תורת ימימה

קשה לה, לרבנית ימימה מזרחי, להתראיין. היא מגיעה לבית הקפה הירושלמי שבו קבענו להיפגש, מטופחת, קורנת, אומרת שלום לזו ושלום לזו ומחייכת לאישה שלישית. גם אם לא ראתה את הנשים האלה קודם, או לא זוכרת אותן, הן לבטח יודעות מי היא. כולן מזהות את הרבנית.

היא מתיישבת, ואז מתחרטת על עצם הפגישה. היא לא רוצה שיחקו אותה, את הזוגיות שלה או את ההורות שלה, "שבה אני עושה טעויות פטאליות", היא מבהירה.

"אני לא רוצה שילמדו אותי, אלא שילמדו דרכי. אני לא רוצה להיות מושא הערצה, כי זה מקטין את התלמידות שלי. במקומות מסוימים קוראים להן קהל מעריצותיי. זה שזה הופך אותי לעריצה לא אכפת לי, זה הופך אותן לנרצעות. 'קהל נוהר' אומרים עליהן. אבל הן נשים חושבות. אין 'תורת ימימה', אני לומדת איתן. זו לא ענווה, זו מגלומניה. אני רוצה להיות משה רבנו, אני רוצה שיעברו דרכי בנקיות המילים המשגעות האלה, בלי שאני אפריע להן. וריאיון כזה מפריע. זה לשים פירורים באוכל".

זו תהיה השיחה עם הרבנית ימימה. תערובת של שנינות לשונית, ציטוטים ורמיזות למקורות תנ"כיים וחז"ליים, ציניות וצחוקים. היא שחקנית גדולה, הפסד להבימה או לקאמרי. אבל פרט לכל אלה, היא מביאה איתה עומק. אחרי שיחת בית קפה אחת, התחושה היא שהתחולל כאן קורס סמסטריאלי סוער במקצוע רב תחומי כלשהו. אינסוף נקודות למחשבה.

"לא יודעת מה זה להשכיב ילדים"

לא כל כך פשוט להיות ימימה.

"זה נורא. אומרים לי 'שמך הולך לפנייך' ואני אומרת: נכון, הרבה לפניי, ואני רודפת אחריו והימימה הזאת מעייפת אותי. לפעמים אני רוצה שהיא תניח לי. ועוד מעט תשאלי אותי איך זה מסתדר עם הבית והילדים. זה לא מסתדר, זה תמיד בא על חשבון. אני לא יודעת מה זה להשכיב ילדים, אני לא יודעת מה זה סיפור לפני השינה". אבל היא לא מתלוננת. "אני שונאת שלוקחים את רחל אמנו, ונשים מתות על פוזת ההתקרבנות, והופכים אותה לזאת שוויתרה על משהו. היא לא ויתרה על, היא ויתרה בשביל. הילדים שלי ואני גדלנו על המנטרה הזאת. אנחנו לא מוותרים על עצמנו, לא על הילדות שלנו ולא על ערכים. אנחנו כן מוותרים למען. בבית שלי עם ישראל על השולחן. עם ישראל הוא המנה העיקרית. זה הופך את הכול לשווה כל כך".

את באמת לא יכולה לעבור ברחוב בלי שפונים אלייך. מה את עושה כשאת צריכה ללכת לקניות? עוטה רעלה ומרכיבה משקפי שמש?

הבן של הרבנית התחתן בתחילת השבוע. לכל הסידורים ליוו אותה קריאות "הרבנית, הרבנית". אבל זה לא רק מתיש, היא מודה בכנות, זה גם מחייה. "ברגע שאני הולכת ואני לא מזוהה, אני אומרת לעצמי: רגע, רגע. היינו בפקק ענק בכביש שש ופתאום מישהי מנופפת. אמרתי מזל, מה אני, אוויר? אז באיזשהו מקום מתרגלים לזה".

