אוניברסיטת בר־אילן החלה את דרכה כמוסד להשכלה גבוהה המיועד בראש ובראשונה לציבור הדתי־לאומי, המשלב לימודים אקדמיים עם אווירה תורנית. עם השנים התרחבו שורותיה, והיום רוב הסטודנטים הם חילונים, והרמה האקדמית ומספר התלמידים משתווים לאלו של האוניברסיטאות המובילות בישראל (זוהי, אגב, האוניברסיטה היחידה שיש בה פקולטה שלמה המיועדת למדעי היהדות). אולם, ראשי האוניברסיטה ורבים מחברי הסגל לא ויתרו על אופייה היהודי הייחודי. וכך נוצר פער בין היותה אוניברסיטה לכלל ישראל לבין הציפייה מצד חוגים מבית ומחוץ לשמירה על המורשת היהודית – פער שהולך ומחריף לנוכח המתח המתגבר בחברה הישראלית בנושאי דת ומדינה.
במקום לדרוש התנהגות מכבדת כלפי הדת או הדתיים (כגון חובת חבישת כיפה), באוניברסיטת בר־אילן נחשפים הסטודנטים לעולם הדעת היהודי תוך לימוד על דרך המחקר. האופי היהודי של בר־אילן מתבטא בכך שהתלמידים בה חייבים ללמוד קורסים בלימודי יסוד ביהדות, בין היתר במקום קורסים כלליים (כלומר שאינם בתחום של התואר הנלמד) שהם חובה במוסדות אחרים. במסגרת זו נחשפים התלמידים מכל המגזרים ללימוד אקדמי של תנ"ך, תלמוד, מחשבת ישראל ותולדות עם ישראל.
אולם גם כאן ישנו מתח טעון. כיצד ניתן להפגיש ציבור בעל השקפת עולם חילונית, שחלקו אף שרוי במתח עם העולם הדתי, עם התכנים היהודיים, מבלי לעורר עוינות או סלידה? האם לימודים של תכנים יהודיים מסורתיים כחלק מחובות התואר הראשון או השני בכל תחום שהוא אינם מנציחים את הבעלות של הדתיים על הדת, כאילו רוב התלמידים הם "עגלה ריקה" שעל המרצים הדתיים למלא בדעת תורה?
לימודי יהדות ברמה אוניברסיטאית אך תוך שמירה על רוח המסורת, לסטודנטים מכל חלקי החברה הישראלית הלומדים יחדיו, הם אתגר גדול. חשיבותו אינה רק במילוי חסר של ידע בקרב ציבור רחב, אלא בהפיכת תחום הדעת היהודי מגורם מעורר מחלוקת לגורם לדיאלוג והשראה. לשם כך יש לגשת ללימודי המקורות היהודיים העתיקים והחדשים מזווית שאיננה פטרנליסטית ולפיה מנחילים ידע לבורים, אלא ללמד על מנת לעורר סקרנות ועניין וללבן סוגיות עכשוויות. במהלך חלק מן הקורסים, הנערכים במתכונת של סדנה, התלמידים נפגשים באופן בלתי אמצעי עם כתבים יהודיים מרכזיים, דנים בהם בינם לבין עצמם במעין חברותא, ומביעים את עמדותיהם ותחושותיהם. באופן זה, לבני ובנות כל המגזרים עשוי להיות עניין במדעי היהדות.
המורשת והתרבות היהודית לדורותיה חיוניים לאופייה היהודי של מדינת ישראל – ודווקא משום כך הן שנויות במחלוקת. אך למען הנחלתן חייבים ללמוד אותן לא רק כמצוות אנשים מלומדה, אלא גם כחומר גלם שממנו יש לחצוב את השפה האזרחית, או רשות הרבים, של החברה בישראל. כך הן תהיינה רלוונטיות גם עבור אלו שאינם שומרי תורה ומצוות. כדי לעצב את הערכים והסמלים של החברה בישראל וליצור שפה משותפת שתכיל את המחלוקות הרבות יש להעמיק את הידע – ובעיקר את העניין – ביהדות. עלינו לפתוח את ארון הספרים היהודי לכלל אזרחי ישראל ולקיים לימוד משותף.
להבנתי, המפגש בין דתיים לחילונים ללא מחיצות ומגבלות, תוך חוויה משותפת של לימוד נושאים יהודיים וליבונם, תורם לאופייה היהודי של מדינת ישראל יותר מכל העצמה אקדמית של מגזר אחד בלבד.
פרופ' איל רגב הוא ראש בית הספר ללימודי יסוד ומלמד במחלקה ללימודי ארץ־ישראל באוניברסיטת בר־אילן