מודה-ניסים אהרונסון
מודה-ניסים אהרונסוןללא קרדיט צילום

מודה-ניסים אהרונסון

הוא שמח לספר לכל שואל את סיפור נס לידתו, שהביא לשם הלא-שגרתי: הרופאים קבעו שאין עובר, אבל רגע לפני ההפלה התברר שהם טעו

מי שפוגש בתלמיד הישיבה מודה-ניסים אהרונסון יתקשה להתעלם מהשם המיוחד. מודה-ניסים, אגב, שמח לספר לשואלים ואף רואה בכך חשיבות.

"סיפור הלידה שלי הוא נס", אומר מודה-ניסים, "אני הבן השני במשפחה. ביני ובין אחי הבכור אמא נכנסה להיריון נוסף, אך בחודש השלישי הוא נפל. לאמא לקח הרבה זמן לקום מהעצב הזה. הוריי הלכו לרב מרדכי אליהו, ל'צדיק המזוזות', ויום אחד אבא היה בירושלים ואדם שהוא לא מכיר בירך אותו 'תזכה עוד השנה לזרע של קיימא'.

"אמא נכנסה שוב להיריון, אבל בחודש השלישי היא לפתע הרגישה צירים והובהלה לבית החולים. זה היה ביום שישי. הרופאה שחררה אותה לשבת והורתה לה להימנע ממאמץ. במהלך השבת אמא אירחה וטרחה ובמוצאי שבת חשה שוב צירים". שוב ההורים נסעו לבית החולים סורוקה בבאר שבע. בבדיקת אולטרסאונד קבע הרופא כי קיים מצב של היריון בלי עובר, הגוף בעצם מתפקד כאילו יש היריון אבל אין תינוק ברחם, וקבע למחרת הליך רפואי להפסקת ההיריון. בלילה אמא כמעט לא נרדמה והתפללה: 'ריבונו של עולם, אם הילד חולה תרפא אותו, אם הוא מת תחיה אותו, אם הוא לא נמצא אז תמציא אותו. אני לא מוותרת עליו'.

"כשהגיעה בבוקר לבית החולים, רגע לפני שנפתחה דלת חדר הניתוח היא ביקשה לערוך שוב בדיקה. הטכנאית החליטה לעשות את הצילום בלי הרופא, שיצא להפסקה. בתשאול הרפואי אמא הסבירה שאתמול נקבע כי קיים היריון בלי עובר. הטכנאית לא כל כך הבינה במה מדובר. היא הראתה לאמא את התינוק החבוי בבטנה, והשמיעה לה באוזניות את הדופק. אבא באותו זמן הגיע לבית החולים ושמע מעבר לדלת צרחה של שמחה. אמא בירכה ברכת מחיה המתים".

כעבור כמה שבועות נכנסה האם לתקופה של שמירת היריון. "במהלך שמירת ההיריון אבא הרבה להתבודד ולתהות מה הקב"ה רוצה מאיתנו. הוא הגיע למסקנה שבעצם מה שאנחנו רואים כבריא, סדיר ותקין הוא הנס, ועליו יש להודות".

כשנולד התינוק בתום ההיריון המתוח, ביקשו ההורים לבטא את תודתם לקב"ה בדרך שכולם יוארו ממנו. "חשבו לקרוא לי יהודה, אבל יהודה זה בעתיד והם רצו שם בלשון הווה. מודה זה השם שנבחר, וניסים - על שם סבא שלי ולכבודו. אני שמח לספר את הסיפור למתעניינים. יש לו גרסה קצרה או ארוכה, תלוי כמה זמן יש בעת השאלה. חשוב לי לפרסם את הנס ולהעביר את מסר ההודיה".