לפני כשלושה שבועות, בריאיון לעיתון זה, אני מספרת לה, הכתיר אותה הרב חיים נבון בתואר "הדרשן מספר אחד בארץ". הרבנית מאושרת: "זה כבוד ענקי בשבילי, כי הרב חיים נבון הוא הוגה". מושג ההגות מוביל אותה למקם את עצמה על מפת התורה הנשית. "יש נשים לומדות תורה ומלמדות תורה. אני מלמדת 15 שנה במדרשת נשמת, ומעריצה אותן. יש נשים שמפרישות חלות, ולא הייתי מזלזלת בהן, כי יש קהל אדיר של נשים שמתחזקות ומתעצמות מזה. אבל יועצות ההלכה, זה אזור נוחות. קוראים לזה דל"ת אמות של הלכה. במילים אחרות, זה מרובע ופרגמטי. זה נחשב פריצת דרך ענקית, זה באמת היה. בסדר. אלה נשים אדירות. אבל זה אזור נוחות, בנות. גמרא, הלכה, יופי. ברור שאנחנו יכולות כמו בנים. בינה יתרה. מהצד השני הפרשת החלות, עידוד נשים, זה מקסים".

אבל אחרי המילים הטובות, היא מחפשת משהו אחר, משהו שייתן כוח בשעת משבר, כי היא ראתה סלעים איתנים, אנשי הלכה יצוקים, נשברים מול סערות החיים, בלי משנה שתחזיק אותם, בלי הגה יציב. "ההוגָה. איפה ההוגָה? איפה הרב שג"ר האישה?". מי אישה הוגה בעיניה? חנה, אם שמואל. "היא מפתחת קשר אחר עם הקב"ה, היא ענקית. בעוד שרחל תפנה ליעקב ותגיד לו 'הבה לי בנים', בעוד ששרה תפנה לבעלה ותגיד לו 'חמסי עליך', חנה תפתח משנה פילוסופית-אמונית. חכמים יושבים ומסכמים את תנועות שפתיה ואומרים: כמה הלכות אנחנו לומדים מהאישה הזאת".

היא עדיין לא קוראת לעצמה הוגה, אבל שם היא רוצה להיות. "מי שרושם לבית ספר, לא יכול ללמד בבית ספר. אני עדיין עורכת את הרישום, את האיסוף אל המקום הזה שנקרא הגות נשית. אז אני עדיין צריכה לקבץ קצוות ולדבר קצת בערסית וקצת בתל אביבית וזה במחיר הזלזול בי, ואני מוכנה לספוג אותו בכיף".

השיעורים הכתובים של הרבנית נראים עמוקים וסדורים יותר מאלה שהיא מעבירה בעל פה. רשימת המקורות המצורפת משקפת מניפה נדירה של פרשנים, מקורות חז"ליים ואפילו קבליים. אבל כשהיא מעבירה את השיעורים היא קצת זמרת, קצת שחקנית וקצת סטנדאפיסטית. "אני מעבירה שיעור כאן בשערי חסד, ופתאום מגיעות שתי בנות במכנסיים קצרים. אני תמיד אדבר אל המכנה המשותף הבסיסי ביותר. אותן אני לא אפסיד".

למה אין הגות נשית?

"כי נשים לא מרגישות בטוחות מספיק. הן בטוחות בדל"ת אמות של הלכה והן ירגישו שזה כיבוש האוורסט, זה לא. הן גם ירגישו מאוד בטוחות באזור הנשי ובשפה הנשית של חלה נידה והדלקת הנר. זה יפה. אבל איפה ההוגה?". היא מדברת על סיוון רהב מאיר ועל הרבנית חנה קטן שעושות, כל אחת בתחומה, צעדים בכיוון. אבל היא רוצה שנשים יעסקו בתורה, שידונו ויפתחו אותה.

