בננות

הבננות בקערה שעל השולחן התחילו לשנות את צבען מצהוב לחום. אספתי אותן בתנועה אוטומטית כדי להשליך אותן לפח, ואז נזכרתי בחברה טובה שעושה מהבננות האלה ארטיקים. חתכתי כל בננה לשניים, חילצתי החוצה את הכתמים החומים שההורים קוראים להם 'דבש' בשקר קטן וערמומי, עטפתי כל חצי בנייר כסף והקפאתי.

כבר שבועיים שאני צריכה כמה ספרי עיון לצורכי עבודה. הספריות, ששייכות לעולם הישן, זה שנותר מאחור, כבר לא יכולות לשמש לי כתובת. אני שולחת את לחמי על פני ים ההודעות בקבוצות הקהילה. נדחפת בין "למישהי יש מתכון טוב לעוף בקדרה?" לבין "מי מצטרפת להזמנת זר פרחים לשבת?" ושואלת על ספרים שאף אחד לא שמע עליהם. כישלון חרוץ. אין כותבת ואין עונה. כשאחד מהספרים האלה הופך להכרח, אני מחליטה לקנות אותו, באופן מקוון כמובן. נכנסתי לאתר לרכישת ספרים, המחיר הגבוה הרתיע אותי. לראשונה בחיי בדקתי אפשרות לקנות ב'סיפור חוזר'. ספרים יד שנייה במצב טוב, ב־20 שקלים. חיסכון של מאה שקלים. הספר אומנם לא היה במלאי, אבל לא יכולתי שלא לשאול את עצמי איך לא חשבתי על האפשרויות האלה קודם.

פתאום בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי זורקת גזר רך מדי לסיר העוף במקום לפח, טועמת במצמוץ גבינה שהתאריך שלה עבר אתמול, כי אולי בכל זאת היא יכולה להמשיך איתנו עוד יום-יומיים, חלה מיותמת שנשארה משבת הופכת לטוסטים, והרגל יורדת קצת מדוושת ההוצאות. לא כל החנויות פתוחות, וההליכה לסופר היא גם לא תענוג גדול, אבל זה לא רק זה. לאט לאט אנחנו לומדים שמוצר שנגמר בבית לא מחייב ריצה מהירה לרכוש אחד חדש במקומו, שאפשר למצוא תחליפים ממה שיש בבית, שמותר לדחות קניות לא דחופות.

נראה שמשהו עובר כאן על כולנו. לא רק מי ששטיח הפרנסה נמשך פתאום מתחת לרגליו, והוא נותר חסר יציבות כלכלית, לא רק מי שסגר את העסק או יצא לחל"ת לתקופה לא ידועה. גם מי שממשיך לעבוד כרגיל (כמה מעטים הם האנשים האלה) מתנהל או חושב אחרת. משהו בביטחון הכלכלי, אפילו קיומי שלנו, נסדק.

לא ביקשו הרבה

יום העצמאות הזה היה לי מעט שונה. 'מעט'? אתם צוחקים בקול ושואלים איפה חבורות קורבן יום העצמאות הגדולות סביב המנגל ואיפה הטיול בשלולית־מעיין עמוסת אנשים. זה לא היה יום עצמאות רגיל לאף אחד, נכון. גם אנחנו טיילנו מהמנגל למטבח ומשם לסלון, אבל אני מתכוונת למשהו מעט אחר. השנה לא הייתה בליבי רק הודיה גדולה לה' על תקומת מדינה אחרי אלפיים שנות, לא רק הצדעה לדורות החלוצים והעולים על שלא נשברו מהאתגרים הרבים שהיו בדרך. הפעם עלתה בי תודעה חדשה, אחרת.

