במצב המתנה

קבלה ללימודי רפואה בישראל היא מסלול מכשולים ארוך ומתיש. קבוצה חדשה מבקשת לחולל שינוי ביחס המערכות לרופאי העתיד של ישראל

שרה פני עוזרי , כ"א באלול תש"פ

שמעון אוליצקי (מימין) ואלון נאומצ'יק, מייסדי קבוצת 'מועמדלאלעד'
שמעון אוליצקי (מימין) ואלון נאומצ'יק, מייסדי קבוצת 'מועמדלאלעד'
צילום: מירי שמעונוביץ

במבחן הפסיכומטרי התשיעי (!) שאליו ניגש אריאל רוזנברג (29) הוא קיבל ציון 675, חמש נקודות פחות מהסף של אוניברסיטת בן גוריון לקבלה ללימודי הרפואה. הפרש של שאלה אחת בלבד. במבחן העשירי שעשה, הציון צנח בחזרה ל־650.

"בשלב הזה הרגשתי שמיציתי, שאני לא מסוגל יותר לעשות את זה ושנגמר לי הכוח. לשבת מול ספר פסיכומטרי ממש עורר אצלי רפלקס הקאה", משחזר רוזנברג, שממתין לא פחות משש שנים ועשרה מבחני פסיכומטרי כדי לזכות להתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה בישראל. "להורים ולאחיות שלי היה מאוד קשה לראות אותי בתהליך הזה, ככה מתעקש. אמרו לי לא פעם: אולי תעשה תואר אחר, משהו שונה. אבל לא ראיתי את עצמי עושה את זה. מבחינתי זו הייתה הדרך היחידה, אז התעקשתי על זה".

רוזנברג שילם מחיר אישי ובריאותי כבד על החלטתו לצלוח את הקשיים שמערימה מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל על מי שמבקשים ללמוד בה רפואה. "נכנסתי לדיכאון והידרדרתי מבחינה נפשית, גופנית, מנטלית. ממש השתניתי. ניתקתי קשר עם כל מעגל החברים שהיה לי, הרגשתי שאני לא יכול לדבר איתם על הדיכאון שאני חווה ושהם לא מבינים אותי. פשוט שקעתי כל כולי בתהליך הזה ולמען המטרה הזו - להצליח במבחן ולהתקבל ללימודי רפואה".

תנאי סף לא ידועים

כדי לזכות בתואר הנכסף רופא בישראל ולהציל חיים, יש לעבור מסלול משוכות ארוך, מורכב ומתיש הכולל שנים של למידה, פרקטיקה וויתורים רבים. מה שפחות מוכר וידוע הוא כל מה שמתרחש לפני ההודעה המיוחלת שהתקבלת לאחד ממסלולי הלימוד הארוכים והנחשקים ביותר.

הדרך שעוברים המועמדים לרפואה כדי להגיש את מועמדותם רצופה כשלים, מכשולים, חוסר בהירות ושינויים רבים. מרגע שמועמד מחליט לבחור במקצוע הרפואה, נדרשת ממנו קודם כול כשנה שלמה רק כדי לגשת לכל הבחינות הרלוונטיות - וזה הצפי האופטימי. אם הציונים אינם מספיקים, יכולות לעבור מספר שנים עד שמועמד יוכל להגיש את מועמדותו לאוניברסיטה, או שלא יוכל לעשות זאת כלל אם לא עמד בתנאי הסף המחמירים.

באופן טבעי, הדבר הראשון שמועמד בודק הוא אילו ציונים עליו להציג כדי להתקבל למקצוע המבוקש. נשמע פשוט? ממש לא. כיום באוניברסיטאות העברית, תל אביב והטכניון לא ידוע אילו ציונים נדרשים כדי להתקבל ללימודי רפואה. הנתון הזה אומנם מתפרסם פורמלית - 700 בפסיכומטרי, אך נדיר עד בלתי אפשרי למצוא סטודנט שאכן התקבל עם ציון סף זה לפקולטה לרפואה (למעט אוניברסיטת באר שבע, שלה סף אחר). המועמדים מתבססים על נתוני שנים קודמות, ובודקים מי התקבל בשנים הללו ועם אילו ציונים, ומנסים להגיע לאותם המספרים. מסד הנתונים המפרך הזה נערך, נאסף ונכתב על ידי המועמדים עצמם.