"אבא לימד אותי לכתוב מזוזה"

הרבנית ימימה (52) נולדה בקזבלנקה לרב אלינתן ולתרצה רוטשילד, כמה ימים אחרי מלחמת ששת הימים. זו הסיבה שקראו לה ימימה. היא גדלה בבית וגן בירושלים ולמדה בבית יעקב. "אבא עבד בישיבת הנגב אצל הרב יששכר מאיר והיה עוזרו ויד ימינו במשך 45 שנה". האב היה גם סופר סת"ם. היא זוכרת היטב את היום שבו הגיע הביתה עם קסת ודיו ולימד אותה לכתוב מזוזה. העיניים שלי נפערות. היא צוחקת. "הוא היה רבי שמשון רפאל הירש, או בלשונו - הירש", היא יורה את שמו של הרב. "גדלנו על תורה עם דרך ארץ. את צריכה לדעת הכול - נביא, גמרא, תורה, הלכה".

לצד לימודי הקודש, הקו של הבית חייב ללמוד דרך ארץ, לכן בתיכון למדה בחורב. בחופשים אביה לימד אותה ואת אחיותיה שפות זרות. אנגלית, צרפתית, לטינית וגרמנית. "אחרי שחופש שלם הוא לימד אותנו ערבית, הוא נתן לי חומש בערבית. אני קוראת אותו רהוט. אבא אמר לי: ככל שתלמדי יותר סוגיות, תוכלי יותר לקשור קשר עם אנשים. הוא טען שהאדם הוא הסוגיה הסבוכה ביותר ואנחנו לומדים את כל מה שאנחנו לומדים כדי לפענח אדם אחד".

אמו של אביה, שרה רוטשילד, הגיעה משוויץ למרקש, שם פתחה את הסמינר הראשון לבנות. אמה הייתה קוראת כל שבת לילדות את הפרשה בטעמים, כי אביה לימד אותה. משפחה שכזאת. הרבנית רואה את התדהמה בפניי ושוב צוחקת. "תשאלי: הייתם רפורמים? לא. סבא שלי, רבי חיים שושנה, היה פייטן גדול ודיין גדול במרוקו ובבית הדין הגדול בירושלים".

לפעמים היא מתווכחת בשיעוריה עם הפמיניזם. "הוא השאיר אותנו עם עור קשה ברגליים, עור קשה במרפקים, עור קשה על הלב", אמרה באחד משיעורי הקיץ. אחרי תיאור כזה של הספרים שהיו פתוחים בפניה בבית, אין פלא. היא לא הייתה זקוקה לפמיניזם כדי לקבל שוויון הזדמנויות. היא פשוט דילגה מעליו. "אני לא מדברת על הפמיניסטיות לא יפה", היא מתקוממת. "אני פמיניסטית מדרגה ראשונה. הן עשו בשבילנו את כל העבודה. הן חרשו בשבילנו את השביל הזה. זה סוג של מזימה שוביניסטית גזענית לומר 'ימימה מזרחי עם הכובע של הש"סניקית, בואו נמצב אותה בכובע של הלא פמיניסטית'. זו המצאה". ואז היא מדייקת: "אני נגד פמיניזם לוחמני, פמיניזם שהוא בעיקרו מה לא". אבל היא מודה שהעמדה שלה בסוגיה מורכבת. למשל בנושא נשים ופוליטיקה.

"מעליב אותי כשבמפלגות מסוימות בכנסת נשים יכולות לרוץ, אבל יש להן מקום מדולדל והח"כים לא מתחשבים בנוכחותן כמעט. כשאישה ניצבת בראש מפלגה ויש דיונים אם אבחר במפלגה הזאת כי אישה עומדת בראשה, זה מעליב. אם החלטתם שהיא יכולה להיות במרחב הזה, תכבדו אותה. תשפטו אותה כאילו היא שווה. הפרלמנטריות היום, איפה הן? נשים לא מקבלות אצלכם את הכבוד הראוי. תנועת מי טו איפה היא קמה? במרחב הדתי ההלכתי? לא. במרחב שבו הורשו נשים להיות כאחד האדם ופתאום קמו נשים בצדק ואמרו רגע, הליברליזם הזה, תראו איפה הוא הציב אותנו. תראו מה קורה פה, ואז הן מוחות. אז אני לא בעד מי טו בכל גרסאותיו. אני בעדו בגרסה מסוימת שלו. מי טו זה לא גם אני נפגעתי, אלא גם אני החלטתי שיש לי כוח בפגיעה הזאת. הפוגע הוא לא היחיד שהחליט לאן חיי ילכו מכאן. מי טו זה גם אני נמצאת בתהליך הזה. אני ארפא את עצמי עכשיו".

