הממשלה החליטה להחזיר את מעונות היום והמשפחתונים לפעילות השבוע. חזרתם לשגרה של המסגרות הללו הן תנאי הכרחי בחזרתם לשגרה של חלק ניכר מעובדי המשק: הוריהם של הילדים.
התנאי הזה התחדד לאור הנחיות הריחוק שהוטלו על הסבים והסבתות בשל משבר הקורונה, הנחשבים לקבוצה בסיכון ללא יכולת לבוא במגע ולטפל בילדים.
במהלך החודשים האחרונים, התמודדו מסגרות לידה עד 3- הפרטיים והציבוריים ומפעילות המשפחתונים - עם משבר כלכלי חמור מאוד לאור נטל ההוצאות השוטפות. חלקם, כבר הודיעו על סגירת המעונות וההורים מנסים לאתר מסגרות חלופיות.
לצד זאת, ישנן מסגרות שלא הצליחו לפתוח את שעריהן לאור מחסור באנשי צוות. מחסור המאפיין את מסגרות הגיל הרך גם בשגרה, לאור תנאי ההעסקה ושכר זעומים, וכל שכן בימים אלו כאשר רובן הגדול של העובדות נשלחו לחל"ת, או פנו לאתר מקור עיסוק אחר, ואילו אחרות נמצאות בקבוצת סיכון.
על מנת למנוע את קריסת המסגרות המדינה חייבת להשתתף בכ-30% מההוצאות של כלל המסגרות. בנוסף, יש צורך לפשט בצורה משמעותית את ההליכים הבירוקרטיים ולאפשר החלה של ההטבה על כלל המסגרות בלי יוצא מהכלל, המעונות המפוקחים, הלא מפוקחים והמשפחתונים.
באחד מדיוני הכנסת שהתקיימו במסגרת הוועדה המיוחדת לנושאי עבודה ורווחה, הוסיף נציג האוצר כי הוא אינו יכול להתחייב לכך שההורים לא ישלמו תשלומים נוספים למסגרות לידה עד 3. ברור לכולנו, כי ההורים, שרובם נפגעו כלכלית בעת הנוכחית בצורה אנושה, אינם צריכים לשאת בנטל הכלכלי ולהוציא כסף מכסם הפרטי לטובת המסגרות. מספיק שהם מתמודדים עם בעיות כלכליות, טיפול אינטנסיבי בילדים קטנים בבידוד, משברים רגשיים ועוד.
במקביל להוצאות השוטפות איתם מתמודדים מפעילי המסגרות, החזרה למסגרות חייבה את המפעילים להתמודד עם טיפול בילדים בקבוצות קטנות, מאחר שמסגרות לילדים, הנם מקום פורה להדבקה של חיידקים. המתווה הראשוני אישר קבוצות עבודה של עד 17 תינוקות ופעוטות בכל כיתה ובשבוע הנוכחי הוחזרו המסגרות לפעילות מלאה, תוך התארגנות מיוחדת לשמירה על הנחיות משרד הבריאות. מדובר בקבוצת ילדים גדולה שחשופה להדבקה גבוהה מאוד וזה עלול להחזיר את המשק להסגר
. הורים רבים נאלצים לחזור לשגרה עם חששות מאוד גבוהים, כי בריאותם של הילדים בסכנה ממשית, חלק ממהורים מסרבים בתוקף לחזרה לשגרה בתנאים האלה ואינם מתכוונים לשלוח את הילדים למסגרות.
תקופה זו היא הזדמנות נהדרת לטפל במחדלים של המדינה ביחס לגיל הרך. כי גם לפני הקורונה נדרש תחום החינוך לגיל הרך להכרה, לתקצוב הולם, ולרפורמות משמעותיות בתקינה, הכשרה למטפלות והעלאת השכר למטפלות. המדינה למעשה כבר הסכימה לכך עקרונית והקימה את המועצה לגיל הרך אך לא באמת מאפשרת לה לפעול.
בניגוד לשלבי החינוך המאוחרים, ילדינו הרכים נותרים ללא הכרה ופיקוח דה פקטו וללא המטריה של משרד החינוך, הגוף המקצועי. כדי שתחום שממילא חווה היעדר פיקוח וקשיים רגולטוריים לפני הקורונה לא יקרוס, המדינה חייבת להשקיע בו תקציבים ולהעביר את השליטה למשרד החינוך.
שלי אינגדאו ונדה היא דוקטורנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, מומחית לגיל הרך וחברה בקואליציה לחינוך מלידה