בבית משפט השלום בראשון לציון הוארך אתמול (שלישי) מעצרם של מספר חשודים בעבירות שהוגדרו כמחמירות בתחומי המס, הלבנת הון ועוד. בין החשודים גם ארבל אלוני, אחד מרוצחיו של נהג המונית המנוח דרק רוט ז"ל.
על פי החשד העבירות מתמקדות בתחום ההלוואות והפגיעה הקשה במשפחות נורמטיביות שנקלעו למצוקה. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם מי שפגש את ארבל אלוני, כמו גם את שותפו לרצח נהג המונית, משה בן אבגי, במסגרת תחקיר שהכין על בן אבגי, המו"ל ההוצאה לאור 'קונטנטו נאו', נתנאל סמריק.
הקשר הראשוני עם בן אבגי נוצר עוד בהיות סמריק עורך ב''עובדה' של אילנה דיין. "רציתי להבין, כאבא צעיר, מה מביא נער צעיר לחצות את כל הגבולות", הוא מספר, אך מוסיף כי כל הפניות שלו לקיום ראיון נענו בשלילה.
לימים הגיעה אליו שיחת טלפון ליילית. דובר מעבר לקו שאל אם סמריק מזהה אותו. סמריק השיב בשלילה. השעה הייתה שתיים אחר חצות, מה שלא סייע לו בניסיונות הזיהוי ואז אמר לו הדובר: 'זה בן אבגי, אני בכלא בארגנטינה, בכלא השמור ביותר באגף השמור ביותר ומוכן להתראיין'.
"זה היה אחרי שהוא ברח מישראל במהלך חופשה מהכלא. הוא הגיע למדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ישראל, אחר כך הגיע לארגנטינה ומשם לעיירה בארצות הברית שבה חיים עבריינים חמורים מישראל שנמלטו לשם. הוא לא הסתתר ועשה רעש בטלפון והאינטרפול מגיע אליו עם משתיקי קול לאחר איכון הטלפון, עצרו אותו שם. כמו כל אדם הוא הרגיש שהסיפור צריך להיות מסופר והוא זכר את הדיאלוג שלנו ואמר 'עכשיו זה הזמן'".
סמריק מציין כי על אף הסכמתו של בן אבגי להתראיין נותרה בעיה עקרונית אחת: "הייתה בעיה שאין אישורים להגיע לכלא ואין אפשרות להכניס מצלמות לכלא. התקשרנו לרשויות המשפט בארגנטינה וקיבלנו אישור מיוחד. רק במטוס אמרתי לצוות הצילום לאן נוסעים, בגלל הסודיות".
במהלך הריאיון עלו שאלות של מי לחץ על ההדק ולמה, שאלות שלא באו על פתרונן במהלך משפטם של השניים, אך לדבריו של סמריק מהשעות הרבות של שיחות עם בן אבגי עלתה תמונה מדויקת למדי של פרטי האירוע הקשה.
בהמשך "יצרנו קשר עם ארבל אלוני שהיה אז עדיין בכלא, נפגשנו אתו יחד עם אביו שהוא עורך דין במקצועו, לשיחה ארוכה ומרתקת שהייתה גם מאוד קשה. אתה פוגש אדם שהוא לא מארץ ישראל השנייה והשלישית אלא ממשפחות רגילות, תלמידי תיכון ידוע בהרצליה. מה עבר עליהם, איך דבר כזה קורה. אתה רואה בן אדם מבריק שיכול היה להיות תחקירן ואיש חדשות, אדם מבין עניין וכריזמטי ויחד עם זה משהו בחוויה בלתי נתפס", אומר סמריק ומציין כי השניים נמצאו כשירים לעמוד לדין, עדות לנורמאטיביות לכאורה של חייהם ואישיותם.