=================================================================

אודליה ברט
אודליה ברטצילום: מיכל אביאור

אודליה ברט

צופיה קרני החליטה ברגע האחרון לא לצאת עם התלמידים לטיול שנגמר בטבח בבית הספר במעלות. שם הבת שנולדה אחר כך הביע את ההודאה על הנס

בשנת 1974 הייתה צופיה קרני מורה צעירה בתיכון הממלכתי-דתי בצפת, "שהיה בית ספר קטן ומאוד משפחתי", היא מציינת. "הכרתי את כולם. בחודש אייר יצאו תלמידי כיתות ט', י' וי"א לטיול שנתי. אני לא יצאתי לטיול ונשארתי ללמד את כיתות י"ב. בבוקר היציאה לטיול הגעתי לבית הספר והופתעתי לראות שהתלמידים עדיין עומדים ליד האוטובוסים. כששאלתי לסיבת העיכוב הוסבר לי שהם מחכים לאישורים מהצבא והמשטרה, כי יש חוליית מחבלים שחדרה לישראל יום קודם. בסופו של דבר הוענק האישור לצאת לטיול. הם היו אמורים לישון בשטח, אבל כוחות הביטחון הורו להם לישון בתוך מבנה בית ספר במעלות. לצערי היו שם טעויות בלי סוף", היא אומרת, ולמרות השנים שחלפו קולה רועד.

כך, למרות הכוננות בצפון, קיבלו רכזי הטיול את האישור לקיים את הטיול כמתוכנן. בסיום יום הטיול הראשון הם התרכזו ללינת לילה בבית הספר נתיב מאיר במעלות. בשעה ארבע לפנות בוקר חדרה למקום חוליית המחבלים. כמה תלמידים ומורים הצליחו להימלט. המחבלים החלו לנהל מיקוח.

"למחרת בשש בבוקר התעוררתי ושמעתי את אחת השכנות צורחת צרחות אימה", משחזרת קרני. "זה היה נורא. הגעתי לבית הספר, כולם היו בהלם. הורים מבוהלים הגיעו ויצאו, מנסים לקבל כל בדל מידע. צפת היא עיר קטנה וכולם מכירים את כולם, כך שהמכה הייתה מאוד גדולה. כולם היו צמודים לרדיו. הייתה דאגה גדולה מה יעלה בגורל הילדים. בערב הצבא פרץ למבנה, ובמהלך ניסיון החילוץ המחבלים הרגו 22 תלמידים. כמעט כולם נפצעו. בהמשך הגיעו שמות ההרוגים. הכרתי את כולם. זה היה קשה מאוד".

באותה שנה ילדה קרני את בתה הבכורה, ובחרה לקרוא לה אודליה - אודה לי-ה. "מאז שאני זוכרת את עצמי יצאתי תמיד לכל הטיולים, והיו פעמים שאפילו ביקשתי לצאת. דווקא לטיול הזה משהו עצר אותי. זו הייתה ההצלה שלי. פה הרגשתי את הנס הפרטי שלי".

קרני בת ה-69 שימשה לימים כראש החוג ללשון עברית במכללת אפרתה ופרשה לאחרונה לגמלאות. בתה אודליה לא ידעה עד לפני כמה שנים על הסיפור שמאחורי שמה. "רק לפני כמה שנים אמא שיתפה אותי במשמעות השם", מספרת אודליה ברט, אמא לשישה בת 44 ושחקנית בתיאטרון הפלייבק 'פפריקה'. "גדלתי בצפת והאסון במעלות היה מאוד מדובר. בכ"ג באייר בכל שנה הייתה אזכרה גדולה. זה היה חלק בלתי נפרד מצפת של ילדותי, אבל לא ידעתי עד כמה זה קשור אליי", היא מציינת. "אומרים שהשם שאתה מקבל הוא מהות, ואני מרגישה שהקב"ה הוא חלק בלתי נפרד מחיי. אודה לה' - זה אני. עברתי הרבה התמודדויות בחיים. לפני שלוש שנים נשרף לנו הבית, ותמיד הרגשתי את הקב"ה איתי יד ביד".

=================================================================

יאיר חיים
יאיר חייםללא קרדיט צילום

יאיר חיים

ספיר וישראל חיים, נמוכי קומה, הביאו לעולם בן בריא אחרי תהליכי הפריה קשים כשכבר היו על סף ייאוש. יאיר הוא האור הפרטי שלהם, שהם מבקשים שיאיר גם החוצה

לפני שמונה שנים נישאו בשעה טובה ספיר וישראל חיים, שניהם נמוכי קומה. הם חלמו על הקמת משפחה, חלום שלא היה ודאי שיתגשם. על פי מה שהוסבר להם, בהיריון טבעי ישנו סיכוי של 85 אחוזים שהילד יהיה נמוך קומה. מאידך, אם רוצים ללדת עובר בריא יש צורך לעבור הפריה חוץ גופית, תהליך קשה מבחינה פיזית ונפשית. "הדילמה שלנו הייתה גדולה", משתפת ספיר.