אגב פוליטיקה, עם השפעה רחבה כשלה ודעתנות לא מוסתרת, היא עצמה קיבלה לאורך השנים מאישים פוליטיים הצעות משעשעות יותר ופחות להצטרף לעגלת המפלגה שלהם. ולא, היא לא מרשה להסגיר מי ומה.

לו זו הייתה משאת נפש שלך, היית שם?

"אם רב שלי היה אומר לא, כי עדיין לא בשלו לכך התנאים, לא הייתי נפגעת. הייתי מקשיבה להלכה". היא ובעלה, הרב חיים מזרחי, שמכהן כראש ישיבת המקובלים לשם ועורך דין בהכשרתו, הלכו בעבר אחרי פסיקותיו של הרב המקובל ציון ברכה. היום אלה הרב עדס והרב בצרי.

לנשנש נשיות

לא פעם אמרה הרבנית ש"תורה נשית היא מת מצווה", כלומר זהו דבר חשוב שאיש, או מדויק יותר אישה, לא מתעסקים בו. היא מנסה להבהיר את המושג החמקמק תורה נשית: "זו שפה אחרת. תמיד אומרים לי הרבנית, את מרצה רק בפני נשים? לא. זו טעות בהגדרה. אני מרצה לנשים", היא מדגישה את הלמ"ד. "זה כמו שמישהו יבוא לשיעור, ידחף את ראשו וישאל: זה הקורס במתמטיקה? יגידו לו לא, זה הקורס לספרות אנגלית. אז הוא יגיד אוי, טעיתי. אז גבר, אתה יכול להגיע, אבל זו לא השפה שלך. אני רוצה לנשנש את השפה הזאת, הנשית".

לתורה נשית יש ציר היגיון אחר? היא באה ממקום אחר בנפש?

"הציווי שנאמר למשה בקבלת התורה 'כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל' נאמר בבת אחת לאנשים ולנשים. מה זה 'כה תאמר'? אמור להן ראשי דברים, תן להן תפקיד ראשי. תפקיד של אוחזת בהגה, אחרת זה לא יהיה טוב. כבר עשית את זה עם חוה, נתת לאדם את הציווי לשמור, אז היא חרבה את הציווי. חייבים להידרש לשאלה הזאת, מה רצה ה' כשהוא אמר 'כה תאמר' ו'תגיד'. זו בהכרח לא יכולה להיות אותה שפה. אישה מרגישה המון וואו כשהיא תלמד ויגידו עליה: תקשיבו, זה שיעור כמו של גבר. זו אומנות, זה מהמם, אבל זו לא המשבצת שלי".

התורה הנשית מבחינתה היא "לחזור הביתה. אני כל הזמן אומרת 'מושיבי עקרת הבית'. לא כתוב מושיבי עקרת הבית, בבית. אלא מושיב את העיקרות בבית. העיקר יהיה בבית, על אף שהיא תבלה עם הילדים שלה רק שעתיים ביום". ועוד משהו: "הגות נשית לא מתחברת רק לראש שלי, אלא גם לגוף שלי, להיותי רחמנית, כלומר בעלת רחם, להיותי מניקה, להיותי מחנכת ולא מחנך, להיותי אישה. תורה, מה יש לך לתת לי כימימה מזרחי? הלו"ז שלי מאוד מאוד צפוף, אין לי את הלוקסוס ללכת אצל נגעים ואוהלות". החלום שלה הוא שהתורה תהיה לנשים מקום מקלט: "מקום שאני יכולה לאחוז בו ולהרגיש גדולה ואהובה, ושהוא התייחס אליי בכל הספרים האלה. אני חסידה של האמרה שגם אם חז"ל לא התכוונו שאני אהיה שם, אני אומר שהם התכוונו, והם לא יכולים כרגע להתנגד כי מה לעשות", היא מחייכת בנונשלנט.