"יש שם משהו בלתי מוסבר ואף פעם לא ניתן לדעת מניין הטירוף הזה יכול להתפרץ", הוא אומר ומציין כי כבר אז נאמר לו על ידי אנשי משרד המשפטים כי הם לא יתפלאו אם הדפוס הזה של הליכה לתחום השחור והאפור יחזור על עצמו. מהשיחות והביקורים הללו עולה אצל סמריק תובנה אחת ברורה ונחרצת שאותה הוא מבקש להעביר להורים מורים ומחנכים בכל הזדמנות: "לכולנו יש ילדים. צריך להיות שם עם עין בוחנת בהשגחה קפדנית בווטסאפים, הפייסבוקים והיציאות הלייליות. צריך להיות שם בשליטה. הם לא התחיילו עם רצח. אלו דברים שנבנו. זה התחיל מעבירות משמעת, תיקים קטנים, הצתת מכונית וזה ברח מהידיים של ההורים. האבא עורך דין והאימא חוקרת במשטרה, כלומר מדובר באנשים שמבינים בדברים האלה אבל זה ברח להם".
"דיברנו עם האלמנה והבנות של משפחת רוט. רואים איך מסלולי חיים התפרקו כי לא הוצבו גבולות ברזל במועד הנכון. אפשר היה אולי להחזיק את השד הזה שלא ייצא מהבקבוק ולחיות חיים נורמאליים".
סמריק מדגיש את ההיבט הזה בדבריו וקובע: "אם זה יכול לקרות שם זה יכול לקרות בכל בית. בואו נהיה בהשגחה. רואים את החקירה, רואים את השוטר צועק עליו 'אם אתה לא אומר לי מי ירה החיים שלך נהרסים. תציל את נפשך' והילד שותק. ילד בן 14 שממשיך לאכול סנדביץ'".
בשיחה עמו מציין סמריק פרטים מורכבים במבנה משפחתם של השניים, אך כאמור, הוא שב ומתריע מהיתכנות של טרגדיות שכאלה בכל מקום שבו אין הצבת גבולות ברורים לבני הנוער ולילדים.
"בן אבגי אומר ש'אני לא לוקח אחריות מלאה'. היה שם עוד בן אדם שידע וראה. הוא אומר 'החיים שלי לא היו דבש. יום אחד אמא שלי אומרת לי לך לארון. הוא הולך לארון ושואל אותה 'איפה הבגדים שלך?' והיא עונה 'עזבתי את הבית'. כך נודע לו שהיא עזבה את הבית'. כל זה לא מצדיק כמובן אבל כשמספרים סיפור מביאים את הרב ממדיות של הסיפור, גם את האסון הנורא של משפחת רוט שלא יצאה מזה".
עוד מספר סמריק כי "לבן אבגי היה עסק מתוך הכלא, עסק של הלוואה. מסתבר שבין הלקוחות שלא ידעו שהוא זה שעומד מאחורה, היו בין היתר גם נהגים מתחנת המוניות שבה עבד דרק רוט ז"ל".
על המשך התדרדרותם של השניים לתחומי פשיעה נוספים, אומר סמריק: "אלה מדרונות חלקלקים בחיים. כשילד בן 11-12מדבר בחוצפה להורים או למורה בבית הספר ומחליקים את זה, ובהמשך יש שיימינג בריוני ברשת ולא מציבים גבול, ואחר כך אירוע אלים קטן, ואחר כך פותחים תיק קטן אבל סוגרים ומשחררים, נהיה כדור שלג בתודעה. דרושים גבולות ברזל שלנו, שלנו כאנשי חינוך, כאנשי תקשורת וכהורים, אפס סבלנות להפרת חוקים של כבוד האדם ו'ואהבת לרעך כמוך'. זה יעצור מסלולי הידרדרות וגורל שיפרק משפחות דורות קדימה. אלו כאבים כמעט בלתי ניתנים לריפוי. טוב נעשה אם ניקח את המושכות בשלב עוברי. אף אחד לא נולד רוצח. כחברה נוכל לבצע צעדים פשוטים שמתחילים ביחסי הורים ילדים. בואו נהיה שם".