שניכם נמוכי קומה והעדפתם לא להביא לעולם ילד נמוך קומה. למה?

"כמובן שאם היה נולד לי ילד נמוך קומה לא הייתי מוותרת עליו בחיים, והייתי נותנת לו את הנשמה ואוהבת ועוטפת. אבל מי כמוני יודעת מה המשמעות של לגדול כילד נמוך קומה", היא נאנחת. "זה אומר בעיות רפואיות, אשפוזים, ניתוחים וטיפולים, ולזה מתלוות גם בעיות רגשיות והתמודדות חברתית. רציתי לחסוך את זה מהילד שלי", היא מסבירה. "הלכנו ליועץ גנטי. הוא לקח דף והתחיל לפרוס בפנינו את תמונת המצב מבחינה גנטית. שם בעצם החלטתי בלב שלם שאני רוצה להיכנס להליך הזה. אבל היינו צריכים לנשום עמוק כדי להיכנס למסע המטלטל".

בני הזוג פנו למרכז הרפואי איכילוב בתל אביב והחלו במסע אל ההיריון הנכסף. המסע ארך שנים רבות מלאות ציפייה ותקווה, אבל לווה גם בצער וכאב. "באחד מרגעי השבר בחדר הרופא בכיתי כמו ילדה קטנה. הרופא אמר לי: 'תקשיבי טוב, מפה את יוצאת אמא'. הם נורא חיזקו אותנו גם בימים היותר קשים. עברנו הפלות ואכזבות. פעם אחרי פעם קיבלנו תשובות שליליות. היו פעמים שכבר נכנסתי להיריון ולא היה דופק. זה שובר. בין הפלה להפלה בעלי אמר לי 'אולי תעצרי קצת, תנשמי?', אבל אני תמיד הסתערתי קדימה, לא נחה".

ספיר מתארת ימים של התמודדות לא קלה. "הייתי בוכה המון. היה רגע שישבנו בשולחן שבת ואמרתי לבעלי שאני כבר רוצה שהילד שלנו יישב פה איתנו. היו לנו המון רגעי שבר, חיזקנו זה את זה".

יום אחד התגלה בבדיקת דם שהתוצאה חיובית, יש היריון. "אני לא יודעת אם אפשר להסביר במילים את מה שמרגישים אם אין ילדים ופתאום זה מגיע. זה גדול, זה מעל השכל", היא מחייכת.

את האולטרסאונד הראשון בשבוע השמיני היא לא תשכח לעולם. "פתאום יש דופק. מרוב התרגשות פשוט פרצתי בצחוק. כשיצאנו מהחדר אמרתי בקול 'מזמור לתודה'. אי אפשר לתאר את ההרגשה בכלל".

בשבוע 38, בג' בכסלו לפני כשנה, הגיח לאוויר העולם בנם של ספיר וישראל. "ילדתי בניתוח קיסרי בהרדמה מלאה. אחרי הלידה העבירו אותי לחדר התאוששות. בעלי שאל אותי 'איזה שיר את רוצה שאני אשיר לך עכשיו?'. ביקשתי את 'כי הרבית טובות אליי', כמה ה' הרבה עליי טוב, כמה זה לא מובן מאליו. כשהסתכלתי על התינוק בפעם הראשונה פרצתי בבכי. חיבקתי ונישקתי אותו. מאז קיבלתי על עצמי לומר 'מזמור לתודה' בכל יום על המתנה האדירה שקיבלתי מהקב"ה. זה אושר אינסופי".

בני הזוג קראו לתינוק יאיר, "בתקווה שהוא יאיר את הנס ברבים. זה אור גלוי ועצום שנכנס לחיים שלנו. בכל יום אני אומרת ליאיר: תדע, אתה הנס שלי! נס גלוי!".

=================================================================

אודיה לביא
אודיה לביאללא קרדיט צילום

אודיה לביא

היא הראשונה בישראל שנקראה אודיה – שם שהגה אביה במיוחד לזכר נס הצלתו מהקרב בגוש עציון וחזרתו בשלום מהשבי הירדני

שמה המלא של אודי לביא, עורכת לשון מגוש עציון, הוא אודיה. זה אולי נשמע שם רגיל, אבל לא במקרה שלה. אודיה היא הראשונה שנקראה כך. אביה הגה את השם בעצמו במיוחד בשבילה ובשל סיפורו המיוחד.

