שבוע לפני הבחירות, בזמן נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו באשדוד, שתי רקטות שנורו לכיוון אשדוד ואשקלון והולידו את תמונה שבה ראש הממשלה מפונה על ידי מאבטחיו למרחב מוגן. על פי דיווחים שפורסמו בכלי התקשורת שבועיים מאוחר יותר, נתניהו תכנן לפתוח במערכה צבאית נגד הרצועה בעקבות הירי, ונעצר רק על ידי היועץ המשפטי לממשלה. האחרון הודיע לנתניהו שבשביל לצאת למערכה – שתוצאותיה עלולות להיות דחיית הבחירות - צריך לכנס את הקבינט, מה שנתניהו לא רצה לעשות.
אלא שהמהלך שניסה נתניהו לקדם הוביל לכעס גדול בתוך יישובי העוטף, שקיבלו מעין הוכחה לטענה שהם משמיעים שנים ארוכות - כל עוד רק הם בטווח הרקטות, מקבלי ההחלטות נמנעים מלפעול. מה שנתניהו חווה באותו ערב באשדוד חווים תושבי העוטף באינטנסיביות כבר שנה וחצי, ובאופן מתמשך איומי הרקטות מלווים אותם כבר 19 שנה.
קיבוץ סעד הוא אחד היישובים הקרובים ביותר לרצועת עזה. שלושה קילומטרים בלבד מפרידים בינו ובין גדר הגבול, מה שהופך אותו מטרה מועדפת למטחי הרקטות של עזה. ישבנו עם כמה מתושבי הקיבוץ, כאלה שהעבירו את כל ילדותם באיומי טילים וכאלה שרק לאחרונה עברו להתגורר במקום, כדי לנסות להבין איך נראים החיים תחת איום תמידי.
"לאנשים לא קל לתפוס איך נראים החיים שלנו", מספר צור סגל, יליד הקיבוץ. "במרחק שבו אנחנו נמצאים מהרצועה יש לנו במקרה הכי טוב 15 שניות להיכנס למרחב מוגן. בדרך כלל זה הרבה פחות ולפעמים הרקטה נופלת לפני שה'צבע אדום' מתחיל בכלל. זה סיוט בכל פעם מחדש".
איך נראתה השנה האחרונה בקיבוץ, עם כל הסבבים שהיו?
"אני יכול להגיד לך בלב שלם שזאת הייתה השנה הכי גרועה והכי קשה שחווינו כאן. ברור שבמהלך 19 השנים האחרונות היו תקופות קשות, אבל לא כמו שהיה השנה. הפעם כל סבב היה יותר גרוע מכל המטחים שהיו בצוק איתן. זאת לפחות התחושה האישית שלי".
מה הפך אותם לגרועים יותר משנים קודמות?
"אף פעם לא חווינו מצב שמטחים נמשכים שעה שלמה בלי להיפסק. המשמעות היא שאנחנו כלואים במרחבים המוגנים במהלך כל הסבב בלי לצאת החוצה להתאוורר. זאת גם הסיבה שבשנה האחרונה יותר ויותר אנשים לא מקפידים להישאר את כל עשר הדקות שפיקוד העורף מורה, אלא רק חמש, כי זה בלתי אפשרי לעמוד בזה".
איך מתמודדים במציאות כזאת?
"זה משתנה בין הימים שיש סבב לימי שגרה. בימי סבב זה מאוד קשה. אתה כל הזמן שומע פיצוצים ורץ למרחבים מוגנים. בימי שגרה אתה כל הזמן מפחד שעוד רגע יתחיל סבב חדש ויתפוס אותך לא מוכן. ובשנה האחרונה זה קורה יותר ויותר".
עד לשנה האחרונה, מעיד סגל, צה"ל עדכן את תושבי העוטף שחלה התחממות בגזרה ועליהם להיות ערוכים לירי טילים. ההתרעה הזאת, שנשלחה לתושבים בהודעות, סייעה להם להיערך לסבב, גם פיזית וגם נפשית. אלא שבשנה האחרונה צה"ל לא עדכן את התושבים בהתפתחויות, כך שכל סבב תפס אותם בהפתעה. "ברגע שמודיעים לך שעומד לקרות משהו, אתה יותר מוכן לזה, זה יותר פשוט. אנחנו קיבלנו הודעות על כך שצה"ל הולך לתקוף ברצועה וצריך להתכונן לפיצוצים ואולי גם לירי מעזה בתגובה. השנה אני לא זוכר שום הודעה כזאת. כל סבב מחדש הופתענו. רק אחרי שמתחיל הסבב אנחנו מקבלים את ההנחיה הרשמית של פיקוד העורף, אבל את זה כל מי שגר כאן כבר יודע בעל פה".
