התחלה/ בת ים, שכונת הנשיא. הקטן מבין שלושה בבית של הורים ילידי הארץ. "זה היה אזור לא פשוט, אפשר לומר אפילו שחוויתי ילדות קשה ואלימה. בסופו של דבר אני נמצא איפה שאני נמצא כי לא ויתרתי ולא נתתי לקושי לייאש אותי".
אבא/ דני אלבשן ז"ל, עבד בשירות המטאורולוגי. "במשך שנים אבא נלחם בשחיתות בשירות ובלשכת השר הממונה עליו. בעבודה החרימו אותו עד שהוא נפטר. הרבה ממה שאני עושה היום זה בתשובה לפעילות שלו".
אמא/ שולה אלבשן, בת 84, עוד גרה בבת ים. הייתה מורה ואשת חינוך. "במשך 36 שנים עבדה באותו בית ספר, לא יצאה אף פעם לשבתון כי הייתה צריכה את הכסף. אחרי שאבא נפטר לקחה עבודת ערב בהוראת מבוגרים ועבדה בוקר וערב".
אוהבים ולא אוהבים/ כילד למד בבית הספר השכונתי הרצל ליד ביתו. "הייתי תלמיד שמורים אהבו ולא אהבו. הייתי טוב ומצטיין בלימודים, אבל גם היה לי הרבה מה להגיד ואמרתי בקול תמיד מה שהפריע לי".
פגישת מחזור/ "לפני כמה שנים נערכה פגישת מחזור של חבריי מבית ספר הרצל. ראיתי שם אנשים שלא פגשתי הרבה מאוד זמן, וגיליתי שמכל השכבה רק שלושה המשיכו לתיכון עיוני ומעט מאוד סיימו בגרות. הזמנתי אותם ללמוד משפטים אצלנו באוניברסיטה, ואכן קרוב לגיל 50 כמה מהם הגיעו לקריית אונו, עשו מסלול של מכינה ולימודי משפטים".
אובדן/ כשהיה בן 12 אביו נפטר במפתיע. "בבוקר, לפני שיצאתי לבית הספר, אבא אמר לי לא לשכוח להוריד את הזבל. כשחזרתי השקית עוד הייתה מונחת ליד הקיר, בבית היו כמה אנשים והודיעו לי שאבא נפטר. רציתי להספיק לסדר מה שאפשר לפני שאמא תגיע, וכך מצאתי את עצמי מסדר סדינים ממיטה של אבא שמת היום עם הריח שלו".
חברים של הספרים/ "מדי יום הייתי הולך עם אבא לספרייה העירונית, הוא היה לוקח שלושה ספרים ואני שניים. עד למחרת היינו מסיימים אותם. הייתי מוקף בספרים והם היו החברים שלי. אצל אבא זה היה אחרת. לפני כמה שנים סופר לי שבשל מאבקו בשחיתות בעבודה הוא הוחרם. הוא היה עולה להסעה מבת ים לעבודה וחזור, ואף אחד לא דיבר איתו. היום אני מבין שהוא היה קורא הרבה כדי לשכוח".
בן ממשיך/ "כשאני שואל את עצמי מדי פעם למה אני עושה מה שאני עושה ומדוע זה חשוב לי – אני חושב שזה קשור לעובדה שראינו אותו כבה מולנו ולא ידענו מה לעשות עם זה. הוא היה עצבני יותר, מעשן יותר ומאוחר יותר הבנו במה מדובר".
בחזרה לחיים/ מיד אחרי השבעה חזר לבית הספר בהוראת אמו. "אמא שלי לא ויתרה ולא הסכימה שמשהו ישתנה בחיים שלנו. בזכות זה הגעתי לאן שהגעתי. יום אחרי השבעה היא חזרה לעבודה כהרגלה ואני ללימודים. עשיתי לימודים יותר מכולם וצבא יותר מכולם, והייתי מהיחידים בשכונה שהגיעו לאוניברסיטה".
לשון חריפה/ בתיכון למד בבית הספר שז"ר. "הייתי הילד הכי נמוך בכיתה, אבל הייתה לי לשון חריפה שמשמשת כמו מכת אגרוף אז לא התעסקו איתי. זו הייתה תקופה שחלמתי הרבה שאבא שלי חוזר".
חוצה שמאלה/ יחד עם לימודי התיכון החל להיות פעיל בתנועת נוער. "התחלתי בנוער העובד אבל הם לא היו מספיק שמאל בשבילי, אז עברתי לשומר הצעיר. במשפחה הרוויזיוניסטית שלנו לא כל כך אהבו את זה ואפילו כעסו. דודה שלי אמרה שבטח קשה לי מאז שאבא נפטר אז הפכתי לסוציאליסט".
