ההורה הישראלי מאוד ער חברתית. אודליה אלקובי
ההורה הישראלי מאוד ער חברתית. אודליה אלקוביצילום: לירון מולדובן

תלמידת כיתה ה' בבית ספר אי שם בארץ, הזמינה יום אחד חברות הביתה והן שיחקו יחד במשך אחר הצהריים. אירוע שגרתי? לא אצלה. אמה של הבת שלחה הודעה נרגשת למחנכת ובה סיפרה שזו הפעם הראשונה שהבת הזמינה ושהחברות הגיעו.

"הייתי בטוחה שאת ארגנת את זה, כמעשה חסד, בגלל שהבת נמצאת בקבוצה טיפולית-חברתית", כתבה, "התרגשתי לראות שהן שיחקו באמת".

סיפורים כאלה ודומים להם שומעת לאחרונה אודליה אלקובי, מייסדת ומנהלת מכון 'תעצומות', אשר מקדם מיומנויות חברתיות. בשבועות אלה מסכמים בבתי הספר את תוכניות ההתערבות שמפעיל אצלם המכון. כל סיפור קטן כזה, שהופך את עולמם של הילדים, מרגש אותה. מחנכת אחרת סיפרה שתלמידה שלה, שלא הפסיקה לבכות על כך שאין לה חברות, התחילה לזרום ולהיות תלמידה מהמניין, ותלמידות בכיתה י"א באחד התיכונים אמרו שכעת, כשיש להן חברות, יש להן בשביל מה לבוא לבית הספר.

לא פעם נתקלים המבוגרים בסיפורים קשים על ילדים דחויים, על הדרה של ילדים או על בריון שמנהל את הכיתה. ההורים מהנהנים בצער ומפטירים שילדים הם עם אכזר, שזו חלק מההתפתחות ושבכלל, ככה מתנהלת חברה. אלקובי והצוות שלה לא משלימים עם זה. "נכון שיש נטיות אופי מולדות ולא כולם צריכים חברים באותו אופן", היא מסבירה, "אבל לאדם יש בחירה איפה להיות בתוך המבנה הזה. אפשר לכוון ויש מוביליות, ושם אנחנו עובדים".

להשלים את הפאזל

הפגישה עם אלקובי מתקיימת בקליניקה שלה ביד בנימין, חדר טיפול נעים שאליו מגיעים אנשים ונשים, ילדים ובני נוער מכל הגילים ומכל המגזרים כדי לטפל בקושי החברתי שלהם. צוות גדול עובד היום במכון 'תעצומות'. הם מטפלים ביחידים ובקבוצות, מקיימים תוכניות התערבות בבתי ספר, מעבירים השתלמויות למורים בנושא ואפילו מנהלים בית ספר למטפלים, שאליו מתקבלים אנשים בעלי תואר שני טיפולי שרוצים להתמחות בנושא.

אם הבן שלי מקבל ציון 40 כל הזמן או לא מצליח לקרוא טקסט, אני מבינה שיש לו בעיה לימודית. איך אני יכולה לדעת שיש לו בעיה חברתית?

"יש פער בין המידע שההורה מקבל על הצד הלימודי, ובין מה שהוא יודע על הצד החברתי של הילד שלו. הורה קשוב יודע מה הציונים של הילד ומקבל פידבקים על הלמידה. במישור החברתי, אם הוא לא ער לזה, הוא יכול לחשוב על הילד משהו אחד ושהמצב האמיתי יהיה אחר". מצד שני, אומרת אלקובי, ההורה הישראלי מאוד ער חברתית. הוא מתעניין בתחום. היא חושבת שכדי להשלים את התמונה הורה חייב לשאול את המורה או את הגננת מה היא רואה אצלה. "אני קוראת לזה חלקי פאזל. כאמא, יש לי חלק פאזל אחד ואני חייבת להרכיב אותו עם חלק הפאזל של המחנכת. אני רואה אותו עם האחים, בקבוצה קטנה, והיא רואה אותו בקבוצת השווים".

אגב, היא מוסיפה, קיים קשר ישיר בין תפקוד לימודי לתפקוד חברתי. "זאת אומרת שאם רבתי עם מישהו בהפסקה, אני לא פנויה למורה בשיעור. ואם אני מרגישה לא שייכת, אז לא בא לי ללמוד ואני נושרת סמויה".