חתונה תחת אש
קיבוץ סעד, בדומה לשאר יישובי העוטף, נאלץ להתמודד בשנה האחרונה גם עם טרור העפיפונים. העפיפונים אומנם לא גבו חיי אדם, אך הסבו נזק רב לרכוש ולשטחים מסביב לרצועה. "לפני קצת יותר משנה התארסתי", מתאר סגל, "לכבוד החתונה ההורים שלי הביאו לי המון ריהוט כדי שיהיה בבית שלי בקיבוץ. שמנו את הכול במכולה משפחתית בקיבוץ, ויום אחר כך נפל בלון ליד המכולה ושרף לי חצי מהרהיטים. ככה זה החיים כאן".
סגל נולד בקיבוץ סעד. את כל ילדותו הוא העביר תחת איום הטילים, שהחל כשהיה בן שש. גם את שלוש המערכות מול הרצועה, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן, הוא זוכר היטב. במיוחד הוא זוכר את העובדה שאף פעם לא היה שקט אחרי סיום המערכות, בטח לא לזמן ממושך. "עופרת יצוקה הסתיימה בערך בשבט, ופחות מחודשיים אחר כך, כמה ימים לפני פסח, שוב פעם נורו רקטות. מאז ועד לעמוד ענן היו כל הזמן טפטופים, כאשר היו סבבים בסגנון שחווינו כל השנה האחרונה, רק הרבה פחות אינטנסיביים. גם אחרי עמוד ענן לא היה שקט כמעט, ואחרי צוק איתן מיד חזרו לירות רקטות. כל המלחמות בעזה לא באמת הצליחו. אנחנו כל הזמן חיים תחת מטחים".
הסבבים השנה, כך מתאר סגל, היו הקיצוניים ביותר, כולל ימי הלחימה בצוק איתן. "בצוק איתן חטפנו 150 טילים ביום בערך. השנה היו לנו סבבים שירו עלינו 400 ו-700 טילים ביום. זה היה עינוי. הסבב שבו ירו עלינו 400 טילים היה קשה לי במיוחד, כי זה היה שבוע לפני החתונה שלי. אני עובד בשמירות בקיבוץ ואני עושה את רוב השמירות בלילות בקיבוץ. לפני החתונה לקחתי שבוע חופש כדי להתארגן ולסדר את כל מה שצריך. אלא שאז החל הסבב וכל השומרים האחרים שיש להם ילדים הודיעו שהם עוזבים את הקיבוץ עד שיירגע, מה שגרם לכך שבמקום לסדר את הדירה שלי לקראת החתונה עשיתי שמירות כל לילה".
איך מתכוננים לחתונה תוך כדי סבב?
"זה היה מאוד קשה. את רוב ההכנות עשינו לפני כן, אבל את הדירה קיבלנו רק אז, וכל מה שהיה צריך לסדר בה היינו צריכים לעשות בימים שלפני החתונה. בשתיים בלילה לפני החתונה עוד עשיתי ספונג'ה לבית, כי פשוט לא היה זמן אחר לעשות את זה. במקביל, אני כל הזמן חושש שזה יהיה הסבב שבו הם ירחיבו את הטווח גם למרכז והחתונה תיהרס. זה היה שבוע לא פשוט בכלל".
אירועי המטחים מעניקים תמונה חסרה מאוד להתמודדות של תושבי העוטף עם החיים באזור. ההשלכות של כל הסבבים, שנמשכים שנים ארוכות, מלוות אותם גם בימי שגרה. בעוד שבימי הסבבים התושבים זוכים לחיבוק חם מאזרחי המדינה, בימי השגרה הם נאלצים להתמודד לבד עם הקשיים.
חלק לא קטן מתושבי העוטף מתמודדים עם הפרעות פוסט טראומטיות בדרגות שונות. "זה מלווה אותנו בכל מקום. זה הופך אותך לרגיש לכל כך הרבה דברים. אני יכול לשמוע כריזה של שוטר ולחשוב שמדובר בצבע אדום. כשזה קורה הלב שלי טס ל-140. זה להתעורר מסיוטים בלילות. זה המון דברים שרוב האנשים לא צריכים להתמודד איתם. לי אישית הטראומה התחילה כאשר נפלו טילים חמישים מטר ממני. ישבתי בסלון ומחוץ לבית נפל הטיל בלי אזעקה. הרסיסים פגעו בקיר מבחוץ. העוצמה של הפיצוץ הייתה מחרישת אוזניים. כבר הבנו שפיצוץ כזה שייך לנפילת טילים והפחד היה קשה לתיאור".
