הביטוי והקלישאה המפורסמת 'ההצגה חייבת להמשך', מקבלים בימים אלו משנה תוקף. לא רק משנה, תכפילו כמה וכמה.
השבוע, היה זה תורו של התיאטרון הקאמרי לפרוץ את קרשי הבמה כשהחל להניע מחדש את עולם ההצגות.
תחת משמר כבד של הנחיות התו הסגול ושל משבר הקורונה (מנהל התיאטרון רן גואטה ואנשיו עקבו וניהלו הכל אישית ), כולל שמירת מרחק בכניסה וביציאה והנחיות לאורך כל זמן ההצגה.
נכון. זו לא ההצגה הכי מתאימה לימים אלו. אבל איש לא תיכנן זאת. התיכנון המקורי היה בדיוק לשבוע של תחילת הסגר, אז היתה ההצגה אמורה לעלות.
כשמשבר הקורונה פרץ, שחקני "הבן" היו שבוע לפני הבכורה, ואז הכל נעצר. אחרי שלושה חודשים וחצי מצהיר דרור קרן השחקן הראשי בהצגה "אני מאוד שמח שאנחנו חוזרים".
וזה מבטא הכל.
ההצגה החדשה 'הבן' מספרת את סיפורו של ניקולא, נער מתבגר ( אלון סנדלר הנפלא), החי מחד בצל הוריו הגרושים (דרור קרן ושרה פון שוורצה) ומאידך בצילה של האם החורגת ( נטע גרטי שעושה עבודה מעולה) .
כל השלושה, מודאגים ממצבו הנפשי. מילד חייכן ואופטימי הוא הופך לנער לא מתקשר, לא הולך לבית הספר, לא מחייך, ומשקר בלי הרף. בניסיון לשנות את התחושות שעוברות עליו, ניקולא עובר לגור עם אביו, משפחתו החדשה ואחיו החדש, תינוק בן חודשיים, כל זאת בתקווה שהתחלה חדשה, ובית ספר חדש יעשו לו טוב.
מכאן הסיפור מתגלגל להצגה עשויה היטב, מלוהקת מצויין, בהחלט לא מצחיקה לאור הנסיבות אבל שופכת אור על סיפור שמנסים כל העת להדחיקו. סיפור של מצוקה קשה עד כדי אבדן. יודעי דבר אומרים שזה המחזה הטוב ביותר של המחזאי הצרפתי הצעיר פלוריאן זלר , מחזה שעוסק כאמור, בדיכאון נעורים.
ההצגה, פרי עיטו של המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר, תעלה לראשונה ב־14 ביולי.
את ההצגה מביים גלעד קמחי ומשחקים בה דרור קרן, אלון סנדלר, שרה פון שוורצה, נטע גרטי, מיכל עוזיאל, אסף סולומון ואדי אלתרמן.
הצגה עשויה מצוין, מעניינת וכואבת כאחד. שעה וחמישים של מחשבות אחרות.