אלקובי מספרת שמכון 'תעצומות' נכנס לבתי ספר רבים ברחבי הארץ ומלמד מורים את התחום, כדי שיוכלו להעביר אותו לתלמידים. השאלה על עומס היתר המוטל על שכמם של המורים מתעוררת מאליה. כמה אפשר לדרוש מהם, בעידן שבו מלאכת החינוך איננה פשוטה והדרישות של המערכת מרובות?

"זה קול חשוב. אבל אני מגלה שמורים מאוד שמחים בתחום הזה. הם ערים למצוקות חברתיות, הם פוגשים אותן ולא יודעים איך להתמודד איתן. הם שמחים לקבל כלים. הפידבקים שאנחנו מקבלים ממורים הם מדהימים".

אלקובי מוסיפה שטיפול רגשי-חברתי מקפיץ את התלמידים קדימה. "כשאדם במתח הוא פחות נחמד. כשהוא נינוח ורגוע היצירתיות באה, הראש נפתח, הלב נפתח. אלו תנאים ללמידה מיטבית. אז זה גם אינטרס של המורים והם רוצים להעמיס את זה על עצמם". אלקובי ובעלה, שהוא רואה חשבון ומשפטן ושותף מלא בעסק, הקימו מעין מכללה למורים ולמטפלים. אלה ואלה מגיעים מכל קצות הארץ כדי ללמוד את התחום. "זה מרגש. הדבר הזה מסקרן מורים, כי הם רואים את המצוקה מול העיניים כל הזמן. דרך התוכניות שלנו הם מקבלים ידע וכלים".

השיחה עם אלקובי גדושה הפניות למאמרים וביסוס מחקרי, אבל כל זה לא סותר את החיבור העמוק שלה לשטח. המקרים שהיא מביאה והתחושות שמרגישים כשפוגשים ילדים שקשה להם כל כך אותנטיות, שהשאלה הגדולה היא למה ואיך לא חשבו על זה קודם.

מאפס בגרות לבגרות מלאה

אלקובי (40), אמא לשישה, התחילה את דרכה כיועצת, כמדריכת יועצות וכמדריכה במשרד החינוך. במשך שנים עבדה בישיבת אהבת חיים בכוכב השחר, "שם גידלו אותי ושם גדלתי. שם הבנתי שאפשר לתווך דברים לילדים. אם מוסיפים כמה שלבים באמצע, הם מבינים". בישיבה היא עבדה עם נערים שעל תעודת הבגרות שלהם ריחף סימן שאלה גדול. אלקובי הביאה אותם למצב של תעודת בגרות מלאה, ולימוד מתוך רצון ואחריות. "נכנסת שם מלאכה עדינה, שצריכה להיות מאוד מקצועית, ואז הילד מוציא מעצמו דברים אחרים". העבודה בישיבה הייתה על הפן הלימודי. "מזהים את הקושי, מביאים הוראה מתקנת, מתחילים בקטן, ממשיכים בגדול. ליוויתי את הר"מים, ליוויתי רגשית את התלמידים והייתי עסוקה בקבלת תלמידים".

לאחר שהמשפחה עברה ליד בנימין בשל אילוץ בריאותי-משפחתי, היא החליטה להתחיל משהו חדש ופתחה מכון להוראה מתקנת, עם צוות ענף של מורים המתמחים במגוון תחומים וגילים. כבר בשנה הראשונה היא רצתה להוסיף גם תיווך חברתי. "חיפשתי איפה ללמוד את זה בארץ ולא מצאתי. יש כל מיני קורסים, ולמדתי מכל מיני מומחים בארץ באופן פרטי. פשוט חברותא בתשלום". היא פנתה למועצה האזורית נחל שורק כדי לארגן קבוצה ללימוד מיומנויות חברתיות, אבל לא נענתה. "לא הכירו אותי, זה הגיוני". רק אחרי שבאחד מבתי הספר נקלעו למצוקה בנושא חברתי, הגיעו אליה מהמועצה בזכות המנהל של התוכנית הלאומית למניעת סיכון ונשירה. הקבוצה הצליחה, ומאז המכון מעביר תוכניות התערבות בכל בתי הספר במועצה ובמקומות רבים ברחבי הארץ, גם במגזר החילוני וגם במגזר החרדי. במקביל פותחה תוכנית מניעה לגנים ולכיתות א'.