עולם חדש/ עם סיום התיכון התגייס למסלול חמ"ן תלפיות הייחודי בצבא. "פתאום מלהיות התלמיד הכי מצטיין הפכתי לילד לא הכי חכם והיה צריך להתאמץ. משמאלי ישב אבי ליכט, מימני יריב לוין, ונחשפתי לעולם אחר. הכרתי דתיים, אנשים מתל אביב ומירושלים. מכולם התחברתי לליכט הכי הרבה, הוא מעפולה ואני מבת ים, שנינו היינו לא מהרוב".
מילואימניק/ שנתיים אחרי השירות הסדיר המשיך כקצין בקבע ואחר כך עבד במשרד הביטחון. "אני עדיין עושה מילואים, החברים הכי טובים שלי היום הם אנשים שהכרתי בצבא. הדבר שאני הכי גאה בו, חוץ מלהיות אבא, זה שירות המילואים והשירות הצבאי".
הסטודנט/ עם שחרורו מהצבא ובמקביל לעבודה במשרד הביטחון החל ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. "הגעתי בהתחלה מתוך חלום והשראה מסדרת הטלוויזיה 'המרוץ אחרי הגלימה', ופתאום מצאתי את עצמי לומד דברים מאוד טכניים. זה היה משעמם ומייאש וכל כך רחוק מהחלום".
מתאהב ומתאכזב/ "התאהבתי בעולם המשפט וגם התאכזבתי ממנו. ראיתי מערכת של אנשים הגונים וישרים ששואפת לעשות צדק, וראיתי גם איך היא לא רואה את המקומות שמהם אני הגעתי. שופט שכותב מאמר על זכויות ושוויון, אבל בעצמו רומס אישה חסרת יכולת ייצוג לטובת עורך דין מדופלם".
לא כולם חייבים/ "הציפייה מהסטודנטים הייתה שיגיעו לקמפוס ביום ראשון וייצאו ממנו רק בחמישי. הייתי היחיד שעבד תוך כדי הלימודים. פעם אחת ביקשתי תזוזה בלו"ז השיעורים והתרגולים כדי שאוכל לעבוד ביום ראשון. אישרו לי את השינוי, אבל אחת מבכירות האוניברסיטה אמרה לי אז משפט שלא אשכח: לא כל אחד חייב ללמוד משפטים".
לא הבן של/ אחרי הלימודים החל התמחות אצל השופט יעקב טירקל בבית המשפט העליון. "רוב המתמחים היו בנים של או אחים של, ואני לא. הייתי היחיד שהגיע לעבודה באוטובוס ולא ברכב פרטי".
מכתב לנשיא/ עוד כמתמחה עשה צעד לטובת הציבור חסר האמצעים בבית המשפט. "ראיתי יום אחד באוטובוס אישה עם שקיות מלאות מסמכים, והיא אמרה שהיא בדרך 'לבית משפט של הצדק'. כשירדה ראיתי איך היא צועדת מהתחנה וחוצה את הכביש, מזיעה, לבית המשפט. כתבתי לנשיא דאז אהרון ברק מכתב בן ארבע שורות שלקח לי שבועיים לנסח, ולהפתעתי הוא הזמין אותי לשיחה, הסביר שזה ייקח זמן אבל היום יש תחנה קרובה לפתח".
מוצא אהבה/ במהלך ההתמחות הכיר בחורה שניסו לשדך לו קודם לכן ללא הצלחה. היא הפכה לאשתו. "כל החוויה הזאת בירושלים עם יחס הפקולטה אליי היה שווה כדי לפגוש את מיכל לייסר. היא בעצם הדבר היחיד שלקחתי איתי מהעברית". כיום הם כבר לא נשואים.
הנחת/ שני ילדים. ליה בת 22, חיילת משוחררת וסטודנטית לקולנוע, ועילם בן 18, תלמיד כיתה י"ב לקראת גיוס בשנה הבאה.
לחבר את המשפט לעם/ ב-1997 היה ממקימי עמותת ידיד שבנתה מרכזי סיוע משפטי בפריפריה. "אלו מקומות שהמשפט לא היה שם. אין עורכי דין, ובמקום להיות מילה נרדפת לכבוד האדם וזכויות המערכת הייתה סמל לדיכוי, אפליה והשתקה".
חוזר לאקדמיה/ לצד עבודתו בעמותה, מונה לשמש כמנהל המרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן - בית ספר למשפטנים שרוצים להתמחות בזכויות אדם. לאחר מכן עמד בראשות מסלול דומה באוניברסיטה העברית. לאחר שהחל את פעילותו בעברית קיבל תואר מרצה בכיר ועבר מסלול פרופסורה על אף שלא היה לו דוקטורט.
