לפני כ-2400 שנה כתב אפלטון את משל המערה.
במשל הוא מדמה אסירים שמרגע שנולדו הם קשורים בשרשראות לקיר עמוק בתוך מערה ואינם יכולים לראות דבר מלבד קיר שאליו מבטם מופנה ושהיה מואר ע"י מדורה שאותה לא יכלו לראות ולא היו מודעים לה.
בדרך של שגרה אנשים וחיות עוברים מאחורי המערה ויוצרים תצוגה מגוונת של צלליות על גבי הקירות. האסירים לומדים את הצלליות ומפרשים אותם בדרכים שונות כמציאות היחידה הקיימת. החכמים מבניהם הם אלו שההסבר שהם נותנים לצלליות הוא המשכנע ביותר. האסירים אינם מכירים דבר מלבד המערה.
יום אחד אסיר מסוים מצליח להימלט מהמערה ואחרי שהצליח להסתגל לאור שבחוץ הוא רואה דברים רבים ושונים שלא הכיר. הוא מבין שקיים עולם אחר מזה שלו הורגל ושאף פעם לא חווה. האסיר בוחר לחזור למערה ולספר לחבריו את מה שראה בחוץ אך הם לא מאמינים לו ובמקום לנסות ולהשתחרר מכבליהם הם מעדיפים להישאר כלואים בתוכה. גם את האסיר שהצליח להימלט וחזר לספר הם חווים כהד במערה וכצללית על הקיר, בדיוק כמו שהורגלו ולמדו להכיר. הם לא מסוגלים להבין אותו, אינם שואלים שאלות ולא מטילים ספק במצבם העגום.
אפלטון מסביר שהצללים הללו הם רק השלכה של המציאות שמחוץ למערה ולא באמת המציאות עצמה. אם אדמה לרגע את מצבנו הנוכחי בסיטואציית הקורונה אז אומר שגם אנחנו כמו האסירים שבמערה - בוחרים להאמין רק למה שמייצרת עבורנו התקשורת מקשיבים ומקבלים פעמים רבות את כל מה שנאמר לנו כמובן מאליו וכשהתקשורת בוחרת לראות שחורות, אנחנו הופכים להיות השופר שלה ושל החרדה שהיא משדרת.
אם הקורונה הייתה כמו המגפה השחורה בימי הביניים היו אמורים למות היום 20 מיליון איש. האווירה היום בארץ היא כאילו יש פה סוג של מחלה שתשמיד את מרבית אוכלוסיית ישראל. המספרים כלל לא מתאימים לרמת הבהלה. כמו הצלליות במשל המערה גם אנו בוחרים לראות רק את מה שנראה לנו כעולם הממשי. כל שינוי זעיר לרעה בנתוני הקורונה שהכתיב לנו משרד הבריאות ושעל פיהם אנו נמדדים כמתנהגים כראוי או לא, מייצרת כותרת מפחידה שמשיגה את מטרתה ומצליחה לשתק ציבור גדול.
יש גם אלמנט של פחד בשל המספרים הגדולים במדינת ענק כמו רוסיה, איטליה, בריטניה ועוד. אסור לאפשר לזה לעוור את עינינו למגמה החיובית של ירידה מתמדת בנדבקים בכל הארצות. גם השימוש במילה "חולים" מעצימה את רמות הפחד. מאז פתיחת בתי הספר אנו שומעים על עוד ועוד בתי ספר שנסגרים מכיוון שרמת הנדבקים גדלה מאוד. אבל לא כל אלה שנדבקו הם חולים שהרי לא שמענו על אף אחד מאותם נדבקים שאושפז בבית חולים מה שמשאיר אותו בגדר נשא של הנגיף ולא חולה..
הסתכלו סביבכם ושאלו, אולי גם אתם במערה? חלקנו יהיו אסירים כל ימי חייהם, יחיו במערה חשוכה יראו צלליות וידמיינו שכך הוא העולם.
אבל יש גם נתח קטן של אנשים שיכולים להיות משפיעים שיבחרו לצאת מהמערה ולחזור ולספר על החיים שבחוץ ולקחת איתם את אלה שעדיין כלואים. נכון, יש מגפה עולמית ויש לה שם, "קורונה", אבל היא לא יכולה לכלוא אותנו במערה, אנחנו צריכים להבין שהיא קיימת לעת עתה ולנו נותר לחיות לצידה.
הכותבת: יפית נחמיה בוגרת חטיבת מדעי המדינה באקדמית גליל מערבי.