בנוסף קיים ה'סֶכֶם', עוד פרמטר עלום בדרך. הסכם הוא שקלול בין שלושת הציונים - הפסיכומטרי, הבגרות והמבחן האישיותי. מה היחס ביניהם? המועמדים לא באמת יודעים. גם הוא מתפרסם פורמלית, אבל האוניברסיטאות שומרות לעצמן את אחוזי ההשפעה של כל אחד מהפרמטרים ומשנות את היחס ביניהם ללא התראה. כך למשל, מועמד יכול לשפר בגרויות ופסיכומטרי במשך זמן ממושך ואז לגלות שאחת האוניברסיטאות החליטה שהמבחן האישיותי תופס אחוז גבוה יותר או פחות בסכם. מיותר לציין שכל בחינה, הרשמה, שיפור בגרות והתכוננות למבחן עולים כסף למועמדים בוגרי הצבא, שנמצאים במעמד כלכלי לא גבוה.

"הרבה מועמדים חווים המון קשיים בתהליך, בעיקר מול גופים ביורוקרטיים", אומר רוזנברג, כאמור מועמד ללימודי רפואה כבר שש שנים. "יש כל מיני החלטות שרירותיות של האוניברסיטאות והגופים שאמונים על הבחינות. למועמדים אין הרבה כוח, אפשר לנפנף אותם, כי הם קהל שבוי. לא משנה מה תעשה להם, הם ימשיכו לבוא ולהיבחן, לעשות פסיכומטרי ושניים-שלושה מבחני אישיות".

בעיה נוספת היא חוסר סנכרון בין הגופים הרלוונטיים. אחת הדוגמאות לכך היא העובדה כי תוצאות המבחן הפסיכומטרי מתפרסמות רק אחרי מועד סגירת ההרשמה לאוניברסיטאות. המועמדים נרשמים לארבע פקולטות בלי הציון הפסיכומטרי ביד. "אתה נרשם ומהמר, אולי תעבור ואולי לא, ובדרך מוציא המון כסף על התהליך הזה".

התקף חרדה ממבחני הקבלה

רוזנברג, כיום סרן במיל', קצין ארגון רפואה של חטיבת הנח"ל, השתחרר בגיל 24 ועבר מאז את הבחינה הפסיכומטרית לא פחות מעשר פעמים. ולא, הוא לא מקרה מיוחד. "תוך חצי שנה שיפרתי את כל הבגרויות, הייתה לי אחלה תעודה. סיימתי בהצטיינות את התיכון, אבל עדיין הייתי צריך להרחיב את הבגרות ולשפר עוד כדי שיהיה לי סיכוי להתקבל. שיפרתי מקצועות ליבה. בפסיכומטרי הראשון שלי לא בדיוק למדתי, וניגשתי למבחן כדי לראות מה זה פסיכומטרי. קיבלתי 570".

רוזנברג גילה שיש לו הפרעת קשב וריכוז, שלא הפריעה לו להצטיין בתיכון. הוא ניגש לבחינה השנייה שלו אחרי קורס ייעודי, ואז קרה הבלתי צפוי. "זו הייתה הפעם הראשונה שהיה לי התקף חרדה באמצע מבחן. זיהיתי את ההתקף כי אני חובש ולימדתי את הדברים האלה בעצמי, הבנתי מה קורה לי.

"התחיל להתפתח אצלי תסכול מאוד גדול סביב חוסר היכולת שלי לתפקד כמו שצריך במבחן שקובע אם אהיה רופא או לא. אין דרך אחרת. הרגשתי שאני לא מצליח להביא את היכולות שלי לידי ביטוי במבחן".

