האבנים שנפלו מהכותל המערבי

ימי בין המצרים מהווים עבורנו הזדמנות להיזכר בכמה פרשיות מעניינות הנוגעות לאבני הכותל המערבי בעת החדשה. סיפורים אלו טומנים בחובם את זיקתו הבלתי ניתקת של העם היהודי לבית המקדש גם לאחר כאלפיים שנות חורבנו.

תזכורת לכך התרחשה לפני שנתיים (23.7.2018), כאשר אחת מאבני הכותל נפלה אל תוך רחבת התפילה 'עזרת ישראל' ובנס לא נפגע איש. למען הסר ספק זו לא הייתה הפעם הראשונה וקרוב לוודאי שלא תהיה האחרונה.

אחד הניסיונות המרתקים והפחות ידועים לרכישת הכותל המערבי ופינוי שכונת המוגרבים התרחש במהלך מלחמת העולם הראשונה. היה זה בעקבות הצעתו של מושל סוריה וארץ-ישראל אחמד ג'מאל פאשה לאברהם (אלברט) ענתבי לרכוש את השטח (ספטמבר 1915). האחרון דיווח על הצעה לד"ר ארתור רופין מנהל 'המשרד הארץ-ישראלי' ביפו. לגיוס מימון יהודי-אמריקני לתכנית עודכן בפרטיו שגריר ארה"ב בקושטא הנרי מורגנטאו (האב).

הלה מיהר לדווח על התפתחות זו למקורבו ד"ר סטיבן שמואל וייז בניו-יורק, שהביע נכונות לסייע. בסופו של דבר היוזמה לא התממשה (גורן, ובא לציון גואל, עמ' 100-90), אולם הקשר בין וייז, שהיה רב רפורמי וממנהיגי יהודי ארה"ב, לבין הכותל לא הסתיים בכך. בקיץ תרפ"ב (יולי 1922) הוא הגיע לביקור בארץ-ישראל ובמהלכו קיבל מהמזכיר הראשי של ממשלת המנדט וינדהאם דידס אבן מאבני הכותל המערבי בנסיבות שאינן ברורות. בחלוף שנה (אוגוסט 1923) הושמה האבן למשמרת ב'בית הכנסת החופשי' בניו-יורק (דאר היום: 21.7.1922, עמ' 2, 20.8.1923, עמ' 3). קרוב לעשרים שנה המתינה האבן במקומה בציפייה לגאולה. בשנת 1940 היא נבחרה ברוב כבוד לשמש אבן-הפינה למשכנו הקבוע של בית הכנסת, שלאחר פטירתו של וייז (1949) נקרא על-שמו.

באחד מימי הסערה בחורף תרצ"א (24.11.1930), ניתקה ממקומה אחת מאבני הכותל "...ובנפלה, שברה את מרצפת הרחבה. גם מן האבן נפלו רסיסים". (הארץ, 28.11.1930). בימים הבאים דווח בעיתונות כי האבן נותרה ברחבת הכותל והוצבה עליה שמירה משטרתית עד להעברתה לבית הכנסת הסמוך "ששם גנוזות כל האבנים שנפלו מהכותל ושלפי הדין הן טעונות גניזה". כשעמדו לגנוז את אבן, לאחר כשבועיים, הסתבר כי היא "נעלמה" ומשטרת המנדט פתחה בחקירה (דאר היום, 1.12.1930; הארץ, 7.12.1930). עשור לאחר מכן (אוגוסט 1942) התבצעו תיקונים בכותל המערבי בפיקוח מהנדס מחלקת העתיקות הממשלתית. במסגרת העבודות נוקו וטויחו נדבכיו העליונים של הכותל "שנסדקו במרוצת הזמן" והוסיפו עליהם נדבך אבנים חדש ושלם "מעתה לא יהיה כל חשש שאבנים תפולנה על ראשי המתפללים" (דבר, 21.8.1942; הבוקר, 23.8.1942). בקיץ הבא (יולי 1943), הובאו לגניזה במערה בבית העלמין סמבוסקי במורדות הר ציון, "רסיסים מאבני הכותל המערבי המקודשות", שנפלו ממנו במהלך תיקוני הממשלה (הארץ, 27.7.1943).