"אבא שלי, דוד בן דוד ז"ל, נפטר לפני קצת יותר משנה", היא מספרת. "הוא היה לוחם בגוש עציון במלחמת השחרור. בג' באייר, בקרב על גוש עציון, הוא נפצע מכדור בריאות. פינו אותו עם הפצועים מאזור הלוחמה למשואות יצחק, וכך הוא לא נלחם בקרב ביום שאחר כך. אם הוא לא היה נפצע ומפונה, הוא היה גומר כמו 240 האנשים שנהרגו בנפילת הגוש. אבא נפל בשבי הירדני ושב ממנו אחרי תשעה חודשים. הוא לא ידע שקמה מדינת ישראל".

באלבום תמונות הילדות של אודי מופיע הסבר שכתב אביה על משמעות שמה. "שלוש סיבות כתובות שם", היא מספרת. "השם מזכיר את יהודה מספר בראשית, הוריי ביטאו כך את תשוקתם להתיישב בהרי יהודה. הסיבה השנייה היא שאבי הביע את תודתו למי שאמר והיה העולם על שובו מהשבי בשלום ועל צאתו מלוע הארי של ישמעאל. הטעם השלישי הוא כי הוריי אסירי תודה לאלוקי ישראל על שהחיינו וקיימנו באתחלתא דגאולה בגאולת עם ישראל".

לימים אודי ואביה ערכו בדיקה בביטוח הלאומי, וגילו כי אכן היא הראשונה להיקרא בשם זה. "מאז אנשים התקשרו לאבא כדי לשאול אם אפשר להשתמש בו. אני מכירה לפחות שתי נשים שקוראים להן כך בהשראתו. הפסוק שליווה את הוריי היה 'פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י-ה', את חלק מילדיי ילדתי דווקא בגלל זה בשערי צדק... הגשמתי את החזון להתיישב בהרי יהודה ואני גרה באלון שבות. השם כנראה משפיע על מהלך החיים משום שרק אני, מבין אחיי, חזרתי לגוש עציון".

בעבר השם הייחודי הקשה עליה. "בבית הספר לא ידעו איך לקרוא אותו. בצבא כל מ"כית כינתה אותי אחרת, ובכל פעם ששאלו אותי מה זה הסברתי שזו תודה לה' ומיד זה הסגיר שאני דתייה. רוב האנשים קוראים לי אוֹדי, ועדיין יש כאלה שאומרים אודָיה בווריאציות שונות. אני מזמן בסדר עם זה".

=================================================================

אֵילת קירזון-כהן
אֵילת קירזון-כהןללא קרדיט צילום

אֵילת קירזון-כהן

במשך כמעט שלושים שנה תלמידיה של אילת קירזון-כהן שומעים את סיפור ניצולי המשחתת אח"י אילת, שהיא קרויה על שמה

תלמידיה של אֵילת קירזון-כהן פותחים כל שנה בחידה. כבר 29 שנים היא משמשת כמורה, כמחנכת וכרכזת בחטיבת ביניים, ובשיעור הראשון היא תמיד שואלת מי יודע מה פשר שמה - אילת. קירזון-כהן היא אחת מתוך עשרות נשים שאבותיהן או דודיהן ניצלו מהפצצת משחתת חיל הים אח"י אילת, והחליטו לצרוב בזיכרון את מעשה הצלתם וזיכרון חבריהם.

אילת היא אחייניתו של אלי קירזון, לוחם חיל הים. במוצאי שמחת תורה 1967 עגנה המשחתת מול חופי סיני. בלי התראה מוקדמת החלו כוחות מצריים להפציץ אותה, ככל הנראה כנקמה על אירועי מלחמת ששת הימים כמה חודשים קודם לכן.

