בתשעה באב אנו מציינים את העצבות שבפירוד. הפירוד שראשיתו עוד במדבר, כאשר אבותינו בפעם הראשונה לא רצו להיכנס לארץ ישראל, והעדיפו את הגלות הבטוחה על פני המגורים בארץ ישראל וכוחות האמונה הנדרשים על מנת להיות בה.
עבור חורבן בית המקדש הראשון, ובפירוד שבין העם לאלוקיו, עם החורבן עזבו אותנו לבלי שוב, האורים והתומים, לוחות הברית, ונוצרה מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים.
לבסוף, בית המקדש השני, הפירוד שבתוך העם ובין העם לעצמו וכמובן שנאת החינם שהביאה עלינו את החורבן.
אולם האם המצב הוא כה חמור? היום לאחר 2000 שנות גלות והשיבה לארץ, נוכל לומר שלא ממש, העם נשאר מחובר לעצמו, לאלוקיו, והנה הוא שב לארצו. כמובן שהמצב אינו מושלם, אבל ייתכן שהוא טוב מאי פעם כמעט בכל המובנים ואם כן האם בכייתנו בתשעה באב הנה בכייה לחינם?
תלוי איך בוכים. בעוד שבוע, אנחנו נחגוג את טו' באב חג החיבורים, היום שבו התחילו להיגמר 40 שנות המדבר, היום שבו השבטים התאחדו ונשואים בין השבטים היו מותרים וראויים, היום שבו קלטו בחזרה את שבט בנימין לתוך עם ישראל, וכמובן היום שבו הרווקים והרווקות, היו יוצאים ונפגשים זו עם זה.
חשובה הבכייה, בט' באב אם אתה חוגג בטו' באב, אם אתה רואה גם את הצדדים השמחים, רק האיזון יוצר תמונה מלאה שמחברת את העבר להווה ולעתיד, ללא זאת, הבכייה, היא בכייה לחינם.
אצלנו בכפר הנוער הדתי הודיות, ישנו מהלך מדהים בו מצרפים את ניצולי השואה, לחגיגות טו' בשבט, ושמחת תורה, ויוצרים את החיבור שבין הדור שחווה את הגלות והגאולה, לדור הממשיך. וביחד
ובעצם אנו משתדלים להראות ולהרגיש, כי ללא העבר וללא הגאולה שבאה בעקבותיה לעולם התמונה לא תהיה שלמה.
רק אם נדע לבכות בתשעה באב, ולשמוח בטו' באב, נוכל לשאת את פנינו אל העתיד, ולראות בשמחתה של ירושלים, כל מי שמתאבל על ירושלים – רואה בשמחתה, ורק מי שרואה את שמחתה כשהיא הולכת ונבנית יכול להתאבל עליה כראוי ולא לשאת בכיה של חינם.
הרב שמואל פויכטונגר הוא רב כפר הנוער "הודיות" שבגליל התחתון