מאז שאני זוכרת את עצמי אחד הסיוטים שלי היה הטיול השנתי. וזה לא שאני לא אוהבת לטייל או לא בכושר או שקשה לי להיות רחוקה מהבית. ממש לא.
האמת שאני דווקא ממש אוהבת לטייל, והאמת שדי החלטתי שבשירות לאומי בשנה הבאה אני אבחר בכוונה בשירות בקצה השני של הארץ רק כדי להתרחק קצת.
הסיוט שלי נוגע למשהו אחר. כזה שכל שנה מחדש גורם לי לרצות להיות חולה בשבוע הזה, או פשוט להיעלם וזהו. החלוקה לחדרים. אני לא אשכח את הפעם הראשונה שאמרו לנו להתחלק לחדרים.
זה היה בכיתה ו'. הייתי בטוחה שאהיה עם מי שקראתי לה "החברה הכי טובה שלי" באותו חדר,
ואז גיליתי שהיא רשמה את עצמה עם 3 חברות אחרות.
בלעתי את הרוק וניסיתי מישהי אחרת ו... כמה מפתיע, גם היא כבר שיבצה את עצמה. קשה לתאר מה הרגשתי ברגע הזה. נורא זו מילה קטנה. הרגשתי לבד.
לא הבנתי איך זה יכול להיות.. חשבתי שיש לי חברות. חשבתי שאני נחשבת "מקובלת". אז זהו ש... טעיתי.
זוכרת מחשבות שרצות לי בראש. מה אף אחת לא רואה בי חברה קרובה מספיק כדי לרשום אותי איתה?
מה אני עד כדי כך שקופה שאף אחת לא זוכרת שאני קיימת?!
מאז הסיוט הזה חוזר כל שנה. לא משנה כמה אני מנסה לרמוז (להגיד בפרוש... טוב אני לא עד כדי כך דורשת "צומי"), הן לא קולטות.
וזה לא ששונאים אותי או משהו.. יש לי חברות.. אבל כנראה שאני מסוג הבנות שהן "חברות של כולן"
כלומר, לא חברות של אף אחת.
ולא משנה כמה ניסיתי לא לקחת ללב, אני לא מצליחה. מרגישה שזה שורף אותי מבפנים. בשנתיים האחרונות פשוט הודעתי מראש שאני לא באה ופתרתי לעצמי את הבעיות. או שלא..
השנה נוסעים לאילת ואני מתלבטת ממש.
אין לי כוח להרגיש כ"כ לבד אבל מצד שני, כל החיים אני אברח? אוף ה', תהיה לי מתישהו חברה אמיתית? יהיה פעם מישהו שיאהב אותי באמת?!
***
לא רק בחורה שלא מציעים לה להיות יחד בחדר מרגישה תחושות כאלו, גם בנות "מקובלות" מאד שמוקפות חברות זקוקות להרגשה הזו.
כל אחת זקוקה להרגשה פנימית עמוקה וחזקה שהיא אהובה. תינוקת קטנה מקבלת את תחושת האהבה הזו בעוצמה רבה מהסביבה. היא זקוקה למגע, חום וקירבה כדי להרגיש אהובה והסביבה מספקת לה את התחושות הללו בשמחה רבה.
כשהתינוקת קצת גדלה והופכת לילדה, גם מילים טובות או מחוות של אהבה יכולות לספק לה את הצורך הזה. אבל מה קורה כשהילדה הופכת לנערה, ולאישה?
גם אישה חייבת להרגיש שהיא רצויה ואהובה, זה דלק שמזין את כל בני האדם. אבל אם כדי להרגיש אהובה, היא תמשיך להיות תלויה לחלוטין בסביבה - כמו כשהייתה תינוקת, היא עלולה להיות אומללה מאד.
היא עלולה למצוא את עצמה טורחת ומשתדלת, מרצה/מתבלטת/מתעניינת וכו'... ונשארת לבד.
כשאנחנו גדלים אנחנו חייבים ללמוד לקבל את תחושת האהבה הזו מעצמנו.
למה?
כי הרבה מאד מהיציבות הנפשית שלנו תלויה בכמה אנחנו אוהבים ויכולים לתת לעצמנו. כשאנחנו אוהבים את עצמנו, אנחנו מפתחים חוסן פנימי ומפסיקים להיות תלוים באחרים. אנחנו מסוגלים לקבל מאחרים בנחת, בלי לחשוש ובלי להיות עסוקים בחשבונות למיניהם, אנחנו נפגעים פחות, מתוסכלים פחות, ובעיקר- יכולים לבנות קשרים בריאים.
כשאנחנו אוהבים את עצמנו אנחנו משדרים עוצמה וחוזק וגורמים לאנשים לרצות להיות בקרבתנו.
אבל כשאנחנו לא אוהבים את עצמנו ותלויים לחלוטין בזולת כדי לקבל אהבה, אנחנו משדרים דחייה ויכולים לגרום, אפילו בלי לשים לב, שאנשים יתרחקו ממנו ויאהבו אותנו פחות.