"ירו שם טילים והמשחתת התחילה לשקוע. באיזשהו שלב הם קיבלו הוראה לנטוש אותה", מספרת אילת, "דוד שלי נטש. אחד החברים שלו סיפר שהם נאחזו באיזשהו עץ וחיכו שם עד שיבואו להציל אותם. הוא היה פצוע קשה. כשהוא שהה במים, דלף מהמנוע דלק שפגע בבריאותו והוא נזקק לטיפול. אני הייתי אז בת שלושה ימים ועדיין לא היה לי שם. לבסוף החליטו לקרוא לי על שם ההצלה של אלי. לימים הבן הבכור של אלי נולד ביום ההולדת שלי והבן הבכור שלי ביום ההולדת שלו, כך שיש בינינו סגירת מעגל".

מאז שהחלה ללמד היא מספרת בכל תחילת שנה את סיפורה של המשחתת. עד היום, במשך שלושה עשורים, רק שני תלמידים ידעו במה מדובר. "כל שנה מחדש אני מופתעת כמה אנשים לא מכירים את הסיפור הזה, ואני מקבלת על עצמי שלפחות מי שלמד אצלי יכיר את סיפורה של המשחתת אילת".

כשהיא שומעת על עוד נשים בשם אילת, היא מבררת מדוע הן נקראות כך. "מצאתי עוד כמה אילתיות, אבל קטנות ממני בגיל. כנערה בתיכון גיליתי שיש מישהי בשכבה מתחתיי ששמה השני היה אילת כי אביה נהרג באונייה, אבל היא לא כל כך רצתה לדבר עליו".

איך התגובות של הסביבה לשם שלך?

"כששואלים אותי מה פשר שמי אני נותנת לאנשים לנחש, ומספרת להם. לא תמיד היה נוח עם השם הזה, הוא מעט חריג, אבל אני מאוד מחוברת אליו ואוהבת אותו".

==================================================================

יהודה ארנפלד
יהודה ארנפלדצילום: באדיבות המשפחה

יהודה ארנפלד

הוריו של תינוק בן יומו שהתאושש מניתוח לב פתוח במהירות פלאית וכיום הוא ילד ספורטיבי ושמח בחרו בשם יהודה לא רק בגלל תאריך הלידה הסמוך לחנוכה

לפני תשע שנים, במהלך הסקירה המוקדמת, בישרו הרופאים לחוי ארנפלד שהתגלה מום בליבו של העובר שבבטנה. "לא ידענו מה זה בדיוק אומר, רק שמדובר במום לא פשוט. מאותו יום היינו מבוהלים ומפוחדים", היא משתפת בכנות. "התרוצצנו מרופא לרופא בניסיון להבין את משמעות הדברים. היינו כל הזמן במעקבים, אקו לב, אולטרסאונד, התייעצויות אצל קרדיולוגים", היא אומרת. "עברנו חודשים מתוחים של היריון. היו המון תפילות, המון חרדות, המון בירורים. היה לנו חשוב לדעת לקראת מה אנחנו הולכים".

בשבוע ה-38 המליץ הרופא על יילוד, והזוג ארנפלד פנה בחשש גדול ללדת במרכז הרפואי בילינסון בפתח תקווה. הלידה עברה בשלום והתינוק הובהל למחלקה לטיפול נמרץ. "זה היה מאוד מלחיץ. בתוך שלושה ימים הוא נכנס לניתוח לב. עד אז הוא מאוד סבל. היה אסור להאכיל אותו, נתנו לו תרופות מעלות חום כדי לשמר את הלב במצב מסוים. את רואה אותו והלב יוצא אליו".

בזמן הניתוח התפילות לרפואתו בקעו רקיעים. "זו חרדה עצומה. שעות של תפילות ובכי. אבל אחרי הניתוח זה היה אפילו קשה יותר. לראות יצור זערורי בתוך מיטה גדולה, מוקף בצינורות ומכשירים. אבל בהסתכלות אחורנית, אין ספק שזכינו בשרשרת של ניסים. הנס הגדול היה קודם כול שהוא יצא מהניתוח חי. בהמשך, לראות את התינוק הקטן מחלים מכזה ניתוח מסובך - היה בגדר נס. הוא עבר ניתוח לב פתוח, ניתוח שאצל מבוגרים לוקח שבועות וחודשים להתאושש ממנו, ואצלו ההתאוששות הייתה מהירה וטובה. היה שיפור משעה לשעה. זה היה מדהים", היא נזכרת בהתלהבות.

