רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל זעזע את אמות הסיפים של החברה הישראלית. רגילים ללמד בשיעורי אזרחות שעל אף שכל רצח הוא רצח, הרי שרצח פוליטי מסוכן וחמור מרצח רגיל.
ומדוע? רצח פוליטי, הנובע מתוך מניעים אידיאולוגיים מבקש להרים יד לא רק על אדם פרטי, אלא לכונן משוואה חדשה, לפיה, לגיטימי להשפיע ולחולל שינויים במציאות החברתית, הפוליטית והמדינית באמצעות אלימות. ברגע שאמרנו את זה – הרי שכל הסדר החברתי קורס והאמנה החברתית הכרותה בין המדינה לאזרחים ובין האזרחים לבין עצמם מתפוררת.
הנחת היסוד בדמוקרטיה היא שהכרעות פוליטיות מתקבלות בגופים הנבחרים על פי כללי משחק מוגדרים, שתפקידם בין השאר להימנע מאלימות ושבירת כללי המשחק בניסיון לכופף את המציאות. רעיון 'האמנה החברתית' מבוסס על העיקרון לפיו, אזרחים ויתרו על חירותם המוחלטת כדי שהשלטון המרכזי יצליח לנהל את חיי החברה ולנהל את הכוח, מערכות היחסים, בין פרטים- קבוצות ואף המדינה. כל זאת מתוך ההנחה, שבני אדם עשויים לדאוג לאינטרסים של עצמם, ובד"כ האינטרסים של בני אדם וקבוצות שונות לא עולים בקנה אחד, ע"כ צריך גוף שלטון מרכזי שינהל את הקונפליקט.
רוב המהפכות שאנו נהנים מפירותיהן היום, הינן מהפכות שחרגו מהסדר החברתי שהיה מקובל או מהנורמה שהנהיגה המדינה או החברה באותם ימים. מהפכות חברתיות, פוליטיות ודתיות, תמיד מערערות את ועל המצב הקיים. מהפכות מבקשות לקרוא תיגר בצורה זו או אחרת וחותרות לפעולה ולשינוי.
ואולם, לא רק מהפכות גדולות. לפעמים מדובר במעשה בודד או בתנועה שאין בכוונתה לחולל מהפכה, אלא למלא ואקום, לתקן משהו במציאות הפצועה. תנועות רבות כאלו יש בישראל הפועלות בכל יום בשדרות עשייה שונים ומגוונים: בתחומי החינוך , הבריאות, התחבורה, הרווחה, הדת, החוק והמשפט ועוד .
לא כל שינוי או השפעה על החברה היא חיובית וזה לעומת זה עשה האדם. החברה הישראלית ידעה להצמיח מעצמה גם פורצי דרך שחוללו אסון – במעשה אחד או בהתארגנות שלמה. רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הוא דוגמה מובהקת לאדם שפעל מטעם עצמו וביקש לחולל שינוי במציאות הפוליטית על ידי שבירת הנורמה, החוק, האמון והמוסר.
מתי היחלצות לפני המחנה, כנגד הנורמה המקובלת היא ראויה ונכונה, ומתי היא הרסנית ומסוכנת? האם יש אמות מידה או שאלות שאנו יכולים להציב אותן בכדי לבחון את השאלה הזו?
ישנן דמויות רבות בתנ"ך שניתן ללמוד מהן בסוגיה זו. נחשון בן עמינדב הוא ודאי הדוגמא המובהקת לחלוץ, ההולך לפני המחנה. הגמרא בסוטה (דף ל"ו ע"ב) מתארת איך היו השבטים דנים ביניהם מי נכנס ראשון למים ואיך הכל נשאר ברמת הדיבורים. נחשון זיהה משבר בציבור ומשבר בהנהגה והחליט לקפוץ למים.
המעשה הנחושני מחייב אותנו לדיוק. נחשון אכן ביקש לעשות מעשה שישפיע על הציבור, אבל קפיצתו אל תוך הים סיכנה אותו בלבד. אולי כאן מסומן בפנינו העיקרון הראשון - היחלצות לפני המחנה לא יכולה לבוא על ידי פגיעה באחר שלא בחר בכך. כמובן כל מעשה של שינוי עלול גם לסכן, אולם השאלה האם הפעולה מסכנת באופן ישיר ומודע את הציבור או פרטים בתוכו היא שאלה קריטית וחשובה. אם היחלצותו של אדם מעבר לחוק למען מטרה חשובה כרוכה בפגיעה אקטיבית מודעת של היוזם באחר - הרי שיש בכך כדי להדליק נורה אדומה בוהקת, שמא המעשה, אינו לגיטימי.
יתרו, בהמשך לנחשון, תורם לנו עיקרון חשוב נוסף. הוא מוצא את משה, שהוא קורס תחת העומס, שנטל ההנהגה "גדול עליו". יתרו עומד כנגד משה וטוען כלפיו בחריפות: "לא טוב הדבר אשר אתה עושה: נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר עימך: כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשוהו לבדך" (שמות יח, פס' יז-יח). יתרו מערער על האופן והדרך שבו מנהל משה את הציבור. אין זו טענה נקודתית זניחה, אלא טענה על שיטת המשפט הראויה. יתרו טוען שעל משה לפנות לסיוע מהציבור. הצעתו מתקבלת על ידי משה בברכה משום שהיוזמה של יתרו אינה "ניטלת בכוח". יתרו מבקש לשתף פעולה עם משה על מנת לטייב את "השירות הציבורי" ומשה משיב בשיתוף הציבור.
