לקראת השעה שמונה וחצי בערב השתרר פתאום בבית שקט נעים. הבן יצא עם חברים, הבת הלכה לענייניה, והאח הקטן שלהם ישב בשקט וקרא ספר, זאת אומרת שיחק בטלפון שלי. אפילו השכנים המעצבנים מלמטה שכחו לעשות את הקריוקי הזוועתי שלהם. בטח נסעו לחו"ל, מפרגן להם שיישארו שם כמה שיותר.
חופש גדול זה כמו גן חיות. יש אנשים שמגדלים בבית כלב, יש כאלה שמגדלים חתול, יש שמחזיקים בבית תוכי ואחרים אוהבים אקווריום עם דגים.
אצלנו בבית גדלים ינשופים.
בטעות קוראים לינשוף "עוף דורס", כשבפועל הוא בעצם עוף דורש – דורש כסף, דורש פרטיות, דורש שיעזבו אותו בשקט. ינשופים הם עופות לילה מובהקים – ביום ישנים, בלילה יוצאים לטרוף את העולם. נכנסים למטבח, מחפשים מזון זמין. פותחים את המקרר עשר פעמים בדקה, לפעמים גם סוגרים אותו. מנשנשים בקטנה ופלים, חטיפים, טוסטים, פויקה.
הינשוף הוא סמל המדע, לכן הם אוהבים לבצע ניסויים מדעיים, למשל איזה רעש משמיע כיסא כשגוררים אותו על הרצפה בשתיים בלילה, כמה דציבלים של מוזיקה גורמת להורים שלהם לדפוק בזעם על הקיר המשותף, ומי יתעורר ראשון לפתוח להם את הדלת כשהם חוזרים באמצע הלילה בלי מפתח.
לינשופים יש חולשה לדלתות, במיוחד כאלה עם צירים חורקים. ינשוף ממוצע אף פעם לא סוגר דלת. הוא טורק אותה. לא בכוונה, הוא פשוט לא מודע לזה שיש בעולם ציפורים שבאופן מוזר פעילות ביום וישנות בלילה. הוא נכנס לחדר שלו, טורק את הדלת. דקה אחר כך יוצא, טורק את הדלת, הולך למטבח. במטבח פותח את דלת המקרר, לא מוצא אוכל, טורק אותה. חוזר לחדר, טורק את הדלת. יוצא, טורק. מוצא אוכל, טורק את דלת המזווה. מתחיל לאכול, נשפך לו קטשופ על החולצה, הולך לחדר, פותח את הארון, מוציא חולצה חדשה, טורק את הדלת. לכן קוראים לזה חולצת טריקות.
מחשב, נייד
אבל באותו ערב הינשופים האהובים שלי יצאו מהבית לטרוק את העיר, ואני מצאתי את עצמי בשקט נדיר של אמצע הקיץ. היה מוקדם מדי לשכב לישון, וגם ככה הייתי צריך להישאר ער כי הם בטח שוב שכחו לקחת מפתח, אז אמרתי לעצמי שזה זמן מצוין לסיים סוף סוף לכתוב כל מיני דברים שאני כל הזמן דוחה כי הילדים בחופש ואני משתמש בתירוץ הזה כדי לא להודות שאני עצלן. פתחתי את המקרר, חתכתי אבטיח, התיישבתי ליד המחשב ואז נכנס הבן שהפעם כן זכר לקחת מפתח.
"סיימתם מוקדם", אמרתי לו.
"באנו לראות סרט", אמר הינשוף, "אתה בונה על המחשב?".
כהרף עין פרצו לחדר המוני ינשופים צעירים ובירכו אותי בערב טוב, צאתך לשלום ואל תשכח לסגור אחריך את הדלת. לא נורא, אמרתי לעצמי, יש מחשב נייד, אפשר לעבוד במטבח. השארתי את הינשופים לנפשם, יצאתי והם טרקו מאחוריי את הדלת. לקחתי את האבטיח, התיישבתי במטבח ופתחתי את המחשב כשגם הדלת נפתחה ונטרקה ובפתח עמדה הבת ומאחוריה צבא של ינשופות משחרות לטרף.
"אתן רוצות לאכול?", הסתרתי היטב את האבטיח.
"רק מכינות משהו קטן ומתעופפות", אמרה מנהיגת הלהקה, הבת שלי לפי כל הסימנים, "אתה יכול להישאר פה".