התחום, היא מסבירה בכנות, גדל ומקבל הכרה לאו דווקא בגלל 'תעצומות'. בשנה הראשונה היא נפגשה עם מנהלי מחלקות חינוך של כמה רשויות והסבירה שהתוכנית שלה עשויה למנוע נשירה, כי היא תעזור לילדים לרכוש חברים. "אמרו לי: תביאי לנו תוכנית על סמים ואלכוהול. חברים או לא חברים זה לא קשור בסיכון. לכי למועצות שיש להן תקציבים, הם ישקיעו בחברים". היום 'תעצומות' ממומן ברחבי הארץ תחת הכותרת של מניעת סיכון ונשירה. "התפיסה התהפכה. ההבנה הרווחת היום היא שכשלילד טוב, הוא פונה פחות לסיכוניות. מה זה טוב? יש שיגידו לימודית ואני אגיד חברתית, ויש על זה מחקרים. השנה משרד החינוך קיים על זה כנס והמדען הראשי של המשרד הוציא על זה סקירה. הנושא בהחלט נכנס לתודעה".

במשך שלוש שנים היא קיימה כנסים למורים ולמטפלים, בשיתוף המועצה האזורית נחל שורק. בשנה הראשונה היא לא ידעה כמה יבואו, והופתעה לראות שהגיעו 600 איש. מאז האירוע רק גדל. השנה הם עולים לירושלים ומקיימים יחד עם איל"ת, האגודה הישראלית לטיפול חברתי, כנס המיועד למטפלים, "עם כל החידושים בתחום".

השלב הראשון בתוכנית המסודרת שהמכון מעביר בכיתות הוא המיפוי החברתי של הכיתה. "למדנו שלרוב, האנרגיה שהילד בא איתה אל חבריו היא האנרגיה שעוברת גם לעולם המבוגרים. התלמיד החינני שהילדים משוגעים עליו, גם הצוות יהיה משוגע עליו. בהתאמה, הילד הדחוי והמעצבן שאי אפשר איתו, גם המורים מרגישים שהוא מעצבן ואי אפשר איתו. אבל אחרי מיפוי, כשהמצב פרוש לפני המורה, הוא אומר: 'אמאל'ה, זה המצב שלו? עם זה הוא צריך להתמודד?', ואז המורה מתרומם מעל תחושת הדחייה האישית שלו וניגש לעזור. לכן אנחנו לא מוותרים על כלי המיפוי". לאחר המיפוי המורה מעביר תוכנית חינוכית, ובמקביל קבוצת תלמידים עוברת תוכנית טיפולית-חברתית. מי מגיע לקבוצה הקטנה? הילדים הדחויים, הילדים השקופים שאף אחד לא רואה אותם וגם הילדים שנמצאים פעם על הסוס ופעם מתחתיו, שנקראים השנויים במחלוקת. "אין לנו פרופיל אחד, אנחנו מזמינים כל מי שלא שלם ולא שמח במקום החברתי שלו לבוא ולהתקדם".

המחנכים מעבירים את התוכנית שבנו במכון ואת עולם המושגים שפיתחו בו, כדי שכל התורה הזאת תהיה נגישה. התוכנית בנויה על יצירת אקלים חברתי נעים, שיח פתוח על המצב בכיתה ומערכי שיעור כיפיים. מה לומדים? גם מיומנויות חברתיות, שפת גוף וטון דיבור עד הפרטים הקטנים, המעשיים. "אנחנו יודעים היום מחקרית, שאדם שופט את מי שמולו תוך 30 שניות. ככה אני קובעת אם אני רוצה להיות חברה שלך או לא. כלומר, אם אני אתכוונן לקשר, הסיכוי שתרצי להיות איתי בקשר עולה. איך מתכווננים לקשר? אנחנו קוראים לזה עמידה חברתית". מכל תורת שפת הגוף, לקחו במכון ארבעה פרמטרים: קשר עין, חיוך, עמידה פתוחה והזמנה פנימית לקשר. המורה מסביר את זה בכיתה ומזמין את מי שרוצה להתנסות, והילדים מתאמנים. "גם בחדרי מורים אנחנו מלמדים את המורים להיכנס בעמידה חברתית לכיתה. זה אומר להיכנס, להיות בקשר עין עם התלמידים, לחייך ולהזמין את התלמידים לקשר. מורים עושים את זה, וזה משפיע. מדובר בידע, וידע שווה כוח. כשאתה יודע, אתה יכול לשנות".