כשנתיים לאחר הקמת מדינת ישראל נמסרה למנכ"ל משרד הדתות ד"ר שמואל זנוויל כהנא אבן מאבני הכותל המערבי (מאי 1950). זו נשמטה ממנו כשלושה חודשים לפני-כן ומאז נעשו מאמצים כבירים על-ידי נציגי משרד הדתות "להשיגה ולהעבירה לידיים יהודיות". בתחילה דחו הירדנים את הבקשה ורק בסיוע אנשי כמורה הושלמה המשימה בהצלחה. בימים הבאים נחנך בהר ציון 'בית העדות' לזכר נופלי העיר העתיקה "ורסיס מאבני הכותל המערבי המקודשות, שהובא על ידי כומר אמריקני, מרחבת הכותל המערבי, הושם למשמרת קודש עד שיפדה הכותל ויחובר לאבניו" (חרות, 3.5.1950; הבוקר, 8.5.1950).

כשלושה שבועות לאחר שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים (2.7.1967), מסר צה"ל את הכותל המערבי לידי השלטון האזרחי. בתוך כך נתמנה הרב יוסף משה שכטר לרב הכותל מטעם הרבנות הראשית (דבר, 3.7.1967). בחלוף כחודשיים דיווח 'דבר' כי בצדו הצפוני של הכותל המערבי "התבקעה" אחת מאבני הכותל "וחלק ממנה הוצא". לדבריו של הרב שכטר נתגלו קודם לכן בקיעים באבן והיא נעקרה ממקומה לאחר שנתברר כי היא עלולה ליפול ולפגוע במתפללים. אורכו של שבר האבן היה כ-40 ס"מ ורוחבו כ-30 ס"מ והוא הושם למשמרת בבניין סמוך לכותל (דבר, 31.8.1967).

בחלוף חודש דווח בעיתון 'דבר' כי בעבודת החפירה הארכיאולוגית בצדו הדרומי של הכותל נתגלתה "אבן גדולה, הנראית כאחת מאבני הכותל המערבי...האבן נשמטה כנראה, באחת התקופות הקדומות מהכותל וכוסתה עפר. היא תועמד למשמרת בפינה הדרומית של הכותל" (דבר, 3.10.1967). בשנים הבאות נחשף בתא שטח זה הרחוב ההרודיאני, רחוב מרוצף מימי בית שני הצמוד לכותל המערבי, שחלקים ממנו התגלו כבר בידי הארכיאולוג הבריטי צ'ארלס וורן במאה התשע-עשרה. לאחר מלחמת ששת הימים חשף ראש משלחת החפירות פרופ' בנימין מזר חלקים נוספים מהרחוב ובהמשך היה זה פרופ' רוני רייך. רוחבו של הרחוב היה כשמונה מטרים, והוא נתחם משני צדדיו באבני שפה גבוהות. כשנתגלה הרחוב הוא היה מכוסה כולו בערימת אבני כותל, שהושלכו מלמעלה בידי הרומאים במהלך חורבן ירושלים בשנת 70. לימים פינה רייך את מרבית האבנים והעבירן למקום אחר בתחומי הגן הארכאולוגי ירושלים ("גן העופל").