אחרי ההתקף הראשון פנה רוזנברג לעזרה פסיכיאטרית ופסיכולוגית ועבר טיפול של שלושה חודשים. לאחר מכן ניגש למבחן מספר שלוש. "עשיתי עוד מבחן, ושם עברתי שוב התקף חרדה. זו הייתה תקופה מאוד קשה, אבל המשכתי להיבחן ובכל פעם חוויתי התקפי חרדה ברמות כאלו ואחרות".

איך התבטאו התקפי החרדה?

"נשימה מהירה, דפיקות לב חזקות, גלים של חום וקור, זיעה, חוסר יכולת להתרכז במבחן. אתה רק רוצה לצאת מהחדר, בחילות, שלשולים ובלק אאוט. פתאום מידע היה נעלם לי מהמבחן. הייתי רואה שורה אחת ושואל את עצמי איך לא קראתי את השורה הזו. גיליתי ששאלה מהמבחן נעלמה לי מהעיניים, כי אני ברמות כאלו ואחרות של חרדה בתוך המבחן הזה. בכל זאת המשכתי לעשות עוד ועוד מבחנים".

אף אחד לא אמר לך 'אולי תפסיק עם זה ולך ללמוד בחו"ל'?

"חו"ל לא היה אופציה מבחינתי. אני מאוד אוהב את הארץ, ואני רוצה ללמוד ולהיות רופא כאן. אני מחובר מאוד למשפחה וגר עם ההורים שלי, ששניהם מבוגרים, הרגשתי שאני צריך להישאר ולתמוך. בנוסף, מבחינה כלכלית מאוד קשה לממן לימודים בחו"ל".

כפי שסופר בראשית הכתבה, תוצאות המבחן התשיעי והעשירי גרמו לרוזנברג לשקוע בדיכאון ומצבו הידרדר. חייו עברו למצב המתנה בתקווה לקבל תשובה חיובית ואז לקבל כיוון. "היום, אם תשאלי אותי, אין דרך לאנשים כמוני, שלא מצליחים בפסיכומטרי, ללמוד רפואה", הוא מעריך.

אחרי הפסיכומטרי העשירי החליט רוזנברג לשנות כיוון וללמוד במסלול הארבע־שנתי. מדובר בתואר ראשון רגיל, שמצורפים אליו קורסי ליבה שבהם יש לשמור על ממוצע ציונים גבוה. לאחר השלמת התואר הסטודנטים עוברים מבחנים קוגניטיביים ואישיותיים של מאל"ו, המרכז הארצי לבחינות ולהערכה. כן, בדיוק אותו גוף שמחבר את הבחינה הפסיכומטרית שרוזנברג ואחרים מתקשים לעבור.

"לקראת סוף הסמסטר הראשון חטפתי התקף חרדה בכיתה, וזה אף פעם לא קרה לי. הכרתי את זה בפסיכומטרי, אבל אף פעם לא בכיתה. אחרי ההתקף התערערתי מאוד והרגשתי תחושת חוסר אונים נוראית שלא משנה מה, בשבילי זה כבר לא יהיה אפשרי. אם אני פוגש את החרדה גם בכיתה, אז זה עבר לתחום אחר בחיים שלי. זה לא רק המבחן, זה סביב הרצון להיות רופא. סורקים אותך במסרקות ברזל, וזה לא בהכרח מביא לאיתור של מי שבאמת מתאים למקצוע. כמו בכל מערכת, יש רופאים טובים ולא טובים, וזה לא קשור לשאלה כמה הם השיגו בפסיכומטרי ומה היה הממוצע שלהם. חוסר ההוגנות מתבטא בעיקר בפסיכומטרי. שנים הייתי במסלול להתקבל לרפואה דרך הפסיכומטרי, והגעתי כבר תשוש ועייף ובלי כוחות לתואר. זה לא משהו שהוא ייחודי רק לי. יש עוד רבים שנתקעים שנים בפסיכומטרי, ולא יכולים להתקדם מבחינה מקצועית. אתה משפר עוד ועוד, אבל במקביל גם ציוני הקבלה עולים עוד ועוד".