את רואה אמרה כמו "כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות", מנפנפת לחז"ל לשלום ונוסעת הלאה?

"ברור", היא חותכת, "כתוב יישרפו דברי תורה ואל יינתנו לנשים, ואני תמיד מוציאה את הציניות של חז"ל, בין אם היא הייתה שם ובין אם לא. דברי תורה לא יכולים להישרף. גווילים נשרפים. אותיות פורחות. אל יינתנו לנשים זה לא ריאלי, כי התורה כבר ניתנה לנשים. כשם שזה לא ריאלי שדברי תורה יישרפו, כך זה לא ריאלי שהם לא יינתנו לנשים".

אז את בעד שייפתחו כל הספרים, גמרא, הלכה, האר"י?

"כן. כולם. אבא לא הגביל אותנו בגישה לכלום". עניין אחד הוא הפרשנות הנרחבת שלה לחז"ל, ועניין אחר הוא המחויבות האינסופית להלכה. כן, גם אם ההלכה אומרת שאישה לא יכולה להיות פוסקת או לתת עדות. "זה קל. עם ההלכה אני לא מתווכחת וגם לא עם פוסקים. היכן שההלכה נמצאת, ימימה מזרחי לוקחת פסיעה לאחור. היא מכבדת ומצדיעה", ובלי שום תחושת החמצה.

האם לדעתך ההלכה תשתנה?

"בנושא השתתפות נשים בפוליטיקה נדמה לי שכן. לאט לאט. פוסקת או דיינית אני חושבת שזה יהיה הרבה יותר קשה".

הרבנית ימימה היא על-מגזרית. היא גדלה בבית שהוא קצת מזה וקצת מזה. היא בחרה לתת לילדיה חינוך חרדי והשיח שלה עם המגזר הציוני-דתי מורכב. המאזינות החילוניות של שיעוריה מפרגנות לה וכך גם הציבור החרדי, על נשיו ורבניו. רבנים בלייקווד מבקשים לצטט את דבריה בשיעוריהם, ויש גם שמצטטים בלי לבקש. רק בציבור הסרוג, היא מרגישה, מתייגים אותה כתופעה וממסגרים אותה כש"סניקית או כגורו ולא מעמיקים במשנה שהיא מחדשת.

הבנות שלך מקבלות חינוך חרדי, ובכל זאת כל ארון הספרים היהודי פתוח בפניהן?

"הן חשופות לכול, אבל לימוד התורה אצלן הוא נקודה רגישה. אני חושבת שזה לקח להן את אמא. אומרים לי: וואי, בטח יש דברי תורה מדהימים אצלכם על שולחן שבת. אז אין. אבל מנעד חשיבה ענק יש".

"התינוק לימד אותי ענווה"

הרבנית ימימה למדה עריכת דין ושימשה כטוענת רבנית. "כדי להציל עשוק מיד עושקו", היא מנמקת, אבל זה לא היה זה. "תמיד הפסדתי. אם הם נשארו ביחד, היא ויתרה על המון בשביל זה. אם הם נפרדו, המזבח בוכה. תמיד יצאתי בתחושת החמצה איומה, ואני לא באתי אלא לשמח". היא עדיין הייתה עורכת דין כשהשכנה שלה, איה פריאל, הציעה לה ללמוד יחד. "היא אמרה: אנחנו לא יודעות מה פרשת השבוע. אמרתי לה: נכון, חרפה. אני צריכה לבדוק בלוח השנה מה פרשת השבוע. אז התחלנו ללמוד רש"י וכרגיל השתלטתי על השיח וזהו".