במסגרת התוכניות לחגיגות השנה לאיחוד ירושלים הצהיר מנכ"ל משרד הדתות כהנא בראיון עיתונאי כי "עולי הרגל אל שריד מקדשנו, לא יחזרו עוד מן הכותל המערבי בידיים ריקות. כל החפץ בכך יוכל ליטול עמו אבן קטנה מרחבת הכותל, כמזכרת אישית". לשם כך הוכנו לדבריו "300 אלף אבנים קטנות..." וכנשאל מניין נלקחו האבנים? השיב כי במהלך העבודות לפיתוח רחבת הכותל והעמקתה עד לכדי 2 מטרים ויותר, הוצאו ממנה "כמה משאיות מלאות של אבנים" והועברו ל"מקום מבטחים" מתוך מחשבה לנצלם לתעשיית המזכרות. בסיור בהר ציון הציג כהנא בית מלאכה מיוחד, שבו עסקו מספר מוגבלים בליטוש אבני רחבת הכותל. לכל אבן קטנה הוצמדה לוחית עץ זית, שנשאה את הפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה" (תהלים, ק"ב, טו). תמורת 2.5 ל"י "יוכל כל תייר ומטייל, לקבל את הלוחית עם האבן הקטנה...כמזכרת לביקור במקום הקדוש לנו ביותר". בהתאם למודל העסקי, שהגה כהנא ניתן יהיה להפיץ רבבות אבנים כאלו "כמתנה בכל בר מצוה, חתונה ושמחה יהודית", ובכך ייווצר מקור פרנסה לכמה יהודים (מעריב, 9.5.1968). כמה חודשים לאחר-מכן אסר שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג "על ייצור מזכרות מפירורי אבני הכותל המערבי" (הצופה, 13.2.1969).

בקיץ תשכ"ט (יולי 1969) התעוררה בישראל סערה ציבורית כאשר פורסם כי אבן גדולה מהכותל המערבי ניתנה למפיק התערוכות אמיל וייץ מארה"ב במטרה להציגה ברחבי העולם בתערוכה נודדת "4000 שנות העם היהודי". למעשה היה זה "תעלול פרסומת", שבו הצטלם וייץ עם ראש עיריית ירושלים טדי קולק והרב דב פרלא הממונה על המקומות הקדושים במשרד הדתות ליד אחת מאבני הכותל וכך זכה לפרסומת בעיתונות. פרסום זה עורר תרעומת ובתגובה הודיע משרד הדתות כי מדובר בידיעת כזב ו"אין כל כוונה להוציא אבן מאבני הכותל שנמצאו בין החפירות. דבר זה אסור לפי ההלכה" (למרחב, 6.7.1969 ;הצופה, 7.7.1969). על רקע פרסום זה הורה נשיא המדינה זלמן שז"ר להשיב לרחבת הכותל אבן מאבני הכותל, שהובאה לגינת משכן הנשיא החדש ללא ידיעתו. על-כך חיווה דעתו פרופ' מזר, שקבע כי אין מדובר באבן מאבני הכותל אלא באבן הרודיאנית "שהתגלגלה באיזור הכותל ונלקחה משם לפני כשנה וחצי, עוד בטרם התחילו החפירות ליד הכותל המערבי". לדבריו החזיק אף הוא בדעה "שאין להוציא את אבני הכותל שנמצאו בחפירות מחוץ לשטח הכותל" (הצופה, 8.7.1969; למרחב, 9.7.1969).

בביקורו השני בארץ-ישראל של מנחם אוסישקין, ראש ועד "חובבי ציון", בשנת תרס"ג (1903), הוא קיים את נדרו "להוריד דמעות על ח[ו]רבננו לפני כותל המערבי בתשעה באב" (השקפה, 31.7.1903). חצי יובל מאוחר יותר (1928) בהיותו יו"ר דירקטוריון קק"ל, נאם מנהיג הציונות המעשית בפני "עולי הרגל החדשים" לירושלים בחול המועד פסח. מילותיו מהוות את משמעותו הסמלית של 'כותל הדמעות' והן ממשיכות להדהד עם עצם היום הזה: "הדמעות, אשר שפכנו במשך מאות ומאות בשנים על אבני הכותל המערבי עד הימים האחרונים, היו דמעות של בכ[י]ית אבלים על העבר הגדול של עמנו ועל קבריו המרובים שבכל ארצות תבל. והדמעות, אשר נשפ[ו]ך על האבנים הללו מהיום והלאה, יהיו דמעות של שמחה ותקוה לקראת העתיד המזהיר של עמנו בארצנו המחודשת. עד היום היו אבני הכותל המערבי האבנים האחרונות של בית מקדשנו השני; מהיום והלאה תהיינה האבנים האלה – האבנים הראשונות לבית מקדשנו השלישי" (הבוקר, 23.4.1958).

(הכותב, ד"ר דותן גורן, חוקר את תולדות ארץ-ישראל בעת החדשה)