ביקור ילדות שעשה בחברון לימד את רחבעם זאבי פרק ביהדותו. הוא, שהיה אז ילד קטן, הלך לצד אביו אל מערת המכפלה. באותם ימים של שלטון המנדט הבריטי לא הורשו היהודים להיכנס למערה, אלא רק לעמוד על המדרגה השביעית בגרם המדרגות שטיפס אליה.
האב נעצר במדרגה המותרת, אולם רחבעם השובב מיהר להציג את רגליו בטבעיות על המדרגה הבאה, השמינית במספר. שומר ערבי גדול מימדים התקרב אליו, היכה אותו ודחף אותו למטה, במורד גרם המדרגות. הילד הבוכה מכאב והשפלה ניגש אל אביו ושאל: "אבא, למה הוא עשה את זה?". אביו השיב במתינות: "רחבעם, כי אתה יהודי".
"אז הבנתי בפעם הראשונה מה זה להיות יהודי", סיפר לימים זאבי, אבל התובנה הזאת לא נעצרה אצלו בסטירה ובדחיפה של השומר הערבי. כמה עשרות שנים מאוחר יותר, במלחמת ששת הימים, חברון נכבשת בידי צה"ל. זמן קצר לאחר מכן מונה זאבי לאלוף פיקוד מרכז. אחת מהוראותיו הראשונות, שסימניה טבועים עד היום בשדה המערה, הייתה להרוס את כל המדרגות ולהסיר את חרפת המדרגה השביעית מהמקום. "לא עוד מדרגה שביעית ליהודים. שבנו הביתה", אמר אז גנדי.
הסיפור הזה מהווה חוליה פחות ידועה בשרשרת הערכים היהודית־לאומית שמביאה איתה מורשת גנדי. אבל ככל שהדבר נוגע לצד מסוים במפה הפוליטית, הטלת הזרקור על מורשת גנדי תהיה לעולם בכיוונים שונים לחלוטין.
רוכבים על 'עובדה'
ביום ראשון האחרון, ל' בתשרי, צוינו 19 שנים להירצחו של רחבעם זאבי (גנדי) הי"ד, מי שהיה מייסד ומנהיג תנועת 'מולדת' ושר התיירות (המתפטר) ביום הירצחו. רצח שר בממשלת ישראל בידי מחבלים היה אחד האירועים המהדהדים של האינתיפאדה השנייה. אולם כמעט שני העשורים שחלפו מאז שדמותו הייחודית והאידיאולוגית של זאבי נעלמה מהנוף הפוליטי והציבורי בישראל, לא גרמו לשמאל הקיצוני להתייחס אליו או למורשתו ביתר סובלנות או הכלה.
מדי שנה מתקיימת בהר הרצל עצרת ממלכתית לזכרו של זאבי, ובה נושאים דברים גם הנשיא וראש הממשלה. בנוסף לכך נערכת עצרת לזכרו במליאת הכנסת. בשנים האחרונות הפכה ישיבת הכנסת הזאת לכלי פוליטי בידי יריביו של גנדי, או ליתר דיוק ממשיכיהם. מאז 2016, השנה שבה פורסם תחקיר 'עובדה' השנוי במחלוקת, שייחס לזאבי בין השאר מעשים פליליים בעסקי נשים וקשרים בעולם התחתון, מקפידים בשמאל הקיצוני לרכוב על הגל התקשורתי והציבורי ולהיאבק בקנאות מדי שנה בניסיון לשמר את זכרו ומורשתו של זאבי.
חברי הרשימה המשותפת שמודיעים בקביעות על החרמת הישיבה אינם רבותא לעניין זה, אולם ח"כיות במפלגת השמאל הקיצוני מרצ, דוגמת תמר זנדברג ומיכל רוזין, חוזרות מדי שנה על אותן הקריאות: ראשית, הודעה על החרמת ישיבת הזיכרון, או נטישתה באמצע. שנית, הצהרה כי יפעלו לביטול החוק להנצחת מורשת גנדי, שנחקק בשנת תשס"ה, ולשלילת התקציבים המיועדים למטרה זו. הנימוקים נעים החל מקביעותיהן כי נחשפה דמותו כמתעלל בנשים, וכלה בקצה הפוליטי – התנגדותן לתוכנית הטרנספר שהגה והוביל בזמן כהונתו.