בלי טרמפיסטים

המגמה של הכרה בטיפול חברתי נמצאת בפריחה בגלל המדיה החברתית והחברים בכאילו שהיא מביאה? או שתמיד היו קשיים חברתיים, אבל לא היינו באיכות חיים כזאת שמאפשרת טיפול?

"אני לא יודעת. אבל אני יכולה לומר שפעם, אם למישהו לא היו מיומנויות חברתיות, היו אומרים עליו לא נורא, הוא יהיה טכנאי או פקיד, והיום המקצועות האלה נעלמים מן העולם. כל מה שלא צריך טאץ' אנושי, עובר לדיגיטלי. אילו מקצועות לא נעלמים? כל מה שצריך טאץ'. הדרישה למגע האנושי עולה יותר מבעבר".

היום אלקובי נמצאת בעיצומה של כתיבת דוקטורט. המנחה שלה מגיעה מתחום ההנדסה. "בהתחלה סירבתי. אמרתי מה לי ולדבר הזה". אבל המנחה הזמינה אותה למעבדה ואלקובי התפלאה לראות שולחנות עגולים. "היא אמרה לי: תראי, פה האנשים עובדים רק בצוותים ומי שלא יודע להביא את עצמו לידי ביטוי בקבוצה מפוטר. כך גם מי שמשתלט על הצוות. הסיפור של איך בונים את הצוות נכון, איך מרכיבים קבוצה מיטיבה, מעסיק מאוד את עולם ההנדסה. מיומנויות חברתיות הן הדרישה של המאה ה-21".

המדיה החברתית כן פגעה במיומנויות הפשוטות של קשר עין וחיוך, היא אומרת. "אנחנו מדברים על מיומנויות חברתיות כשריר שמתפתח. תתאמן - תדע. אז יש לנו פחות חדר כושר חברתי להתאמן בו". מצד שני, יש כאלה שהמדיה החברתית לסוגיה היטיבה איתם מבחינה חברתית. "אנחנו יודעים היום שחברויות וירטואליות מספקות רגשית כמו חברויות אמיתיות. תם העידן שאמרו: אלה לא חברויות אמיתיות. יש לי חברויות מהפייסבוק שחלקן הפכו לחברות אמיתיות. אנשים מתחתנים דרך המדיה. אנחנו גם יודעים היום שהמדיה היטיבה עם אנשים מופנמים".

אלקובי מביאה לא מעט מחקרים על חשיבות החוויה החברתית הטובה של ילדים. לפי המחקר הם מנבאים הצלחה באקדמיה, בתעסוקה וגם בחיי הנישואין. מחקר שנעשה על אלפי ילדים הוכיח שבטווח הארוך ילדים שעברו תוכניות התערבות חברתיות זכו להישגים לימודיים טובים יותר, לרווחה נפשית חברתית ואפילו לפחות הפניות לפסיכיאטרים.

לפי החשיבות שאת מציירת פה, בתי הספר היו צריכים להחליף את היוצרות. בגרות תמיד אפשר להשלים, אבל מיומנויות חברתיות הן קריטיות.

"חלק מהזמן צריך לעסוק במיומנויות חברתיות, אבל הרבה מזה זו התעסקות תוך כדי למידה. כשמחלקים לקבוצות, למשל, צריך להסביר לתלמידים איך מצופה מהם לתפקד בקבוצה. אנחנו אומרים למורים שכשמחלקים לקבוצות טבעי שיהיה טרמפיסט. הילד הזה שכשהוא רואה קבוצה אומר: טוב, אני לא צריך לעבוד. המורים אמורים להגיד: אנחנו יודעים שזה הטבע האנושי, אבל אצלנו אין טרמפיסטים. חלוקה לקבוצות ועבודה בקבוצה זו תורה שלמה. אלה התנסויות חברתיות שבתוך הלמידה. לא צריך פחות שיעורים, צריך ראייה חברתית שנלמדת. הלימודים הם ארגז החול, ארגז ההתנסות".