דור מייסדי המדינה הגיע לישראל עם כלום ושום דבר בכיסים. העולים שהגיעו לכאן בסוף שנות הארבעים בואכה חמישים של המאה הקודמת, התגוררו בשער עלייה, במעברות, באוהלים ובפחונים. מי שהתמזל מזלו עבר לדירה אמיתית והתרווח בדירת שיכון של 48 מטר. את הדירה הזאת חלקו לפעמים ארבע נפשות, ולפעמים עשר. היום הגדלים האלה נשמעים לנו דמיוניים.

החבר'ה האלה לא בחלו בעבודה קשה. הם רצו להביא לחם וחלב הביתה בכל מחיר. סבי זיכרונו לברכה, שעלה לישראל כחלוץ, עוד לפני השואה, עבד במפעל לליטוש יהלומים. זו לא הייתה עבודה שמיצתה את האינטלקט הגמרתי המעולה שלו, וגם לא את המידות התרומיות שלו, אבל זאת הייתה העבודה שהוא קיבל בכפוף למפלגה השלטת. סבתי זיכרונה לברכה הייתה נוסעת בשני אוטובוסים, אולי שלושה, כדי להשיג ירקות בשוק, בסוג ובאיכות שהתאימו לכיס של המשפחה (רמז: בסל הקלוע לא היו ירקות סוג א').

סבא וסבתא שלי, ואיתם דור שלם, עשו הכול כדי להעניק לילדים שלהם חינוך וגם עתיד. גם כשהיה קצת יותר כסף, אף אחד לא חשב להתרווח. עין אחת הייתה על ההווה, השנייה על העתיד. אולי הם היו כאלה בגלל שהעולם היה פשוט יותר ואנשים דרשו פחות מהחיים, אולי מפני שהם ראו בעיניים שאפשר ליפול למחסור ולסבל ברגע אחד.

הדור הבא לא התנהל בצורה מאוד שונה. ההורים שלנו לא ביקשו הרבה מהחיים: יש משפחה, ילדים ופרנסה? תודה. קצת יותר בגדים, קצת יותר אוכל, אבל לא צריך להחליף סלון כל חמש שנים, גם לא כל עשר. לא חייבים רכב ועוד אחד ונעליים בצבע של כל בגד. לטוס לחו"ל? את זה הם גילו בפנסיה. ואנחנו?

לאגור שומנים

השבוע תהה באוזניי חבר עצמאי, בעלים של משרד מבוסס, איך יכול להיות שאנשים עובדים 25 שנה, וחודשיים של אי־עבודה או חוסר ודאות ממוטטים אותם כלכלית? איפה הם היו כל השנים האלה? למה לא חסכו? משהו בצורת ההתנהלות של כולנו שגוי. ועוד הוא הוסיף, כמה כעסנו על המדינה שלא התארגנה בזמן עם מכונות הנשמה ולא צפתה מראש שיכולה לפרוץ מגפה. האם אנחנו התארגנו על מכונות הנשמה כלכליות לעצמנו? האם ראינו את העתיד?

החבר הזה מבטיח לעצמו, שגם אם יחזרו המטוסים לחתוך את השמיים, והתיירות לחו"ל שוב תהיה עימנו, הוא לא יתפתה לפרוש כנפיים לפחות בשנה הקרובה. הוא צריך קצת לשהות בתחושה הזאת, שלא צריך הכול כל הזמן. שאפשר גם בלי.

72 שנות מדינה ופריחה כלכלית הביאו אותנו למקום נפלא, שיש בו רווחה ושומנים כלכליים. האם נדע לזהות את היתרה ולשים אותה בצד לימי סגריר, או סתם לימי פנסיה? האם נדע לא ליפול בפעם הבאה?

השנה לא חגגנו את יום העצמאות עם הדור המבוגר. הוא היה בביתו ואנחנו בביתנו. ושוב התחוור לי כמה יש לנו ללמוד מהדורות שלפנינו. לא רק מסורת, מתכונים ומורשת קרב, אלא גם חוכמת חיים, התנהלות כלכלית והסתפקות במועט.