יחסם של רבים מקרב חברי הפרלמנט הישראלי לזכרו של השר שנרצח בהתקפת מחבלים אינו טוב בהרבה. רבים מהם אולי אינם יוצאים בהצהרות רדיקליות כמו אלו של חברי מרצ, אולם בשעת מעשה מצביעים ברגליים ומגלים את מה שבמקרה הטוב הוא אדישות ובמקרה הרע החרמה לא מוכרזת. הנה נתונים מביכים מהשנים האחרונות: ב־2016, כחצי שנה לאחר פרסום התחקיר ב'עובדה', הודיעה יו"ר המחנה הציוני ח"כ שלי יחימוביץ' כי מעולם לא השתתפה בישיבות לזכרו וגם השנה לא תשתתף: "אני סולדת מ'מורשת' הטרנספר", נימקה והוסיפה כי "השנה נוספו הרבה סיבות חדשות להתמיד בכך".
חברת הכנסת קסניה סבטלובה מהמחנה הציוני יחד עם ח"כים נוספים ניסתה להוביל יוזמה רחבה להחרמת הישיבה, ואף פנתה ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין על מנת לבטל אותה לחלוטין. הדברים הגיעו עד כדי כך שהכנסת פנתה למשפחת זאבי כדי לבטל את הישיבה על מנת למנוע ביזיון מפאת חוסר משתתפים, אולם המשפחה סירבה.
נטישה הדרגתית
אם אפשר היה לחשוב כי סערת התחקיר תהיה תקפה לאותה שנה, התברר שיש מי שהקפידו למנף את התחקיר הטלוויזיוני השנוי במחלוקת גם בשנים הבאות. שנה לאחר מכן, ב־2017, חברי הרשימה המשותפת ומרצ נטשו את הישיבה, אולם אחרים פשוט לא הגיעו. בישיבה השתתפו 31 ח"כים ושרים, כלומר כרבע בלבד מכלל חברי הבית. פסילתו של זאבי בגין אותו תחקיר הביאה את ראש הממשלה נתניהו להצהיר אז בנאומו: "יש פה ניסיון ברור לטשטש או למחוק אפילו את זכויותיו של גנדי ואת מורשתו של גנדי וזה פשוט לא יקרה. לא ניתן למחוק בהינף יד את זכויותיו החשובות של גנדי במאבק למען הקמת המדינה והמאבק לפיתוח המדינה".
קודם לכן התייחס לתחקיר שפורסם נגד זאבי, וקבע כי מדובר בגורמים שמבקשים להטיל צל על עשייתו החשובה. נתניהו הזכיר כי הדברים פורסמו לאחר מותו של זאבי, באופן שנבצר ממנו להגן על שמו הטוב, "הכול במעמד צד אחד".
תוכחתו של ראש הממשלה, כמו גם הטענה המוצקה שלא ייתכן להטיל דופי באישיותו של זאבי על סמך תחקיר עיתונאי בלבד שבו לא ניתנה לו זכות תגובה, לא שכנעו את מובילי קמפיין אנטי-גנדי. בשנה שלאחר מכן, שנת 2018, המצב אף החמיר: רק 25 ח"כים ראו לנכון לכבד את זכרו של זאבי. יו"ר האופוזיציה ציפי לבני נעלמה, וכמוה גם כל חברי האופוזיציה שנעדרו מהדיון, אם כי לטענתם לא היה מדובר בחרם מאורגן. ב-2019 נכחו בישיבה 40 ח"כים, כשליש מחברי המשכן, כאשר זנדברג וחבריה מודיעים שוב על החרמת הישיבה ודורשים את ביטול חוק ההנצחה.
יו"ר הכנסת בשנים הללו, ח"כ יולי אדלשטיין, לא נמנע מלבקר את האדישות של הח"כים או את ההחרמה של הישיבה, וקבע כי "יש פה חומר אנושי בעייתי". הוא ציין כי זאבי כיבד את יריביו הפוליטיים, אולם הם אינם נוהגים בו כך בחזרה. גם משה פלד, מי שהיה חברו לרשימת 'מולדת', מספר ל'בשבע' על תכונתו המיוחדת של זאבי: "הוא קלט את הח"כים החדשים והיה מדריך אותם, עוזר להם ומסביר, גם אלו שהיו יריביו הפוליטיים".
לא צריך דמיון מפותח כדי לצייר תמונת מראה אפשרית להתייחסות דומה לנרצח פוליטי אחר שיום הזיכרון שלו מצוין כשבועיים בלבד לאחר זה של זאבי. התייחסות למורשתו של יצחק רבין מצד ימין של המפה הניבה תמיד התנפלות בציפורניים שלופות. די אם נשווה בין שני אירועים במערכות החינוך: המורה ישראל שירן הושעה מעבודתו לאחר שביקש רק להפריד בין המורשת הפוליטית השנויה במחלוקת של יצחק רבין ובין יום הזיכרון לראש הממשלה, יום שמערכת החינוך מחויבת לציינו.
