הרבה על צאת הספר, ועל הכתוב בו.
עמוס עוז היה אומן שעיבד את המילים והצליח ליצור מהן בכל פעם מנגינה חדשה, יצירה חדשה, סיפור חדש, אך כל אלה התחוללו על מצע משותף, על מארג של סגנון שאפיין את כתיבתו של עוז ועקבותיו נמצאו בכל מה שכתב וגם בשפתו הדבורה.
עמוס עוז טבע את חותמו בארץ ובעולם, חותמו של סופר שחצב מילים ומשפטים והעמידן וחיברן יחדיו למשפטים, לפסקות, לפרקים ולסיפורים נפלאים.
חבל על דאבדין.
הכותבת היא ראש מכללת "אפרתה" בית הספר לחינוך של המכללה האקדמית אמונה אפרתה