הנוסחה לשבירת החרם

בשנה האחרונה פורסמו כמה סיפורים קשים על חרמות שעברו ילדים. הילדה אופק סיפרה על חרם שעברה במשך שש שנים, כולל קללות ואלימות, הילד ירדן פרידרובסקי עבר חרם במשך שנתיים ועוד. לא מזמן הוציאו אלקובי וצוותה פרוטוקול טיפול בחרם, שונה ממה שהונהג עד היום. בשיטה שעל פיה פעלו עד כה, היה המורה נכנס לכיתה ומשוחח עם הילדים מלב אל לב על המצב, ואז הילדים היו אמורים להשתכנע שחרם הוא דבר שלילי וצריך לשנות. אלקובי וצוותה הרגישו שזה לא עוזר בכל המקרים. "כשהילד שמארגן את החרם הוא מאוד דומיננטי, התלמידים ניצבים כמו קיר בצד שלהם והצוות החינוכי בצד שלו. החוויה שלנו הייתה שצריך להכניס שלב באמצע, כדי להגיע לשיח החשוב עם הכיתה. האמירה 'אנחנו רוצים אחרת' לא יכולה להתרחש כשיש גרעין קשה ודומיננטי שסוחף אחריו". במשך שלוש שנים הם חיפשו את נוסחת הקסם, ויצאו איתה החוצה רק אחרי שניסו אותה בכמה מקומות.

בפרוטוקול של 'תעצומות' המורה מונחה לגייס את אחד התלמידים כדי לשנות את המצב מבפנים. הילד הזה מסייע לגייס תלמיד נוסף, ובהמשך עוד תלמיד, והכול בצורה מדויקת הן במטרות השיחה עם נציגי הכיתה והן באופן שבו היא מתנהלת. רק אחרי שמתגבשת קבוצה קטנה מתחיל להתרחש שינוי בשטח. כשבשלה השעה משתפים את כל הכיתה, משוחחים על המצב ואז כבר קיימת קבוצה שמתייצבת נגד החרם. בשלב הבא כל הורי הכיתה נדרשים להגיע לפגישה עם המורה ולדבר על מה שהיה.

כשמורה פוגש עוול, הוא רוצה להפסיק אותו מיד. אתם בחרתם בדרך הארוכה יותר.

"בטח שרצינו לפתור את זה מיד, אבל זה לא עובד. אם יודעים מי ארגן את החרם ותולים אותו בכיכר העיר, הוא רק מקבל עוד נקודות. הוא הופך למסכן בעיני התלמידים. הבנו שזה דורש פיצוח אחר".

ואז אתם לוקחים ילד או ילדה שהם המצפן של הכיתה ומגייסים אותו. תמיד יהיה צדיק כזה?

"לא צריך צדיק, צריך ילד בריא, וכן, בכל כיתה יש אחד כזה. חרם הוא לא סיפור של יחיד אלא של כיתה, של נורמות של חברה, ולכן העבודה היא כיתתית. זו פנטזיה לחשוב שאם אני אטפל במי שמחרים - זה ייעלם".

אלקובי מסבירה שרוב החרמות מתקיימים בגיל היסודי, גיל שבו הילדים רוצים להידמות לילדים שסביבם, מה שגורם להם להיענות לחרם גם אם בפנימיותם הם מתנגדים לו. "אנחנו נותנים להם את הכוח. בשיטה הזאת גם הבריון יכול לרדת מהעץ בצורה יותר קלה".

אתם קוראים לאסוף את כל הורי הכיתה, אבל יש להניח שמרבית ההורים מתנערים מהסיפור.

"בכל המקומות שבהם ניסינו את דרך הטיפול הזאת, ההורים אמרו: קחו את הורי הילד המחרים ואת הורי הילד המוחרם ותעזבו אותנו. אבל אנחנו אומרים להם שזה לא סיפור של ילד, זה סיפור של כיתה. רק ההבנה שבעצם אם לא נטפל בזה מחר זה יכול לקרות לילד שלהם, שיש כאן התנהגות לא מוסרית שאם לא נשים לה סוף היא תשפיע על הנפש, ושאנחנו פה כדי להסביר לילדים שזה לא בסדר, מביאה אותם. הפגישה עם ההורים ממסמרת את השינוי. יש משהו ברגע הזה שההורים אומרים לא עוד".