לעומתו, קבוצת מנהלי בתי ספר בתל אביב יצאו ב־2017 בשצף נגד דמותו ומורשתו של זאבי, תוך שימוש בביטויים חריפים, והודיעו כי לא יציינו במוסדותיהם את יום הזיכרון, הקבוע גם הוא בחוק. "אני בעד הזדמנות להשתמש ביום הזה לליבון סוגיה של איך צומחים מנהיגים פשיסטיים, גזעניים, מטרידים מינית... אני גם חושב שצריך ללמוד על מוסוליני והיטלר", הסביר ד"ר זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה, את ההחלטה. דומה שאת העובדה שעתידם המקצועי של המנהלים הללו לא נפגע אפילו בקוצו של יו"ד, אין צורך להזכיר אפילו.
תלמידיו יותר מכולם
חוסר ההגינות הפוליטי והאישי של השמאל הרדיקלי ביחס לשימור זכרו ומורשתו של זאבי, שכאמור מתבסס במיעוטו על תחקיר מפוקפק וברובו על שנאה אידיאולוגית, לא עוצר את רכבת ההנצחה של מי שכן אהבו את זאבי והעריצו אותו בחייו. עוד בשנה שעברה הכריז ראש הממשלה בעצרת הזיכרון הממלכתית כי מרכז הנצחה ממלכתי לזכרו של זאבי יוקם באזור התעשייה ברקן שבשומרון.
ראש מועצת שומרון, יוסי דגן, תלמידו ומקורבו של זאבי מאז היותו פעיל בן 15 בנוער 'מולדת', מספר בהתרגשות על ההכנות להנחת אבן הפינה למרכז ההנצחה המדובר עוד בשנה הקרובה. המרכז, בעלות של 26 מיליון שקלים, ישים דגש על תחומי ידיעת הארץ, חיבור לארץ ישראל על כל חלקיה, בדגש על השומרון והבקעה שאליהם היה זאבי מחובר במיוחד, עוד מתקופתו כאלוף פיקוד מרכז בארץ המרדפים בבקעה. מהמרכז הלימודי־חינוכי הזה ייצאו גם סיורים לשטח. "זו הנצחה חיה, לא הנצחה של אבנים. זה כבוד גדול בשבילנו. גנדי היה גאה בזה מאוד, ואני מתרגש כל בוקר מהזכות הגדולה שיש לנו להנציח אדם כל כך גדול".
כראש מועצה השתדל דגן להנציח את מורו הנערץ בעוד כמה אתרים בשומרון, וגם בנו בכורו יאיר רחבעם קרוי על שמו. "בחדר שלי תלויה תמונה של גנדי, וכל פעם שאני מתלבט איך לנהוג במאבק למען ארץ ישראל, אני שואל את עצמי מה הוא היה עושה", משתף דגן.
אתה מדבר על מורשת גנדי, אבל תוכנית הטרנספר שלו קוממה עליו רבים בשמאל וגם בימין היא לא זוכה לתמיכה רבתי. מה היחס שלך למורשת הזאת?
"כל ההתייחסות הזאת היא צביעות אחת גדולה", תוקף דגן את המבקרים משמאל, "גנדי ביקש ליצור תנאים שיעודדו הגירה מרצון של הערבים למדינות בעולם. אלה שמבקשים לפסול אותו על זה, תומכים בהתלהבות בטרנספר בכפייה ליהודים במולדת שלהם עצמה. גנדי תמיד אמר על השמאל: 'אני לא השתניתי, הם השתנו. כל מה שלמדתי – לימדו אותי בפלמ"ח'. הרי מה שקרה לפני קום המדינה, הכול היה טרנספר בכפייה לערבים. הוא דיבר על לעשות את זה מרצון. הפנטזיה שלהם זה לגרור יהודים מהבתים בכוח, זו צביעות שהם יפסלו אותו על טרנספר". דגן גם מוסיף כי בפרספקטיבה של שנים מתגלה כי כל תחזיותיו של זאבי התגלו כנכונות, אזהרותיו מפני הסכמי וואי, הסכם חברון ועוד. "במבחן התוצאה, הוא צדק בכל מה שאמר".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com