"שנה אחר כך נפל פצמ"ר באותו מקום בדיוק", ממשיך סגל בתיאור. "אני זוכר שרצתי למקום וראיתי את חבר שלי שוכב שם מתגונן, ובנס הוא לא נפגע כי המרגמה נפלה ממש קרוב אליו. בצוק איתן חדר האוכל של הקיבוץ היה מטווח כל הזמן, כי היה משגר שהיה מכוון בדיוק לחדר האוכל. צה"ל ידע בדיוק איפה נמצא המשגר, עד לרמה כזאת שכשנכנסתי לחמ"ל ראיתי סיכה בסג'אעיה שמסמנת איפה הוא נמצא. לא הורידו את המשגר בגלל שהוא סמוך מאוד לבניין עם הרבה נשים וילדים. היו בצוק איתן 18 טילים שנחתו סביב חדר האוכל. זה מספר עצום בכל קנה מידה".
מהרעש של תל אביב לרעש הנפילות
פרט לתושבים הוותיקים של הקיבוץ, בשנים האחרונות הגיעו משפחות חדשות רבות להתגורר בסעד, ובכל העוטף בכלל. אחת מאותן משפחות היא משפחתם של איתי ומשי פנחס, זוג צעיר שעבר לדרום מהרצליה. "אנחנו נכנסנו לשנה הכי קשוחה בעוטף", מגדירה את זה משי.
למה בחרתם לעבור דווקא לדרום?
"האמת היא שדי מיצינו את הבועה התל אביבית ורצינו משהו אחר. לסעד הגענו די בנס, כי לא חשבנו בהתחלה על המקום הזה אלא על מקומות אחרים. אבל אנחנו מאוד אוהבים את הקיבוץ. את המצב הביטחוני ממש לא".
עד כמה קשה המעבר מאזור שקט לאזור שנמצא באווירת מלחמה כל הזמן?
"תראה, לא בטוח שלהגדיר את אזור המרכז כשקט זה נכון, אלא שזה סוג אחר של רעש. לכן גם עזבנו את המרכז. מה שכן, זאת התמודדות לא פשוטה בכלל. אתה לא מתמודד רק עם הקושי הנפשי שלך אלא גם עם זה של המשפחות שלך. ההורים של שנינו גרים במרכז, ואנחנו צריכים להתמודד גם עם החרדות שלהם. ובאופן טבעי יש להם הרבה חרדות".
ומה אומרים להם?
"זאת שאלה טובה, כל אחד אומר להורים שלו משהו אחר. אני אומרת להם שבסופו של יום למרות כל הלחץ והקושי, מישהו צריך לגור שם ואסור שהמקום יהיה בלי אנשים שגרים בו. אנחנו גם מסבירים להם שיש לנו מרחבים מוגנים בכל מקום כך שאנחנו יכולים להגן על עצמנו".
משי ואיתי עובדים בחינוך הלא פורמלי בקיבוץ, שבזמן סבבים הופך להיות המערכת המרכזית שמלווה את ילדי הקיבוץ. המציאות הזאת גורמת לכך שדווקא בזמן המתוח ביותר, הם צריכים להיות אלה שמתפקדים במלוא המרץ כדי לתת את המענה הנדרש. להם עדיין אין ילדים, אבל הם רואים מקרוב את ההתמודדות של ילדי הקיבוץ עם המצב הלא הגיוני הזה.
"הילדים נמצאים בכוננות תמידית. בשנה שעברה עבדתי עם ילדים בכיתה ה'-ו' ומשי עבדה עם ילדים בכיתות א'-ב'. אחרי סבבים ראינו שלילדים יש תגובות לא רצוניות כמו טיקים או דברים כאלה. גם ראינו הרבה ילדים שאחרי הסבבים נמצאים קרוב ליד הממ"דים ולא מוכנים להתרחק מהם", אומר איתי. "מצד שני הם גם יודעים להגן על עצמם, ולפעמים גם מרגיעים אותנו. זה נשמע אולי מוזר, אבל יש להם ניסיון יותר גדול מאיתנו עם הטילים. אני זוכרת שבאחת הפעמים היה פיצוץ מטורף ממש קרוב אלינו. אני קפצתי בבהלה, אבל הילדים אמרו לי שלא צריך להיבהל כי זה לא נשמע כמו טיל אלא כמו משאית שכל המוצרים שלה נפלו", מוסיפה משי.
ההתמודדות הזאת גרמה לכם לחשוב שאולי כדי לחזור למרכז?