בדיוק הפוך ממה שהיינו רוצים. נסו לחשוב לרגע, למי הייתם רוצים להתקרב ולהתחבר? איזה סוג של אנשים עושים לכם "חשק" להיות בקרבתם? אם תבחנו את התשובות שלכם תגלו שבד"כ מדובר באנשים עם עוצמה פנימית. כאלו שלא תלויים באהבה שלנו. כאלו שאוהבים את עצמם מבפנים.
אז מה אפשר לעשות? התורה מצווה אותנו "ואהבת לריעך כמוך" ובכך מלמדת אותנו שעלינו לאהוב את עצמנו. לא רק לדאוג לצרכים שלנו, אלא ממש לאהוב. בלב ובתחושה.
אבל איך אפשר לגרום לעצמי לאהוב את עצמי? זה באמת לא פשוט ומצריך עבודה פנימית מעמיקה
ללמד את עצמי לחוש אהבה מתוכי ומכוח החיבור לה'. איך עושים את זה? מְתרגלים.
כדי לעבוד על תחושת האהבה הפנימית הזאת, צריך להשתדל להקפיד לתת גם לעצמי. לא לשכוח את עצמי. לפרגן ולהגיד לעצמי מילים טובות, גם כשאני מצליחה וגם כשאני "רק" מנסה, ואפילו אם עשיתי "רק" משהו "מובן מאליו" כמו- לקום בבוקר, או לחייך לחברה. זה עדיין חשוב ויקר כ"כ לה'.
''את נהדרת! לא פשוט לקום בבוקר בתוך כל הלחצים - ואת עושה את זה!''
''התשומת לב הזו שנתת ל...היא ממש חסד אמיתי. את יקרה כל כך. אשרייך!!''
''ה' אוהב אותי. מאוד. האכפתיות שלי, ההארת פנים, הזריזות - ה' פשוט גאה בי!''
להשתדל לא לחכות למילים טובות של אחרים (למרות שברור שכיף שמחמיאים לנו). אלא להגיד אותן לעצמי. לנסות לחבר כל דבר טוב שקורה לי לכך שה' אוהב אותי ולכן הוא נותן לי.
''השמלה המהממת הזו שיש לי בארון - זה שפע ואהבה ממך אבא. כי אני יקרה, אהובה וחשובה איך שאני…''
''האוטובוס הזה שהספקת- זה ממש גילוי אהבה ואכפתיות. שתגיעי בזמן. שתעשי בטוב ובנחת את כל הדברים החשובים שאת עושה''
''האוטובוס הזה שלא הספקת - זה ממש כפרת עוונות בדרך הכי קלה ואלגנטית. ממש אהבה ואכפתיות - לתקן מה שצריך בדברים כ''כ קטנים…''
משתדלים לפנק את עצמי בעצמי- ולא לחכות שאחרים יעשו זאת בשבילי.
ביום שאני עובדת על זה, למשל, אני מכינה לעצמי סלט מושקע ואומרת לעצמי:
"את יקרה איך שאת! כל הכבוד לך על המאמצים שאת עושה!
ה' כ"כ שמח בך ואוהב אותך גם כשאת מצליחה וגם כשלא.
הוא ברא את הסלט הזה, עם כל הצבעוניות והמרקמים שבו - כדי לשמח אותך.
כדי שיהיה לך מפנק וטעים".
אני מחמיאה לעצמי ומפרגנת לעצמי מבחינה חומרית (באוכל מושקע שאני אוהבת, בבגדים יפים, בתכשיטים, באמבטיית קצף. כל אחת ומה שהיא אוהבת...) וגם מבחינה רוחנית (מפנה זמן מיוחד בלו"ז שלי לעצמי, לחברות, לתחביבים, לשמוע מוסיקה וכו') משתדלת לעשות מה שמשמח אותי ועושה לי טוב בלב.
מזכירה לעצמי (אני בעד חשבון נפש חיובי כל ערב!) איזה טוב עשיתי היום, איזה מצוות זכיתי לקיים, ואיזה מידות טובות יש לי והשם שמח בהן...
והכי חשוב - להתפלל על זה. לבקש מה' שיעזור לי להרגיש אהובה ורצויה בלי להיות תלויה בשום אדם.
שיעזור לי להרגיש את אהבתו האינסופית אליי. חשוב להדגיש שהתחושה הפנימית שאני אהובה
לא מתחילה אחרי פעם אחת, זה דבר שדורש השקעה ותרגול כדי להפנים אותו. (בעצם כמו כל דבר בחיים…:)
"אהבתי אתכם אמר ה'" שנזכה להרגיש את אהבתו של ה' אלינו, ולאהוב את עצמנו באמת.
הכותבת היא ראש מכון עומק הקשר - העוסק באימון רגשי לרווקות לקראת נישואין והכשרת מאמנות בתחום.