"הוא נולד בח"י כסלו. עשרה ימים אחר כך כבר חזרנו הביתה ושבוע לאחר מכן הוא עבר ברית מילה. הגענו איתו הביתה בחג החנוכה, חג של אור וניסים. מאז יש לנו מסורת בכל שנה ביום ההולדת להגיע לבית החולים ולהודות לצוות. אנחנו עוברים במחלקה ומעודדים את המשפחות, באים עם אלבום התמונות שלו מהימים ההם ומשתפים בנס הגדול שלנו. ברוך השם היום הוא ילד רגיל, מתפקד, ספורטיבי, תלמיד מצטיין. הוא מנגן בגיטרה, טוב לב, עוזר, חרוץ. פשוט ילד נס", היא אומרת וקולה נשנק.

בבחירת השם ביקשו בני הזוג ארנפלד לבטא את העוצמות שהתגלו בו כבר כתינוק קטן. "רציתי לבחור לו שם חזק וטוב שיחזק אותו גם הלאה. אני זוכרת שעמדתי בבית החולים ליד החלון וחשבתי לעצמי איך נקרא לו, ילד שהספיק בחייו הקצרים לעבור כאלה ניסים. הציעו לנו לקרוא לו יהודה, על שם יהודה המכבי, עם כל המשמעות, ומיד התחברנו. בברית חשבתי פתאום: גם לסבא שלי, אבא של אמא, שהיה ניצול שואה, עבר את אושוויץ ושרד בדרך לא דרך, קראו יהודה. הוא היה אדם חזק ועוצמתי. אחרי המלחמה סבא עלה לארץ ומכלום הקים בית ומשפחה לתפארת. כך שיהודה שלנו הוא ילד נס ועם שם מלא עוצמה".

==================================================================

אביחי קלרמן
אביחי קלרמןללא קרדיט צילום

אביחי קלרמן

החיפאים של אז לא התפלאו על השם הנדיר שניתן לילד אביחי: במשך שלושה ימים אמו חששה שבעלה נהרג במלחמה, עד שהגיעה הבשורה הטובה

כאשר אביחי קלרמן נולד השם שלו לא היה מצוי כל כך, אפילו נדיר. אבל בסביבה החיפנית שבה גדל, לאיש לא היה ספק מה הסיבה שבגללה נבחר לו השם הזה.

"במהלך מלחמת ששת הימים החלה להתרוצץ בשכונה שמועה שאבא שלי נהרג במלחמה", הוא מספר, "אמא שמה לב שאנשים מתחילים להתרחק ממנה, נמנעים מלדבר איתה. לא היה לה ברור מה קרה, והיא ביררה אצל אחד האנשים הקרובים אליה. כשהבינה שיצאה השמועה, היא לא ידעה את נפשה. היא ניסתה לברר אצל קצין העיר, אבל לא ידעו לתת לה תשובה ברורה. גם מיקום היחידה שלו השתנה והבלגן חגג. במשך שלושה ימים היא הרגישה בין שמיים לארץ. בסופו של דבר, אחד החברים מבית הכנסת החליט לעשות מעשה ונסע לחפש אותו. בערב חג השבועות נודע לה שאבא חי ובריא, ובכך חוסר האונים המשווע הזה הגיע לקיצו".

שמו של אביחי, כאמור, היה אז ייחודי. "ההורים קראו לי אביחי, ורק כשהגעתי לתיכון היה איתי עוד חבר בשם הזה. לפני כן לא הכרתי אף אביחי מלבדי. בשכונה אנשים הכירו את הסיפור והיה להם ברור מה פשר השם, אבל אנשים מבחוץ בהחלט היו שואלים מדי פעם ומתעניינים".

==================================================================

אלה הר נוי
אלה הר נויצילום: מקסים פופילוב

אלה הר נוי

הרופאים דרשו מאביה הר נוי לעשות הפלה, אבל בבדיקה אחת לפתע הכול השתנה. אחרי שהתינוקת יצאה מהפגייה, ההורים רצו להנציח את הנס בשם מיוחד

הסיפור של אביה הר נוי (34), כוכבת ילדים דתייה, החל לפני קצת יותר משנה בהיריון חדש של בת אחרי שני בנים. "כשהגעתי לסקירה שגרתית אבחנו שהעובר קטן מדי ביחס לשבוע. הרופא אמר שזה לא נראה טוב".