אחרי התקף החרדה שעבר בקורס, רוזנברג החליט להפסיק את הלימודים ונכנס לדיכאון עמוק. "דיכאון מאוד קשה של לא לרצות לחיות, לא לרצות לצאת מהמיטה, לא לאכול. הרגשתי חסר אונים מכך שהחיים הם מלחמה אחת גדולה. קרו לי עוד דברים, הזוגיות שהייתה לי חמש שנים נפסקה סביב האירוע הזה, ומבחינה כלכלית הוצאתי את כל מה שהיה לי על המסלול הזה. הייתי במקום חסר אונים והרגשתי שלא משנה מה, זה מאבק שאי אפשר לנצח בו". היום רוזנברג נמצא בתהליך שיקום פסיכולוגי ופסיכיאטרי בטיפול יום, ונרשם ללימודי רפואת חירום בבאר שבע.

"כל מי שלומד בחו"ל ומתקבל כאן, לא נדרש לעבור את כל המבחנים האלה. למעשה, מי שיש לו כסף ויכול לממן את הלימודים בחו"ל, יכול לעשות מסלול עוקף לרפואה ולהיכנס. מי שאין לו האפשרות הזו, יש לו שתי אפשרויות: או להמשיך לנסות כמו שאני עשיתי, או לוותר".

60 אחוזים מהרופאים בארץ כיום הם בוגרי מסלול לימודים בחו"ל. רוזנברג מדגיש את חוסר ההיגיון בכך. בסופו של דבר, הוא טוען, המערכת מורכבת מאנשים שלא עשו את מבחני הסינון הקשים, כך שתהליך הקבלה בארץ ללימודי רפואה לא באמת משמעותי למערכת. "זה באמת הגיע לדעתי לרמה של לוטו. ציון 745 זו רק המשוכה הראשונה. אחר כך יש עוד מבחנים, ממש צריך שהכוכבים יסתדרו בשורה. אבל אני מאמין בשינוי ושאפשר לשנות".

"פתאום שיטת המיונים השתנתה"

לאחרונה אכן החל להתרקם ניסיון לשינוי שכזה. רוזנברג מתנדב ביוזמה חדשה, שהיא למעשה ההתאגדות הראשונה של המועמדים ללימודי רפואה. 'מועמד לא לעד' היא קבוצה שיזמו והקימו שמעון אוליצקי (26) ואלון נאומצ'יק (23) מירושלים, בני דודים ומועמדים ללימודי רפואה. למה דווקא עכשיו הצליחו המועמדים לרפואה להרים ראש ולהתאגד? כנראה גם לכך אחראית הקורונה.

"כולנו נרשמנו עד מרץ, ופתאום היה שקט מוחלט מהאוניברסיטאות. לא היה ברור מה קורה עם תהליך הקבלה או עם הכסף ששילמנו", משתף אוליצקי, שממתין על מסלול הקבלה שלוש שנים. "עברו ארבעה חודשים בלי שום ידיעה. מצד אחד אפשר להבין אותם, היה סגר ובלגן במדינה. מצד שני חיכינו תלויים באוויר, והתחושה הייתה שאין להם תוכנית גיבוי. אוניברסיטת באר שבע פתאום הודיעה ששיטת המיונים השתנתה, ובמקום מבחן אישיותי ממוחשב יהיה ריאיון אישי ראשון. צריך להבין שלמבחן שבוטל אנשים התכוננו, ויש לא מעט שאף שילמו למכון הכנה.

"דבר שני שקרה הוא שאנשים פתאום שמו לב שמי שמקבל זימון לאוניברסיטת באר שבע הוא לא בעל ציון 680 ומעלה בפסיכומטרי, אלא ציונים גבוהים יותר. אחרי שביררנו, הם הודיעו שאכן העלו את הסף". אוליצקי ונאומצ'יק שלחו מכתב לאוניברסיטה בדרישה שיחזירו את דמי ההרשמה למי שמעוניין בכך, מכיוון שתנאי הסף שונו.