משם החלו לצמוח שיעורים בסלון, בערבי נשים ובמסגרות שונות. "ואז הגיעה יקרת פרידמן בעיניים סקרניות ומקלדת", היא מספרת. פרידמן אחראית כיום על החומרים הכתובים, על אתר פרשה ואישה ועל הספרים של הרבנית. אחר כך הגיעו רוני ונורית איילון הירש מ'אשירה' והעלו את השיעורים של הרבנית לאתר, "מה שהיה לי קשה מאוד מאוד, חשיפת האני". הם גם אחראים על הנסיעות לאומן. הרבנית מזכירה את איילה אדרי מ'תהל הפקות' שאחראית על הכנסים וההופעות, ואסנת הירשנזון, "מזכירתי מזה שנים. בלעדיהן המסע הזה לא היה מתאפשר". בימים אלה נמכר היומן החדש שלה 'שנה וברכותיה', שמכיל תכנים חדשים ומיוחדים המבקשים להעלות את היומיום למקומות רוחניים-לימודיים, מעבר לרשימת המשימות הבלתי נגמרת שיש לכל אישה.

לרבנית ולרב נולדו תשעה ילדים, חלקם נישאו והם כבר חובקים נכדים. הבן השישי, יוסף חי, נפטר לפני שנים, בגיל שנה ורבע, לאחר שנולד עם מום בלב. "הוא המורה הכי גדול שלי עד היום. הרופא של האולטרסאונד אמר לי: הוא יתבע אותך שהבאת אותו לעולם. ואז הלכתי לגנטיקאית אחת נהדרת שאמרה לי: אל תוותרי על זה. אני כל כך מודה לה. זו כמובן לא פסיקה לאחרות", היא מדגישה, מודעת לכוחה. "ממנו למדתי מה זו תשוקת חיים אצל אישה. הוא מת בזרועותיי, ולקחו אותו להחייאה כי יש פרוצדורה. אני זוכרת את תצורת השפתיים של הרופא שאמר: אני לא איש בשורה היום, ואני אומרת: לא, לא.

"הייתה לי שיחה עם נועה מצליח. האיש שלה התרסק לפני חצי שנה במטוס באתיופיה ואתמול הם קיבלו את הבשורה שנמצאו שרידי גופתו. חצי שנה האישה המדהימה הזאת חיה בלי שיש לה אחוזת קבר לאחוז בה. אתמול טלפנתי להגיד לה את המזל טוב המוזר הזה, ואמרתי לה שאין שמחה כהתרת הספקות, אבל היא התחילה לבכות. אמרתי לה: מה קרה? היא אמרה: עד אתמול קיוויתי שהוא נפל על איזה עץ והוא ייכנס חי בדלת. אבל איך, אישה? איך? זו אישה! יהיה בסדר. אנחנו כאילו מאוד מיואשות בשיח שלנו, אבל זה לא באמת. עם כל האתגרים, נשים מאמינות בחיים בקלות דעת". הבן הזה, היא אומרת, לימד אותה גם שאמא היא לא כול יכולה. "הוא לימד אותי ענווה".

וכשאדם עובר טרגדיה, זה עוזר לו להבין אחרים?

"המוצא היחיד שיש הוא להפוך את זה לכנפיים ולהפוך לכוכב בשמיים", היא אומרת ומצטטת מדרש על מישהי שהפכה פגיעה למקום שממנו היא מאירה לעולם.

גם להיכנס לעצבות גדולה זו אופציה, לא?

"כן. לקח לי שנים להבין שהמשנה שלי היא קצת אלימה: תשמחי, תשמחי, תשמחי. ואם היא לא? לקח לי זמן להבין שצריך לתת מקום לאבל. העולם לא ורוד, ימימה, והוא לא יווריד אם תגידי שהוא כזה. תני לו להתגוון. לא קרה כלום".