אם הפרוטוקול של 'תעצומות' היה יוצא לאור לפני 30 שנה, ספק אם הוא גם היה קורא לאסיפת הורים ולהכרזה חינוכית משותפת שלהם. חרם הוא לא תופעה חדשה, אבל ההורים של אז לא ידעו היכן הילד מסתובב ומה בדיוק מעסיק אותו. היום ההורים מעורבים יותר בעולמם של הילדים. אולי מעורבים מדי. "יש בזה משהו מאוד יפה. הילד לא בודד בסיפור החברתי שלו. ההורה יודע היום את שמות החברים של ילדיו ומה הם עשו לו. עם זאת, מעורבות יתר פוגעת בתחושת המסוגלות החברתית של הילדים. הורה שמגיע לכיתה וצורח על החברים של הילדים שלו, דבר שקורה במקומות של המעמד גבוה, זה מזיק לילד. המעשה הזה אומנם מגיע ממקום שההורה אומר: אף אחד לא ייגע לי בילד, ממקום אכפתי ומגונן, אבל זה לא טוב. כשאמא מספרת לי שהיא עונה בווטסאפ הכיתתי במקום הבת שלה כדי שזה ייצא מדויק - זו טעות. אמא לא יכולה ללכת עם הבת שלה, לפגוש בנות מהכיתה שלה ולשאול 'אולי תזמינו אותה?'. חיים עומר טבע את המושג 'הורות הליקופטר'. כשזה מגיע להגנת יתר, זה מחבל".

הילדים צריכים לדעת להתמודד בעצמם, מסבירה אלקובי, וככל שהגיל עולה, המעורבות ההורית צריכה לרדת. "הפסיכולוגית יעל אברהם, שהיא חלק מהצוות שלנו, קוראת לזה לעבור מקדמת הבמה אל מאחורי הקלעים. להרים את הטלפון לאמא של החבר של הבן שלך בכיתה ה', זה מזיק. זה לא אומר שאני לא אדבר עם הילד שלי על זה, שאני לא אדבר עם המחנך שלו על מה אפשר לעשות כדי לקדם אותו חברתית. אבל זה לא יכול להיות בקדמת הבמה".

מעורב בלי להתערב

אלקובי מצביעה על תופעה נוספת שקיימת, תופעה הפוכה וכואבת לא פחות - הניכור ההורי. "כשאמא אומרת לבן שלה שהגיע מהישיבה 'התגעגעתי אליך, אבל אני לא רוצה לשמוע עשו לי, לא עשו לי. אני לא יכולה'", היא מדגימה. "גם מעורבות יתר וגם ניכור נובעים מהצפה רגשית. הנושא החברתי מאוד נוגע לנו כהורים ומפעיל אותנו. ואז או שזה מפעיל אותי להגנת יתר או שזה גורם לניכור". היא מדייקת: "בהגנת יתר וגם בניכור יש קול חשוב. כולנו לפעמים שם ולפעמים שם. הבעיה היא כשזה הדפוס וזה הקול הדומיננטי. אנחנו אומרים להורה: תהיה מעורב רגשית אבל בלי התערבות. זה קשה, אבל זה הדבר הנכון".

הסוגיה החברתית רלוונטית גם לחברת המבוגרים בציונות הדתית, שמסודרת סביב בתי כנסת וקהילות. בכל קהילה יש משפחות שלא מזמינים אותן וזוגות שלא מצאו חברים. "בעולם המבוגרים הנושא סבוך יותר מאשר בעולם הילדים. הילדים לומדים בכיתה של 30 תלמידים, ואם למורה יש עיניים חברתיות היא מגבשת אותם. בקהילה זה אחרת. באינטואיציה אני אומרת שכמו שבכל דבר מי שמשקיע מצליח, וגם אם ילד היה אלים והפסיק החברה לבסוף תכיר בזה, אז כך ברור לי שמשפחה שלא מוותרת ומתערה ומזמינה, יהיה לה בסוף מעגל חברים. משהו במאמץ הפשוט והמתמיד ייצור את זה".

כשאנחנו מתחילות לדבר על מצבם של הזוגות השקופים בקהילה, אלה שאף אחד לא רואה, אני לא מתאפקת ומבקשת ממנה לפתוח ב'תעצומות' התמחות בתחום הקהילות. לא רק לילדים יש מה ללמוד, גם לנו.