אבל זה לא הסוף. המבחן האישיותי, השלב הבא לאחר הפסיכומטרי, מורכב משלושה מבחנים: ביוגרפי, יום תחנות ומבחן חדש - של"ו (שאלון להשמה ומיון). בזמן הסגר חיכו המועמדים להודעה בעניין המבחן, כדי להתכונן ולהבין היכן הם עומדים מבחינת סגר, מבודדים ועוד.

אוליצקי ונאומצ'יק שלחו מכתבים למאל"ו, הגוף שאמון על המבחן, אך התשובות שקיבלו לא היו מספקות, והם נותרו עם סימני שאלה זמן רב. לבסוף המבחנים התקיימו לאחר הסגר. "זה הרגיש שהם חיכו ממש לרגע האחרון. אומנם הכול הסתדר בסוף, אבל היה מאוד קרוב שזה לא יסתדר ויפגע בכולנו", אומר אוליצקי, ומדגיש: "בסופו של דבר זה אינטרס לאומי, במדינה חסרים רופאים, ואם לא יכשירו עכשיו עוד רופאים - יהיו חסרים גם בעתיד".

המועמדים נתקלו ונתקלים בקשיים ובשינויים רבים, והם נלחמים על כל נקודה וזכות, עם או בלי קורונה. עד מועד כתיבת שורות אלה, לא כל האוניברסיטאות החזירו תשובות לגבי המועמדים שביקשו להירשם לשנה הבאה.

'מועמדלאלעד' קמה אחרי שאוליצקי ונאומצ'יק פתחו קבוצת פייסבוק שצברה אלפי לייקים ושיתופים. הם הקימו מערך מתנדבים, והם מקדמים פעילות נמרצת לטובת מצבם של המועמדים ללימודי רפואה. לולא 'מועמדלאלעד', הדברים היו ממשיכים להיות מטואטאים מתחת לשטיח שעליו מקריבים המועמדים לרפואה את מיטב זמנם, כספם ומרצם.

נאומצ'יק: "הבנו שלקהילה ביחד יש הרבה יותר כוח והרבה יותר השפעה. קיבלנו היענות, לאט לאט אנשים מצטרפים. היו גם אנשים שחששו להצטרף אלינו בגלל חוסר השקיפות בתהליך הקבלה. גם אנחנו חווינו את החשש הזה. הרי לא יודעים למה קיבלת ציון טוב ולמה רע, פשוט מקבלים ציון. אין הערכה על סמך מה ואין פיקוח על כל התהליך. פעילות כזו עלולה להתנקם בהם ובנו".

"אני ואלון התלבטנו הרבה זמן עם המשפחות אם לעשות את זה", מאשר אוליצקי, "התהליך לא שקוף בכלל, האוניברסיטאות שומרות לעצמן את הבלעדיות, והזכות בסינון המועמדים היא ברמה כזו שהמל"ג לא מתערבים. המועמדים מאוד מאוד מפחדים לקחת חלק בפעילות כזאת".

במל"ג התנערו מאחריות, ובתגובה לפניית 'בשבע' בנושא נאמר כי "למל"ג אין סמכות להתערב בעניין קבלה למוסד. זה עניין שנמצא תחת סמכותו הבלעדית של המוסד להשכלה גבוהה", ולכן יש לפנות אל המוסדות לקבלת תגובה, דברי דוברות המל"ג.

מעדיפים את הכסף האמריקני

נאומצ'יק ואוליצקי פועלים ללא לאות במספר מישורים כדי לשפר את תנאי המועמדים ללימודי רפואה, גם אם לא יזכו בעצמם ליהנות מפרי עמלם. את העבודה ההתנדבותית ב'מועמדלאלעד' הם משלבים בין החיים האישיים והמאמצים שלהם עצמם להתקבל ללימודי רפואה.

מה הכי קשה לכם במצב שלכם כמועמדים?