נשארתי, בגלל שאני כבר לא ינשוף ואין לי כנפיים כדי לברוח. הינשופות הכינו אוכל, ממש בקטנה. בישלו פסטה, חתכו ירקות, אידו בצל, ריסקו עגבניות, לשו בצק, אפו לחם, פיצות, פיתות, פוקצ'ות, את המוח שלי. אחרי שעה, כשהמטבח עדיין היה אפוף אפייה מעופפת, נכנעתי ויצאתי למרפסת. עדת ינשופים עמדה ברחוב ושוחחה בקולי קולות עם קבוצת תנשמות. נשמות שכמותן.
חזרתי הביתה וחיפשתי מקום שקט לעבוד בו. בסלון ישבו ינשופות, בחדרים ינשופים, במקלחת היו ג'וקים. נדמה לי שגם ראיתי עטלף אחד או שניים. שאלתי אם יפריע להם שאשב בתוך האמבטיה הריקה ואכתוב לי בשקט. כמה יתושים הצטרפו ושאלו אם יפריע לי שהם יעקצו אותי בינתיים. שיירה ארוכה של נמלים חצתה את הרצפה הסואנת בדרכה לאגור את שאריות המזון של הינשופים לקראת האחד בספטמבר, שבו מתחילים הלימודים והחדרים מתרוקנים מאוכל. הצטמצמתי לי בפינה וכתבתי בשקט את הטור הזה, עד שלקראת חצות הלילה המריאו הינשופים לחפש חוויות חדשות וטרקו אחריהם את הדלת. חמודים, באמת. בסך הכול עוד ערב שגרתי של חופש. עכשיו נשאר לי רק לשטוף אחריהם את הכלים.
*** לעת אכין מטבח ***
מאז שאשתי ואני החלטנו פה אחד (הפה שלה) להחליף את המטבח וקבענו (היא קבעה) פגישה עם נגר אחד מוכשר, אני כל הזמן משנן לעצמי שהפעם אני לא מתכוון להיות יפה ולשתוק. זה לא שאי פעם הייתי יפה, אבל כשלפני עשרים ומשהו שנה ישבנו עם מעצבת מטבחים (קוראים לה ככה כי היא מעציבה מטבחים) כדי לתכנן את המטבח הנוכחי שלנו, שתקתי – ונפלתי בפח. כי המעצבת שכנעה אותנו שהכי נכון זה לתלות את הפח על הדלת של הארון שמתחת לכיור, עשינו כמצוותה והפטנט באמת פעל יפה במשך חודשיים, אבל אז הפח נשבר ואנחנו נמלטנו מהריח.
מעצבנת המטבחים ההיא גם דחפה לנו מתחת לפינה של השיש קרוסלה מסתובבת כדי לאחסן בה את הסירים, ואני גמגמתי שאצל ההורים שלי הייתה פעם קרוסלה כזאת והיא כל הזמן הייתה נתקעת, אבל המעצבנת הסבירה בחיוך סלחני שהטכנולוגיה של היום זו לא הטכנולוגיה של פעם ואין סיכוי שבעולם שהקרוסלה הזאת תיתקע לנו אפילו פעם אחת. אז עשינו קרוסלה, והיא באמת נתקעה רק פעם אחת ומאז לא זזה אפילו מילימטר.
אני זוכר גם ששאלתי אותה – לא את הקרוסלה, את המעצבת – למה היא מתכננת לנו כל כך מעט ארונות, והיא אמרה שזה כדי שלא יהיה לנו עומס בעיניים. אמרתי לה שאני חושש שיהיה לנו עומס בידיים, כשנצטרך כל היום להחזיק את הכלים אחרי שלא נמצא להם מקום בארונות.
"לא נורא", היא קבעה, "העיקר שיהיה נעים בעיניים".
"אולי לפחות נבנה עוד קומה של ארונות עד לתקרה?", הצעתי.
"עד לתקרה?!", היא התפלצה, "לא עושים דברים כאלה!".
"למה?".
"כי זה מכוער, ויוצר תחושת מחנק, וממש – אבל ממש! – לא מודרני".
אז שתקתי. ממילא אני לא יפה, לפחות שיחשבו שאני מודרני. מאז אני זוחל מתחת לכיור כדי לאסוף את הזבל שנופל מהפח, משתחל בין מדפי הקרוסלה התקועה בכל פעם שאנחנו מחפשים מחבת, ונאבק עם הכלים כדי לדחוף אותם לארונות הקטנטנים אך המודרניים. אם כי אשתי אומרת שהם כבר ממש – אבל ממש! – לא מודרניים. זאת בדיוק הסיבה שהיא רוצה מטבח חדש. גם אני לא מודרני, וזאת בדיוק הסיבה שאני חושש. אבל הפעם אני לא מתכוון לשתוק. או שכן. אעדכן.
לתגובות: dvirshrayber@gmail.com