הרבנית ימימה מגיעה להרבה ניחומי אבלים, לנשים שעברו טרגדיות, ומשמשת אוזן קשבת לנשים שמצפות לילד, שמבקשות להתחתן, שנמצאות במערכת יחסים זוגית במשבר. הן משוחחות איתה בסופי השיעורים או שולחות לה מייל והיא מקשיבה, נותנת עצה, מברכת. "זה מאוד קשה. אבל אני לא האוזן הקשבת. אין ימימה מזרחי, אני לא קיימת. אני מעבירה לו (לאלוקים, ע"ל) מיד. אני מראה לו את הפנים ואומרת: תעזור לזו וזו וזו, send. אני מנסה להיות שליחה".

מנגנון הגנה נוסף הוא הפרטיות שלה. נשים רבות כועסות על כך שקשה להשיג אותה, אבל זה התנאי לחיים שפויים. "אין לי טלפון", היא אומרת, "הבוקר בעלי נתן לי את היצור הפרה-היסטורי הזה", היא שולפת טלפון מקשים מהתיק, שנושא את המספר של בעלה. "אני בקושי מארחת בבית אנשים, שומרת על הגבולות שלי".

קוראת אדוקה של 'הארץ'

שיעוריה של הרבנית ימימה משובצים בסוגיות אקטואליות ויש לה עמדות ברורות בנושאים רבים. היא מפתיעה ומספרת שהעיתון האהוב עליה הוא 'הארץ'. "בעיניי זה הביטאון הכי דוסי, הכי טהרני, הכי קובל על הרשעה", אנחנו צוחקות. "אבל אני לא מנויה. את זה אני לא אתן להם". היא מצטטת ממאמר כזה וממאמר אחר בעיתון, וגם משם היא דולה ומשקה לשיעורים שלה. ואם כבר אקטואליה, אי אפשר בלי להזכיר את דינה זילבר ופסילת ההפרדה בכינוסים ציבוריים.

"רוחמה בן יוסף, שאני עובדת איתה הרבה, שלחה לדינה זילבר בקשה שתבוא להופעה שלה. דינה זילבר התרגשה מאוד. אני שלחתי את הספר החדש שלי למרב מיכאלי. אי אפשר היה לתאר את ההתרגשות שלה. אני בעד שיח. אני חושבת שהנשים האלה עושות הפרדה ולא רואות מבעד למחיצה. בואי, תציצי פעם אחת, ומשהו יזוז, משהו יתרכך בעמדה המאוד מאוד פרגמטית, השכלית".

היא לכשעצמה לא מחבקת את ההפרדה כערך, אבל חושבת שכרגע הדבר הכרחי. "ביהדות יש פרידה לשם מפגש נכון, נקי ומנופה יותר, אחרי המחיצה. הערך של ההפרדה הוא מפגש נכון יותר. כך למשל ההפרדות והמחיצות באינטרנט. לפני שנים נשים אמרו לי: מה פתאום ימימה, האיש שלי הוא לא כזה, אני סומכת עליו. אה, אוקיי, כשה' בזק את היצר הרע בעולם, בדיוק על האיש שלך הוא דילג. לנשים יש תמימות כזאת. נכון, מחיצה זה מבזה ואנחנו בזויים, אנחנו לא יכולים לסמוך על עצמנו. קחי מופע. אני לא צריכה שהוא יביט באיזה מישהי שרוקדת לידו. אני מקנאה במובן הפשוט של המילה. ההפרדה מאפשרת לי מפגש מדהים ביותר איתו אחר כך".