"הקושי העיקרי שלי הוא בלימת החיים האישיים שלי ושל הקרובים אליי בגלל המצב שאני נמצא בו", משתף אוליצקי. "הדוגמה הכי רלוונטית היא שאני עתיד להתחתן בעוד שבועיים, ולא יודע איפה אגור, כי זה תלוי במקום שבו אלמד. האפשרויות הן קיצוניות: חיפה, ירושלים, באר שבע, תל אביב. זה מעמיד אותי במצב שהקמת הקן המשפחתי שלי תלויה בקבלה. אפשר לתאר באיזה לחץ זה מעמיד אותנו כבני זוג וכמה הבנה פז, ארוסתי, צריכה לגלות כלפיי".

"מבחינתי הקושי העיקרי היה ההתמודדות עם חוסר אמונה מצד המועמדים", אומר נאומצ'יק, "מצד אחד, קבוצות הפייסבוק של המועמדים מפוצצות בהרגשת תסכול ובשיתופי סיפורים אישיים קורעי לב, ומצד שני, ברגע שיש אופציה לשינוי - לא מעט אנשים היו בגישה של 'נספוג את זה, ובבוא הזמן נצליח להתקבל'. היה לי קשה כי הרגשתי מצד אותם מועמדים חוסר חשיבה על התמונה הכללית, של החברה שלנו ושל המדינה שלנו".

מי שכן מאמינים בפועלם של נאומצ'יק ואוליצקי הם מספר לא מבוטל של מועמדים שמתנדבים יום ולילה בארגון, ומרַכזים פניות של מועמדים, תכתובות עם גופים ומידע.

בנוסף, ישנם גופים רשמיים שפנו אל נאומצ'יק ואוליצקי. אלכסיי בלינסקי, מנהל תחום תחזיות ותכנון כוח אדם במשרד הבריאות, פתח בפניהם את שערי המשרד וקיים איתם פגישה ארוכה. בין השאר הוא פרש בפניהם את מצב הרפואה בארץ, שכרגע לפי מדד ה־OECD עומד על קצת פחות מהממוצע - 3.1 רופאים לאלף נפש. הבעיה הגדולה תתרחש בעוד שבע שנים, הסביר בלינסקי, אז ממוצע הרופאים יעמוד על אותו מספר, אך האוכלוסייה תגדל. מכיוון שרופאים רבים יפרשו לפנסיה, תוכניות חו"ל מצטמצמות, ואין אפשרות כרגע להרחיב את מצבת הסטודנטים בארץ בגלל מחסור בשדות קליניים, כדאי לדאוג להעלאת מספר הסטודנטים לרפואה כבר השנה - שבע שנים לפני שהמועמדים יסיימו את חובותיהם ויהפכו לרופאים מן המניין. התקווה היא כי הדבר ימלא את החוסר ברופאים שייווצר במערכת הבריאות לפי התחזיות הללו.

כיום 60 אחוזים מהרופאים בארץ הם בוגרי לימודים בחו"ל. 40 האחוזים שלמדו בארץ כוללים גם סטודנטים אמריקנים אשר מגיעים לישראל, משלמים כסף רב לאוניברסיטאות, מתקבלים בלי לעבור את מסכת הייסורים של הישראלים, ותופסים 130 מקומות מתוך ה־800 הקיימים בארץ. האבסורד הזועק עוד יותר של התוכנית הוא שבתום לימודיהם, הסטודנטים הללו חוזרים לצור מחצבתם ולא נשארים לעסוק ברפואה בארץ.

קואליציית הבריאות של ארגון 'אנו', המסייע לארגונים ולפעילים חברתיים, מנסה לשנות את המצב הזה. הקואליציה פנתה לנאומצ'יק ואוליצקי בהצעה להצטרף לשורותיה. "תמיד חרה לי העניין הזה של האמריקנים", אומר ד"ר יצחק פפו, כירורג ומרכז קואליציית הבריאות של 'אנו'. "חסרים פה שדות קליניים, ומבזבזים אותם על האמריקנים. לפני כמה שנים הוקמה ועדת הלפרין, שאחת מהמסקנות שלה הייתה להפסיק את הפקולטות האמריקניות או להקטין אותן בחצי.