הדקאן/ לפני כארבע שנים מונה לתפקיד דקאן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו. בפקולטה חמישה קמפוסים, שניים מהם מיועדים לחרדים. "החלטתי למקם את המשרד הראשי שלי דווקא בקמפוס החרדי. יש לי חובה ללמוד מגזר שאני לא מכיר. מה שאנחנו עושים בפקולטה זה כמו עם האוטובוס לבית המשפט העליון - להביא למשפט את האנשים שהכי זקוקים לו, ובעיניי המשפט הישראלי הכי זקוק להם".
הפרדה מגדרית/ בקמפוסים מאפשר אלבשן לחרדים ללמוד משפט ברמה גבוהה מבלי לפגוע באורח חיים דתי-חרדי הכולל הפרדה מלאה. "אני לא חי בהפרדה ולא עושה אירועים מופרדים, אבל אין לי שום עניין לחלן את החרדים".
לומד ומלמד/ לקמפוסים החרדיים מגיעים אנשים מעל גיל 40 שכבר מגדלים ילדים ומשפחה. "אני לא מפסיק ללמוד מהם. יש הבדל עצום בללמד בחורים מבריקים שמעולם לא פגשו בחיים את ההוצאה לפועל ומס הכנסה, ובין אמא לשבעה ילדים שבאה עם ניסיון וידע מהחיים".
אסון לאקדמיה/ "לצערי המל"ג סגרו לנו את הספרייה ואת המרחבים הציבוריים הנפרדים בגלל פופוליזם זול. היו לנו בהתחלה ימים נפרדים של גברים ונשים, היום רק הכיתות נפרדות. ההתערבות של המל"ג יצרה מצב שהרבה מתעניינים שבאים לבדוק עושים פרסה לסמינר בבני ברק. זה אסון לחרדים ואסון למשפט ולאקדמיה".
טיסה לאומן/ "בכל כיתה יש לי הסכם: אני בוחר שני ספרי פילוסופיה לתלמידים, וכל אחד מהתלמידים בוחר שני ספרי קודש שאני מתחייב ללמוד ולהיבחן עליהם. הייתה כיתה שביקשו שאתן להם עוד שני ספרים, ואם ייבחנו עליהם בהצלחה – אטוס איתם לאומן. התניתי את הטיסה בכך שכולם יעברו את מבחני הלשכה, וחשבתי שאין סיכוי שכיתה שלמה תצליח – אבל יום אחד הם התקשרו ואמרו שכולם עברו. לא הייתה ברירה ונסעתי איתם. זו הייתה חוויה מדהימה".
הסופר/ כתב עד היום תשעה ספרים, מתוכם שלושה רבי מכר. "אני כותב בלילה, אחרי המשימות בעבודה ובבית. הכתיבה הייתה חוויה בשבילי בעיקר כששימשתי עורך דין קהילתי, הייתי עסוק הרבה מהזמן בתסכול ובחוסר הצלחה של אנשים. כשאני יושב לכתוב אני אדון למציאות, אני אחראי לסוף ושם יש צדק וחירות".
אם זה לא היה המסלול/ "איכשהו הייתי מגיע לתיקון העולם, אולי עובד סוציאלי".
במגרש הביתי
בוקר טוב/ "קם ישר לרדיו ולעיתונים, מעיר את הבן, הסעה לבית הספר ומתחיל יום של טירוף. ביום שישי קם בארבע וישר נוסע לאולפן רשת ב'".
פלייליסט/ עסוק בשיחות טלפון בעיקר, "אם כבר אני שומע משהו זה שירים ישראליים של שנות ה-80, הילדים בעיקר צוחקים עליי בגלל זה".
השבת שלי/ "ארוחת ערב שבת עם הילדים והחברים, לפעמים מדליקים נרות. יש לנו מנהג שכל שבוע מישהו אחר מכין נושא ללמוד יחד". פרק לכך השבת היא זמן לקריאת ספרים והסדרת הנשימה.
דמות מופת/ "אמא שלי, חד משמעית. אני מייחל שילדיי יעריכו אותי כמו שאני מעריך אותה. ואבא, שלמרות ששילמנו מחיר יקר על המלחמה שלו נגד השחיתות, אני גאה בו שלא התכופף בתקופה שבה זה לא היה מובן מאליו בכלל".
מפחיד אותי/ "שיפסיק להיות אכפת לי".
משאלה/ "שלעולם לא אפול להיות טורח על הילדים שלי".
כשאהיה גדול/ "לא ממש יודע, הייתי רוצה להיות פוליטיקאי. למרות שאני אוהב את הלימודים והספרים הייתי רוצה להיות בצד העושה ולא המבקר. קיבלתי כמה הצעות אבל זה עדיין לא מצליח לי. אולי בעתיד".
לתגובות: shilofr@gmail.com