לפני יותר משלוש שנים פתחו הרבנית ובעלה את 'אבני קודש' - בית לנערים נושרים במושב עמינדב סמוך לירושלים. "לימדתי בימי חמישי במדרשה בעיר והייתי רואה אותם, בנים של ראשי ישיבות ובנות שאני מכירה ממשפחות מדהימות. וואי", היא כואבת, "ואז הבנים שלי הגיעו לגיל וראיתי חברים שלהם שם. אמרתי לבעלי שעולה בי הפסוק 'איכה תשתפכנה אבני הקודש בראש כל חוצות'. לא יכול להיות הדבר הזה".

אישה אחת סיפרה לרבנית על בית במושב עמינדב, והציעה להקים שם בית לנערות. בעלה חשב שכדאי שיאספו קודם את הנערים האלה ומאז הבית רק הולך ומתרחב. "כל הזמן שואלים אותי: אבל ימימה, את עסוקה בנשים ופוגשת נשים ורואה נשים. ואני אומרת בשקט: פתחתי פקולטה לרפואה. לרבי נחמן מברסלב יש סיפור משבעה קבצנים. הקבצן השישי באלף השישי, שזה עכשיו, הוא חסר ידיים והוא אומר שהוא יכול להציל את בת המלך שהתעלפה אחרי שירו בה עשרה חיצי רעל. איך הוא מרפא אותה? באמצעות עשרת פרקי התהילים שלו, התיקון הכללי. בלי ידיים. אני רוצה להכניס לבחורים שלי שהכי קל לנצל בחורה שנמצאת במצב הזה, כי היא כבר לא זוכרת שהיא בת מלך. ירו בה יותר מדי חיצים. ואתה? אתה תשיב לה את הדופק במילים, בקול, בדיבור טוב, בתפילה עליה, בלי ידיים". במפגשיה עם אלפי נשים ונערות נחשפת הרבנית לכמות פגיעות מזעזעת. "זה בלי סוף. אני לא מאמינה למשמע אוזניי. מילולית. הבחורה מתחילה ואני אומרת לא, לא, ללללא. כן ימימה. מי טו, בכל מקום".

בעיניה הילדים הנושרים היא תופעה לא מובנת. "ידעתי שבמקומות האלה יש חבר'ה מרקע סוציואקונומי נמוך. אבל אני מכירה את המשפחות של הילדים, והן נהדרות".

אז מה קרה?

"הדור הזה הקדים את ההורים שלו בהרבה. עד שהאמא המדהימה והמסורה מגיעה לתחנה שבה הבן או הבת נמצאים, הם כבר נסעו משם מזמן. ההבדל בינינו ובין הילדים שלנו הוא של שלושים דורות. הטכנולוגיה הזאת העמידה אותנו בעמדת הורה מפגרת מאוד. הילד נמצא בשפה אחרת, בעולם אחר".

היא מרפאה את ליבם של הבחורים, שעברו לא פעם פגיעה נפשית או גופנית, בכך שהיא מאפשרת להם בחירה בכל מקום שבו הדבר אפשרי. בחירה ואהבה. "יום אחד הגיע בחור עם השקית שלו ואמרתי לו: אתה לא בחור של שום ישיבה, אף ישיבה לא בחרה בך. אבל מהיום אתה, איך אומרים באשכנזית, אתה ישיבה בוחער, באת מרצונך, וזה וואו".

מה את מאחלת לעם ישראל לשנה החדשה?

"אני מאחלת אהבה, הקשבה ושלום. זיקקתי את התפילה שאני הכי הכי צריכה כל בוקר. אני עושה כמו סבתא שלי מסעודה. שמה את היד על המזוזה ומבקשת. אני מבקשת שאשמע היום רק בשורות טובות. מעם ישראל, מהילדים שלי, מהסביבה".

אבל זה אף פעם לא קורה. היה יום ששמעת בו רק בשורות טובות?

"לא, אבל אני אמשיך להיות מתפללת. זה מה שלימדה אותי אמא חנה. למדנו השבוע בן איש חי נהדר. הוא אמר: עת רצון זה כשאישה רוצה, וכשהיא רוצה היא תקבל. היא הרי מברכת שעשני כרצונו".