"האמריקנים שבאים ללמוד בארץ הם סטודנטים בינוניים. הטובים נשארים בפקולטות בארה"ב. הם באים על חשבון בחור ישראלי שעשה צבא, קיבל פסיכומטרי 730 ולא התקבל, וההורים שלו יצטרכו לשלם 40,000 דולר כדי לשלוח אותו ללמוד בהונגריה. מבחינה חברתית זו בעיה קשה. סטודנט אמריקני, תמורת אותו סכום, בא ולומד בישראל על חשבון אותו סטודנט ישראלי.

"במחלקת התכנון במשרד הבריאות למדו את הנושא והם דוחפים את העניין. הרעיון הוא להעביר את זה או בחוק ההסדרים בתקציב או בדרך אחרת, כשהעיקר הוא לפצות את הפקולטות לרפואה בישראל על ההפסד הכלכלי שלהן אם יוותרו על תוכנית האמריקנים, שזה בערך 35-­40 אלף לשנה, כ־120 מיליון שקל שמתחלקים לשש שנים".

השנה נוצרה הזדמנות לנצל בינתיים את המקומות של הסטודנטים האמריקנים, שלא יגיעו בשל הקורונה, מסביר פפו. "אנחנו כרגע דוחפים שיתקבלו סטודנטים ישראלים שיוכלו להיכנס ולהשתמש בשדות הקליניים שמתפנים. מחכים לתשובה. אפשר לנצל את הקורונה למשהו טוב, לשם שינוי".

מפורום דיקני הפקולטות לרפואה נמסר בתגובה לטענות על התנהלות האוניברסיטאות: "בניגוד גמור לנטען, יודגש כי בתהליך הקבלה לרפואה יש שקיפות מלאה. בישראל ניתן ללמוד רפואה בשני מסלולי לימוד. המסלול המסורתי של 6 שנים, ומסלול של 4 שנים לבוגרי תואר ראשון.

"במסלול השש שנתי הליך הקבלה שונה במקצת בין האוניברסיטאות, ומתבסס על מרכיב קוגניטיבי שבנוי מממוצע הבגרות ומהציון במבחן הפסיכומטרי. מתוך ניסיון רב שנים, רוב האוניברסיטאות קבעו ציון סף בפסיכומטרי של 700 לצורך הרשמה. ברור שמי שיש לו ציון 700 בפסיכומטרי, הסיכוי שלו להתקבל נמוך ביותר. באוניברסיטת בן גוריון החלק הלא קוגניטיבי נקבע על ידי ראיונות אישיים ובאוניברסיטה העברית, בתל אביב ובטכניון החלק הלא קוגניטיבי נקבע על ידי סידרת ראיונות וסימולציות שנעשות במרכז הסימולציה בתל השומר, בירושלים ובחיפה. המשקל של כל מרכיב בציון הסופי שונה מפקולטה לפקולטה ומפורסם באתרים של הפקולטות. ציון הסף לקבלה משתנה משנה לשנה, בהתאם למספר המועמדים ולהישגים שלהם. השנה, עקב מגפת הקורונה, נדחה המבחן הפסיכומטרי וגם המבחנים הלא קוגניטיביים נדחו, ולכן התשובות למתקבלים הגיעו יותר מאוחר.

"הקבלה למסלול של 4 שנים אינה מסתמכת על המבחן הפסיכומטרי, אלא על ציון התואר הראשון (מעל 80). הקבלה למסלול זה מתבססת על מבחן ידע ועל הערכה לא קוגניטיבית. ההערכה הלא קוגניטיבית שונה בין הפקולטות והמשקל של כל מרכיב שונה מפקולטה לפקולטה".

פניות 'בשבע' לשר זאב אלקין, הממונה על ההשכלה הגבוהה, ולמשרד הבריאות, לא נענו.