"אנחנו בטוח לא הולכים חזרה למרכז, אבל זה כן יהיה שיקול רציני כשנחשוב איפה אנחנו רוצים לקבוע את בית הקבע שלנו ולגדל ילדים. אבל אני מקווה שזה לא יימשך עוד הרבה זמן", אומרת משי. "אנחנו רואים שגם הילדים כאן מתמודדים כל אחד בצורה שונה. יש ילדים שלוקחים את זה ממש קשה ויש כאלה שפחות קשה. כך שאני לא יודע מה אנחנו נעשה, אבל זה בהחלט שיקול שאנחנו נצטרך לעשות. צריך לזכור שיש כאן תמיכה מאוד גדולה, גם של מערכת החינוך, גם של מרכזי החוסן וגם של התושבים עצמם", אומר איתי.
הזכרת שכל אחד מהילדים מתמודד עם הטילים בצורה שונה. זה נכון גם לכם? אתם גם מתמודדים בצורה שונה?
"כל אחד מתמודד בצורה שונה. אנחנו למשל מתמודדים הפוך זה מזה. בסבבים משי נדרכת מאוד ונכנסת למוד של פעילות אינטנסיבית וזה מה שעוזר לה להתמודד, ואני בדיוק הפוך. בסבבים אני מעדיף פחות לצאת החוצה ויותר לקחת את הזמן לעצמי, סוג של להתנתק מהסביבה, וכך הנחיתה אחר כך היא יותר קלה בשבילי".
מאז שהגיעו לדרום, עברו הזוג פנחס יותר מחמישה סבבים, שמלווים אותם גם כשהם מגיעים לביקור במרכז. "אנחנו לא באמת מצליחים להבדיל בין רעשים במרכז לרעשים בדרום. כל טריקה של דלת נשמעת לנו כמו נפילה. גם דפיקות בדלת מזכירות לנו רקטות ורסיסים. זה לא פשוט", אומר איתי.
ההתמודדות הזאת קשה, אך משי מספרת שלעיתים היא יוצרת גם מצבים משעשעים. "לפני כמה שבועות היינו בשבת אצל ההורים שלי, ובתפילה פתאום שמעתי רעשים חזקים. מיד נדרכתי, כי זה מה שאני חווה בסעד. אלא שאז התברר שזה מישהו שננעל בשירותים בבית הכנסת ודפק חזק כדי שיוציאו אותו משם. אני הייתי היחידה ששמה לב לזה בגלל הרגישות לרעשים".
"עמוק בשלב הייאוש"
לא רק התושבים מתמודדים עם הסבבים, אלא גם ראשי המועצות והערים בעוטף. להתמודדות שלהם מתווסף, מלבד הקשיים שכל התושבים חווים, גם הצורך לתת מענה לאזרחים ולהתמודד עם הממשלה שלא פותרת את הבעיה. אחד מאותם ראשי ערים הוא אלון דוידי, ראש עיריית שדרות. רגע לפני החזרה ללימודים, ערכה שדרות את פסטיבל לייב, שנקטע באמצע בעקבות ירי טילים. "המראות והקולות מהאירוע בפסטיבל לייב, האזעקה שפילחה את השמיים רגע לפני עלייתו של עדן חסון לבמה ואלפי האנשים שנסו על נפשם, ילדים שחיפשו את הוריהם, לא יישכחו ממני עוד זמן רב", אומר דוידי ל’בשבע’.
איך כראש עיר מתמודדים עם הציפייה הלגיטימית של התושבים למענה?
"ברור שאני מבין אותם ואני נאבק בכל דרך, כולל מול הדרגים הבכירים ביותר, כדי שקולם של תושבי שדרות ועוטף עזה יישמע והשקט ישוב לאזורנו. אני רואה קודם כול מול עיניי את תושבי שדרות ואת טובת העיר. המחויבות שלי היא כלפיהם. אני גם אומר שוב ושוב מעל לכל במה שרק מבצע צבאי נרחב יחזיר את השקט לאזורנו ולא יהיה מנוס מכך ויפה שעה אחת קודם".
בשביל זה צריך שהפוליטיקאים ירצו לצאת למערכה. זה משהו שלא נראה שמישהו מהם רוצה בשלב הזה.
"נכון. ולכן אני קורא מכאן לראשי המפלגות, ובמיוחד למי שיעמוד בראשות הממשלה ויקבל את ההחלטות, לעשות את כל מה שנדרש כדי שילדי שדרות וכל העוטף יוכלו לשחק, ללמוד, ליהנות מהופעות ולבלות עם הוריהם בשקט ובשלווה ללא הפרעה מפתיעה של צבע אדום".
"יש לנו הרגשה כאילו הדרג המדיני שכח אותנו", אומר סגל, "כאילו אנחנו לא באמת חשובים וכל עוד זה רק טפטופים וזה לא גולש למרכז אז לא עושים כלום. זה מתסכל בצורה שקשה לתאר".
יש בכם כעס על הממשלה?
"אנחנו עברנו ממזמן את הכעס. אנחנו עמוק בתוך שלב הייאוש".