בבדיקת מעקב אחרי שבועיים שוב העובר נשאר קטן. "החלטנו ללכת לרופא פרטי. כשהוא הסתכל על הבדיקות הוא היה יותר נחרץ ואמר: 'ההיריון הזה לא יחזיק מעמד. תהיי מוכנה שבעוד שבועיים לא יהיה דופק'. התחלתי לבכות. אמרתי לבעלי: איך אספר לילדים שבסוף אין כלום?".

לאחר שבועיים נערכה בדיקה חוזרת, שבה אומנם היה דופק אך אביה נשלחה לאשפוז. "באחת הבדיקות ראש המחלקה הסתכל לי בעיניים ואמר: 'בואי נראה שאנחנו מבינים זה את זה. זה לא יקרה! את לא תצאי מפה עם תינוקת, נקודה'. הוא המליץ לעשות הפלה בהקדם. זה היה הרגע ששבר אותי. בכיתי בלי הפסקה, כי כן הייתה בי תקווה, וכל יום שעבר היה בשבילי סימן טוב. אבל הרופא היה כל כך חד משמעי, שכבר לא ידעתי מה לחשוב", היא משתתקת לרגע.

"בערב הרופאים אמרו פה אחד שאני צריכה לעשות הפלה. 'היא קטנה, היא לא מתפתחת. פשוט אבדו הסיכויים'. הם ביקשו ממני שמחר בשש בבוקר אתן תשובה סופית שאני מסכימה לעשות הפלה. השמיים מבחינתי נפלו", היא נאנחת ומסבירה: "הייתי בשבוע 24, כך שאני הולכת לקראת לידה שקטה, עם צירים והכול. בלילה דיברנו בינינו בעלי ואני ובכינו יחד. החלטנו שאין ברירה ואם כל הצוות הרפואי קובע - נעשה הפלה.

"לאורך כל התקופה אמא שלי חיזקה אותי באמונה והייתה שם בשבילי. באותו ערב היא הצליחה לקשר אותנו עם רב גדול. הוא הקשיב למצב ואמר: 'תחכו שבועיים, נתפלל ובעזרת השם יהיה נס'. בבוקר הודעתי לרופאים שהחלטתי שאני לא עושה הפלה. הם הסתכלו עליי כמו על משוגעת".

אביה הוזמנה לבדיקת מעקב נוספת בחלוף שבועיים. "אלו היו השבועיים הכי ארוכים ומורטי עצבים שהיו לי. קיבל אותי אותו רופא שאמר בהחלטיות שאין סיכוי. הוא בדק אותי ואמר: 'אני משנה את דעתי ב-180 מעלות. את בשבוע יותר מתקדם ואני שמח להגיד שהיא גדלה'".

עד הלידה נותרה אביה לשמירת היריון באשפוז בבית החולים. כשהייתה בסוף השבוע ה-33 אובחנה מצוקה עוברית. "הרופאים הגיעו לחדר ודיברו ביניהם ואני קולטת שמשהו לא טוב קורה. הם מסבירים לי שחייבים ליילד אותי מהר".

עם לידת הבת בניתוח חירום היא הובהלה באינקובטור לטיפול נמרץ במחלקת פגים. "היא הייתה עם מיליון חוטים ומחוברת להמון מכשירים. לא הפסקתי לבכות. הכי קשה היה שאסור היה לגעת בה או להוציא אותה מהאינקובטור. כל יום הייתי יושבת לידה, קוראת תהילים ובוכה. לאט לאט היא גדלה ואפשר היה להוציא ולהחזיק אותה בידיים, לחבק. הימים היו מאוד מטלטלים. נקרעתי בין הילדים בבית ובין הרצון להיות איתה כל היום. אחרי חודש השתחררנו".

בחירת השם הייתה מלווה בידיעה שמשהו גדול התחולל: "אחרי כל מה שעברנו בהיריון, ידענו שאנחנו רוצים לתת לה שם מיוחד שיביע את הנס הגדול. החלטנו לקרוא לה אלה, ראשי התיבות של 'אשירה לה'' ו'אודה לה''. יש לנו תחושה גדולה של הודיה לקב"ה על הנס הגדול ועל אלה, התינוקת המדהימה שזכינו בה עם המון תפילות ונגד כל הסיכויים".