העיקרון השני אם כן, הוא, שהיוזמה המגיעה מלמטה, מתוך מחשבה ורגישות למציאות, היא מבורכת ונכונה ובלבד שהיא מבקשת לטייב את הפעולה של המערכת הממלכתית תוך שיתוף פעולה עמה.
העיקרון השלישי הוא תמונת ראי לשני: כאשר היוזמה מבקשת לערער את המסגרת עצמה – היא חדלה מלהיות לגיטימית. הדוגמא המובהקת לכך בתורה היא קרח. קרח מזהה בעיה בשדרת המנהיגות כמו שהוא מבין אותה, הוא חושב שהמציאות צריכה להתנהל אחרת. הביקורת של קרח היא על המסגרת כולה: "כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו מעל קהל ה'" (במדבר ט"ז ג'). קרח לא בא בפני משה בעניין מסוים הזוקק תיקון, אלא מבקש "לשבור את הכלים" של המסגרת עצמה. הוא מבקש ליצור משוואה חדשה בה "כולם שווים", אין היררכייה בציבור ובהנהגה. המשמעות הפשוטה של חתירה למציאות בה כולם מנהיגים ואין שרשרת פיקוד, זהה למציאות בה אין מנהיגים בכלל: אנרכיה.
העיקרון הנלמד מקרח הוא - שהיחלצות לפני המחנה אינה יכולה לבקש את ריסוק המסגרת של המחנה. המסגרת היא הדבר החשוב ביותר המשמר את הציבור. לפעמים יש כללים, חוקים ונורמות המחייבות שינוי. אולם מעשים שעלולים לפורר את המסגרת עצמה וכך גם את המחנה מבפנים, הרי שהם מסוכנים וחוצים את הקו האדום הלא לגיטימי.
ואיפה זה פוגש אותנו?
את העקרונות הללו אפשר ואף מתחייב להכיל גם במישור האזרחי-דמוקרטי. במשטר הדמוקרטי קיימים ארגוני מגזר שלישי, המבקשים לפעול אל מחוץ למגזר הציבורי ולהשפיע על מבחוץ על החברה. לאור דברינו עד עתה, הפעולה של ארגוני חברה אזרחית תיבחן באופן הבא:
ראשית, פעולתו תהיה חייבת להיות מנועה מכל גילוי של פגיעה באחר. הרעיון היסודי הזה כשלעצמו עשוי לספק סינון ראשוני משמעותי בין חלוציות טובה ובריאה לבין חלוציות מסוכנת שעלולה לפגוע לא רק בבודדים אלא בחסינות החברתית של אזרחי המדינה.
שנית, בחינת המניע. על הכוח המניע את הארגון או המעשה חייב להיות כזה המבקש לטייב את השירות לאזרח, להיטיב ולתקן משהו בחברה תוך שיתוף פעולה עם המוסדות הממלכתיים במדינה.
שלישית, הימנעות מוחלטת מערעור על מקורות המסכות של המדינה או ניסיון לפרק את המסגרת. אם מטרת הפעולה היא פגיעה חלילה בתשתית ובאבני היסוד של המבנה החברתי, הרי שמדובר בחלוציות אנרכיסטית של קרח וכל עדתו.
בחזרה לימי רצח רוה"מ יצחק רבין ז"ל
רצח ראש הממשלה רבין ז"ל בוצע ללא ספק מתוך ניסיון נואל לצאת חלוץ לפני המחנה. לא ננסה להוכיח כאן שרצח ראש הממשלה הוא מעשה נפשע ובלתי נסלח, דבר זה ברור וזועק בקול. כל ניסיון שלנו להוכיח זאת יוריד מחומרת העוול והפשע הנוראים והאיומים ההם. דווקא היום, עשרים וחמש שנים לאחר הרצח, מן הראוי לראות כיצד הגיבה החברה הישראלית לרצח. החברה הישראלית לא התפרקה, למרות שהיה חשש שאכן כך יקרה. הניסיון לפגוע בכללי המשחק של מדינת ישראל, לערער על המסגרת, על הלכידות החברתית ועל התפיסה שמחלוקות פותרים באמצעות מנגנונים אלימים - לא צלח לשמחת כולנו וטוב שכך . בפועל נראה כי החברה הישראלית הצמיחה לאחר הרצח ארגוני מגזר שלישי רבים שעסקו באופן ישיר בניסיון להביא ללמידה וקירוב שפות בין המחנות השונים שבה. ארגונים אלו פעלו ועדיין פועלים בשיתוף פעולה מלא עם 'הממלכה' (המדינה) לטובת אזרחי ישראל כולם ולטובת חברה המסוגלת לחיות יחד גם בתוך השסעים.
בימים אלו, ימי מגיפה ושבר חברתי מן הקשים שידעה החברה הישראלית, שבר המאיים על הבריאות על הכלכלה אולם יותר מכל מאיים לרסק את האמון של הציבור במוסדות השלטון, של מחנות הציבור הישראלי אלו באלו - רצוי שנלמד ונאמץ משהו מהימים הקשים ההם, לא רק אודות החולאים של הימים ההם, כי אם גם על הרופאים והחובשים שניגשו למלאכת הקודש של ריפוי החברה הישראלית.
כולנו הדגשנו השנה, בכוונה מלאה, את הבקשה בתפילת אבינו מלכנו: "אבינו מלכנו מנע מגיפה מנחלתך"! ברצוני להדגיש בקשה נוספת, הנאמרת לאורך כל חודש אלול עד לתפילת נעילה אצל בני עדות המזרח ויוצאי צפון אפריקה: "א-לוהינו שבשמיים שית שלום בינינו, תן שלווה בארמנותינו"! אמן!
הכותב הוא מדריך פדגוגי ומפתח תוכן בעמותת 'יסודות' שבמכללת הרצוג